136 ישראלים נרקבים בגיהנום כבר 3 חודשים, ולממשלה לא אכפת
וגם לפחות 6 חטופות עברו, ואולי אף חוות כעת, פגיעות מיניות קשות. אף אחד לא מטפל בהן - לא בנפש השבורה, לא בגוף השבור. מישהו מהיושבים בממשלה יכול לדמיין מציאות כזו במשך כמעט 100 יום?
אתמול, שבת, 6 בינואר, שלושה חודשים מאז השבת שהפכה לכולנו את הקרביים, יצאתי להליכה בשביל לנקות את הראש. ללב היו רצונות משלו, הרגליים נענו בציות, וכך מצאתי את עצמי צועדת אל כיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. השעה הייתה לקראת חמש, השמיים עדיין הכילו קצת אור של לפני השקיעה, הכיכר הייתה עדיין ריקה יחסית. השקט היה רועש כל כך. העצב כל כך נוכח שם, הזמן עומד, האוויר דחוס, הדמעות מציפות את העיניים והמועקה חורכת את הגרון.
>> אביה של החטופה ארבל יהוד: "היא ציפור הנפש שלי, ילדה עדינה ושברירית. אני חושש לה"
>> איתי סבירסקי מסר מהשבי לאחותו אות חיים – ושתציל אותו
שעות ספורות אחר כך אמר דובר צה"ל דניאל הגרי ששחרור החטופים הוא משימה עליונה. הלוואי ויכולתי להאמין לו. בזמן שראש הממשלה וליצני החצר שלו מתנגחים ברמטכ"ל, ומנגד רעייתו זוממת לסתום את פיותיהם של משפחות החטופים – ברור שהחטופים הם לא בראש סדר העדיפויות, יותר תקועים באמצע. התחושה היא כי החטופים רק מפריעים לראש הממשלה ולחבורת המטורללים שמקיפים אותו להמשיך לקדם את האינטרסים הפרטיים והכוחניים שלהם. האחד רוצה להפוך את ישראל למדינת כלל נשקיה, האחר מלרלר על "הגירה מרצון מעזה" ורומס את שאריות הקרדיט שנותר לנו בעולם, האחרת שודדת 200 מיליון ש"ח עבור המשרד המונפץ שלה וברוב חוצפתה עוקצת את הטייסים שלנו. וזה לא הכל. בזמן שסיכויי ההישרדות של החטופות והחטופים הולכים ונוזלים מבין האצבעות – יש מי שכבר מכינים את השטח ליום שאחרי. לא במובן של לקיחת אחריות, חלילה, אבל לחזרה של תושבי גוש קטיף להתיישב בעזה. כן, בזמן ש-136 חטופות וחטופים עדיין בשבי, וכפי שאמר אז נתניהו, "החרב על צווארם", שרים בממשלה פשוט עוזרים לחמאס לכוון את החרב עם האמירות המטומטמות וחסרות האחריות שלהם.
בזמן שראש הממשלה וליצני החצר שלו מתנגחים ברמטכ"ל, ומנגד רעייתו זוממת לסתום את פיותיהם של משפחות החטופים – ברור שהחטופים הם לא בראש סדר העדיפויות, יותר תקועים באמצע
הכל כבר ידוע. אין יותר ערפל וספקולציות. בתחקיר של "הגרדיאן" הבריטי, סופר על תנאי הגיהנום מהם שבו החטופות והחטופים ששוחררו מהשבי. אחת סיפרה על כליאה בכלובים קטנטנים, אחרת נכלאה במשך ימים מתחת לאדמה ללא טיפת אור ופיתחה פסיכוזה. כמעט כולן.ם סיפרו כי היו עדות ועדים להתעללות מינית, אם לא חוו זאת בעצמן.ם. ילדים סוממו בסמים קשים וממכרים, ונאלצו לעבור גמילה כשחזרו מהשבי.
בסרטון שצילמה במיוחד עבור העצרת שהתקיימה בכיכר, סיפרה אגם גולדשטיין אלמוג בת ה-17 על שש בנות שפגשה בשבי. הן עברו, ואולי אפילו עוברות גם ברגעים אלה ממש, פגיעות מיניות קשות. אף אחד לא מטפל בהן. לא בנפש השבורה, לא בגוף השבור. גולדשטיין סיפרה כי הן החליפו לעצמן תחבושות כל חמישה ימים, ושבטח עכשיו הן עושות זאת בתדירות גרועה יותר בגלל המחסור באספקה. מישהו מהיושבים בממשלה יכול לדמיין מציאות כזאת במשך כמעט 100 יום? האם מישהו מהם היה יכול לסלוח על כך שמה שמעסיק את מי שאמורים לפעול בשביל לחלץ אותם משם – עוסק כרגע בפוליטיקה מהזן העלוב ביותר במקום לעסוק מבוקר ועד ליל בכל מה שאפשר בשביל להחזיר אותם הביתה עכשיו?
אמנון שחר, סבא של נעמה לוי, התצפיתנית בת ה-19 מרעננה שנחטפה מהבסיס בנחל עוז ותועדה בסרטון מקפיא דם של חמאס, התראיין לחדשות 12 ואמר: "יושבת שם בחורה צעירה, יפה, פצועה, פגועה, היא נמצאת בסיכון גבוה מאוד. ובנקודה הזו כדאי להפסיק, כי זה לא דבר שהייתי רוצה לדבר עליו או אפילו לחשוב עליו. כל אחד מבין את הסיכון המאוד גבוה ומכאן הבהילות. לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל אנחנו מבקשים מהקברניטים להקשיב לנו".
>> אור לוי נחטף לעזה, אשתו עינב נרצחה ובנם בן השנתיים נותר לבדו
בשישי בערב התארחה שרון אלוני קוניו אצל דני קושמרו באולפן שישי. בעיניים עייפות ורדופות היא סיפרה על ההתמודדות הקשה עם החיים אחרי שובה עם בנותיה מהשבי, בזמן שבן זוגה, אביהן, דוד קוניו, נותר בטלפי החמאס. "אני לא מרגישה שאני כאן, עדיין לא, חרדות, תסביך רדיפה, לפחד כל פעם שהכל זה פעולת הטעיה ושמחכים מחבלים בחוץ. הבנות לא בטוב, אחת מתמודדת עם הדחקה והשנייה עם התפרצויות זעם, בעיית אמון מאוד גדולה, הרבה שאלות על אבא. זה כבר לא איפה אבא, זה למה אבא לא חזר מעזה. איך אתה עונה לילדה בת 3 על דבר כזה?".
באמת שכבר אין מילים, ועדיין, אנחנו חייבות למצוא אותן. גם אם המילים חוזרות על עצמן, גם אם הן נשמעות כבר כמו קלישאות או סיסמאות שהמוח מפתח אליהן קהות חושים. החטופות והחטופים חייבים לחזור הביתה עכשיו – ובחיים. משפחות החטופים מתכננות להשבית את המשק ביום המאה למלחמה, כאקט סימבולי, הם מדברים על השבתה של מאה דקות. אני בעד שהמשק ישבות כולו גם מאה יום אם צריך.
ומה לגבי היום שאחרי? הממשלה צריכה להתפטר לאלתר, כי כרגע, בזמן שמ-136 חתיכות מהלב שלנו עדיין בשבי בעזה – מדינה שלמה שבויה בידיהם של חבורת אנשים שלא רואה כלום מלבד עצמם.