רותי ברודו: "התחלתי ללכת לפסיכולוג בגלל מאסטר שף"

רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: חומי פולק, איפור: אליאב ממן ל־Artbook, שיער: קובי קלדרון, חולצה: רג'לה לבוטיק ורנר, מכנסיים: אקנה לבוטיק ורנר, תכשיטים: קרן וולף
רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: חומי פולק, איפור: אליאב ממן ל־Artbook, שיער: קובי קלדרון, חולצה: רג'לה לבוטיק ורנר, מכנסיים: אקנה לבוטיק ורנר, תכשיטים: קרן וולף

מדוע ויתרה על החלום להיות מעצבת אופנה, למה לא התגרשה ממתי ברודו למרות שהיא בזוגיות אחרת כבר 14 שנה ולמה היא מתכננת לצאת לפנסיה עוד ארבע שנים. רותי ברודו בריאיון שער חשוף

88 שיתופים | 132 צפיות

בליל הסדר האחרון הרגישה רותי ברודו שנגמרו לה החיים. פשוט ככה. רגשות אשמה שטפו אותה, היא לא עצמה עין ובגדול היא עינתה את עצמה לדעת. הסיבה: קניידלך.

>> מיכל אנסקי עוברת לניו יורק. מה מחכה לה שם?

"בפסח האכלנו מאות משפחות ועשינו בין השאר מרק עוף עם קניידלך. אני אוכלת כל יום מהאוכל של דליקטסן, הוא לא תמיד מושלם כי כולנו בני אדם, אבל ישבנו לשולחן הסדר, אני אוכלת את המרק ומרגישה שיש לו טעם לוואי של אבנית. באותו רגע נגמר לי החג", משתפת ברודו. "הלכתי לפסיכולוג שלי ואמרתי לו שלא ישנתי שני לילות בגלל ההרגשה שהרסתי לאנשים את ליל הסדר, ובאותה נשימה עניתי לעצמי שעשינו כל כך הרבה דברים נהדרים, אז למה אני לוקחת את הרע ומעצימה אותו. התמלאתי רגשות אשמה: למה לא טעמתי קודם? אבל גם בבית מרק יכול לא להצליח, אז למה עדיין אני מרגישה את האחריות הזאת עליי?".

קיבלת תשובה?
"הפסיכולוג שלי הסביר לי ששלמות זה לא האושר, ואמר לי 'חבקי את מה שעשית טוב'. אמרתי לעצמי, וואלה, תירגעי, הדג באמת היה מדהים, ועדיין בגלל המרק, הרגשתי דבילית מול אימא שלי".

את הולכת לטיפול כבר הרבה זמן?
"התחלתי ללכת לפסיכולוג בגלל מאסטר שף".

מה את אומרת.
"אני משתתפת בעונה העשירית של מאסטר שף שתעלה בקרוב, והרגשתי חלשה מול ארבעה שופטים שעושים את זה כבר עשר שנים. מצד אחד אישה בת 60 עם סיפור הצלחה גדול שאני מאוד גאה בו, עם 28 שנה של עשייה בלתי פוסקת ומודלים עסקיים לחיקוי – אז איך זה שאני חוששת לעמוד ליד השופטים? אני לא המתנסחת מספר 1 בארץ, ועוד עומד לידי אייל שני, מלך מספרי הסיפורים, ומיכל אנסקי הוורבלית וכל השאר. ניסיתי להבין עם הפסיכולוג מאיפה זה בא, והגענו לילדות. כל חוסר הביטחון מהילדות שלי, בעט בי בפנים".

ובכל זאת, היום את האישה היחידה בארץ ששופטת בשתי תוכניות אוכל מרכזיות בפריים טיים – גם במאסטר שף וגם ב-MKR המטבח המנצח בקשת 12.
"כי בסוף לא רק לי יש התנסחות לקויה, ולא רק אני קצרה ותמציתית – ותודה לעריכה של התוכנית. אני לא עושה הנחות אבל אני גם לא מרוחקת ולא מתנשאת, ואני חושבת שבגלל זה הרבה אנשים מזדהים איתי".

אנחנו יושבות בדליקטסן שבבעלותה בשכונת כוכב הצפון בתל אביב. בתשע בבוקר המקום כבר מתחיל להתמלא. היא בוחנת ורואה הכל, היכן יש כיסא מיותר ואיפה צריך לצמצם או להגדיל את הרווח בין השולחנות. היא עושה את זה בנונשלאנט, לבושה בג'ינס רפוי, טי שירט לבנה וז'קט שחור מחויט מהסוג המשובח. במקביל אנשים ניגשים אליה כל הזמן, מבקשים ללחוץ יד, לסלפי היא כבר התרגלה, עושה רושם שהיא נהנית מההתרחשות סביבה. אני חייבת להודות שעד המפגש עמה היא שידרה בעיניי מן ריחוק, אבל אחרי עשר דקות של ריאיון היא כבר הילכה עליי קסם ופתחה את חדרי הלב בכנות מפתיעה ונטולת אגו לחלוטין.

