רבאב אבו סיאם נרצחה כי המדינה שלה לא באמת רצתה להגן עליה

היא ידעה שחייה בסכנה מרגע שהגישה בקשת גירושים, כולנו כחברה ידענו שהפניות החוזרות והנשנות שלה למשטרה לא יניבו דבר: ואכן רבאב אבו סיאם מלוד נרצחה בעוד בתה בת השנתיים יושבת על ברכיה. סיאם היא עוד מקרה ידוע מראש של אחת משלוש, המוכרת ומתלוננת במשטרה על אלימות, לפני שהיא מסיימת את חייה.

>> לילי בן עמי: "כשאני רואה קמפיין שאומר 'קומי, לכי, תהיי אמיצה', אני כועסת"

בין הצועקות המתמידות לצדק הנתפסות כפמיניסטיות טרחניות, לצועקים שאחוז גבוה ממקרי רצח הנשים מתרחשים בחברה הערבית – אנחנו כרגיל מפספסים ומפספסות את הנקודה – למדינה אין מענה לאזרחיות נפגעות אלימות, כפי שאין לה מענה לנפגעות ונפגעי אלימות מינית. זוהי אותה אזלת יד המתגלה גם בטיפול מקרי התעללות בגנים, בבתי אבות ובמוסדות חינוך, ביחס לאנשים עם מוגבלויות, פגועי נפש וילדים מיוחדים. אפשר לומר במידה סבירה של ביטחון כי הגורמים החלשים ביותר בחברה, אלו שזקוקים יותר מכולם להגנתנו, פשוט לא נמצאים על הרדאר של אף גורם שלטוני ותקציבי. כפי שאמר כבר ראש ממשלה אחד פעם, אנחנו משעממות אותם.

התפיסה הארכאית לפיה אישה מאוימת חייבת לעצור את חייה וחיי ילדיה ולהיכנס למחבוא – חייבת להשתנות. גברים מאיימים סדרתיים, הם אלו שצריכים להיכנס למעצר הגנתי

זה מתבטא ביחס שמקבלות המגיעות להתלונן, במשכורות הזעומות המשולמות לבעלות ובעלי המקצוע האמורים לתת להן מענה, בהתעלמות מתלונות חוזרות ונשנות על מוסדות טיפוליים מתעללים או לא מתפקדים – ובכל מקום בו פועל מדרג ההתעלמויות, נשים תמיד נדחקות לתחתית הסולם. נשים ערביות? הצחקתן, ותודו שזה לא קל בזמן טרגדיה. הערביות הן אולי אזרחיות המדינה, אבל כולנו יודעות שמדובר בכאילו, העמדת פנים שנוחה לכולם. הן הרי אפילו לא נמצאות על השלב התחתון ביותר בסולם העדיפויות של המדינה.

קצרה היריעה מלתאר את כמות הפעולות והמענים שיכלה ממשלת ישראל להעניק לנשים נפגעות אלימות כבר מחר, לו רק חשקה בכך. אלו המתעקשים להקשות ישאלו מאיפה התקציבים – ולהם נענה בשאלה מאיפה התקציבים לכל השאר. הכל הרי עניין של סדר עדיפויות אבל כדי שנס כזה בו חייה של אישה אשכרה יתועדפו – החשיבה הבסיסית שלנו צריכה להשתנות.

נחזור לרצח הידוע מראש – הרצח הברור שנכתב על קירות באותיות ענק, רוסס בגרפיטי ברחובות, התנופף בשמיים מזנב מטוס, הרצח שצייצו הציפורים, שזעקה המשפחה, שצעקו השוטרים (ועוד נגיע
לזה) – הרצח של רבא אבו סיאם, מורה עם תואר שני, אימא לשלוש ילדות, שנרצחה אתמול בשלוש יריות לאחר שחזרה ללוד כי לא יכלה לשאת את המרחק מבנותיה. אותה אבו סיאם שקיבלה איומים אינספור והייתה מוכרת לרווחה וגם למשטרה. קל (וגם צריך) לבוא בטענות לשוטרים על כך שלא מנעו את הרצח, אבל אם נהיה הוגנות – איזה כלים העמידה המדינה לרשותם? חוק האיזוק האלקטרוני עדיין לא נכנס לתוקף (איך אומרות? מחכות לו כאן כמו שנפגעות תקיפה מינית מחכות לשופט שאשכרה ישית זמן מאסר על טורף מיני). המשטרה יכולה להמליץ וגם המליצה על כניסה למעון לנשים מוכות, במקרה הזה אף הגדילו במשטרה ויזמו פניה לבית המשפט בניסיון לאלץ את אבו סיאם להיכנס למעצר הגנתי. היא סירבה. למשטרה, כמו לכל הגורמים המעורבים בדבר, היה ברור שרצחיתה היא רק עניין של זמן ובכל זאת, למרות שהוגדרה על ידי השוטרים שטיפלו במקרה כמי שנמצאת "בראש רשימת המאוימות" – לא היה להם מה להציע לה.

האבסורד זועק ויותר מכל מקרה אחר ששמענו עליו בשנים האחרונות, והם רבים. המקרה הזה ממחיש כי התפיסה הארכאית לפיה אישה מאוימת חייבת לעצור את חייה וחיי ילדיה ולהיכנס למחבוא – חייבת להשתנות. המדינה חייבת להפוך את היוצרות, לקחת את הכוח מידי המאיימים ולהחזירו לנפגעות האלימות. גברים מאיימים סדרתיים, הם אלו שצריכים להיכנס למעצר הגנתי. זאת צריכה להיות ההגנה על האישה המאוימת מפניהם. כאשר הבחירה היא בין העברת האישה למחבוא או מותה המשוער – ברור לחלוטין שהפוגע, עליו יש הערכת משטרה ברורה, הוא זה שחייו צריכים להיעצר. מבין כלל פשעי האדישות הרבים שמגלות ממשלות ישראל לדורותיהן לנפגעות אלימות, המצב בו אין למשטרה כלים להגן על נשים שברור וידוע שרציחתן היא עניין של זמן בלבד – הוא אולי הפשע החמור ביותר.

>> יום המאבק באלימות נגד נשים: אחת מתוך ארבע ישראליות נפגעת מאלימות