"אם הייתי חוזרת אחורה, הייתי הופכת להיות אימא בת 21 ומסיימת בגיל צעיר את תקופת ההורות האינטנסיבית. זו הטעות שלי"

 

"לא רציתי להיות סלב", היא אומרת, "פעם הרגיש לי כאילו יש בזה משהו בזוי ולא רציתי להיות מפורסמת, אבל אני מאוד נהנית מהאהבה שאני מקבלת. פרטיות זה לא הצד החזק שלי. אני גרה על שוק הכרמל, האזור הכי מדהים בתל אביב, מוזנח ומלוכלך, אבל מהמם. אנשים נותנים לפרטיות ערך גדול מדי. אם זה הסיפור שלך, למה להסתיר אותו? הסיפור שלי הוא סיפור של עוד הרבה מאוד אנשים, ועדיין אנשים מפחדים לספר את הסיפור שלהם".

את נוהגת לצפות בעצמך אחרי שידור תוכנית?
"כן, אני רואה את הטעויות הקטנות".

ומתבאסת?
"לפעמים מאוד. זה מבאס כי משלמים לך משכורת ואת רוצה לתת תמורה עבורה. את מאסטר שף עדיין לא ראיתי, אבל ב-MKR אני בעיקר מרוצה מהעריכה. צילמנו את מאסטר שף ואת MKR יחד בשלושה וחצי חודשים. לעשות טלוויזיה זאת עבודה קשה שגוזלת הרבה אנרגיות, אני שמחה שלא עשיתי את זה קודם".

רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook. חולצה: רג'לה לבוטיק ורנר, מכנסיים: אקנה לבוטיק ורנר, תכשיטים: קרן וולף
רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook. חולצה: רג'לה לבוטיק ורנר, מכנסיים: אקנה לבוטיק ורנר, תכשיטים: קרן וולף

הקריירה הטלוויזיונית של ברודו בשיאה, ובמקביל, נראה כי אחרי שנתיים מטלטלות שחווה ענף המסעדנות, העסקים שלה מגלים סימני התאוששות מהקורונה. בקרוב צפויים להיפתח סניף נוסף של דליקטסן בתל אביב וסניף בגני תקווה, ובספטמבר מתוכנן להיפתח המיזם החדש בשדרות רוטשילד בתל אביב – הוטל 48. "יש לנו היום 16 מקומות אירוח ואנחנו ממשיכים לגדול, וכמובן יש לנו מפעל, מרכז לוגיסטי ומטבח מרכזי עם מאפייה וקונדיטוריה שרק בו עובדים 260 איש. בסך הכל יש לנו 1,000 עובדים", היא פורטת ומתארת את מפעל חייה.

>> גיל המעבר הוא הרוצח השקט של הקריירה. זה לא חייב להיגמר ככה

ממרום העשייה שלך, איזה טיפים את יכולה לתת לנשים בכל הנוגע לעצמאות כלכלית?
"איזה טיפים אני יכולה לתת? Work your ass, תסמכי רק על עצמך, אל תצפי שמישהו יעשה בשבילך את העבודה. יחד עם זה, תזכרי שגם אם את המובילה – יש לך צורך באנשים שירגישו שהם יחד איתך ושהם חלק מהעסק. גם כשאתה גדול, החכמה היא להמשיך לשלוט בפרטים הקטנים ולהקפיד על האיכות. היכולת להשפיע על אנשים שעובדים איתך בשביל שירגישו מה שאתה מרגיש, להמשיך להיות הכי טוב, הכי נקי, הכי טעים, והרצון שלי שהוביל להצלחה לרצות לעשות דברים באופן מושלם – אלה דברים שמדירים שינה מעיניי, ואני חושבת שזה מה שהפך את העסק שלנו ליוצא דופן. אבל עצמאות כלכלית מבחינתי הייתה גם לוותר על חיים אישיים ועל הפנאי. היום זה לא פופולרי. אנשים לא רוצים לשמוע את זה, אבל זו האמת כשמדובר בתחומים תובעניים כמו מסעדנות".

רותי ומתי ברודו הצעירים בניו יורק, 1993 | צילום: אינסטגרם ruti.broudo@
רותי ומתי ברודו הצעירים בניו יורק, 1993 | צילום: אינסטגרם ruti.broudo@

ברודו יודעת על מה היא מדברת. קבוצת R2M המשגשגת שבבעלותה (יחד עם בן זוגה לשעבר, היזם ואיש העסקים מתי ברודו), גבתה ממנה מחיר אישי כבד. "אם הייתי חוזרת אחורה, הייתי הופכת להיות אימא בת 21 ומסיימת בגיל צעיר את תקופת ההורות האינטנסיבית. זו הטעות שלי. ידעתי שלפני שאהפוך להורה, אני צריכה קודם להיות שלמה עם עצמי ולאהוב את עצמי ולא הייתי במקום הזה. הייתי מלאת רגשי נחיתות ובין מתי וביני הייתה הבטחה שהעסק הוא הבייבי שלנו. יחד ויתרנו על ילדים, ויתור הדדי. ואז יום אחד לפני עשר שנים הוא עדכן אותי שנדיה, בת זוגו, בהיריון".

איך הגבת?
"נורא. אמרתי לו בלי לחשוב, 'שתעשה הפלה'. מה חשבתי לעצמי? מה היא אשמה? היא צעירה ממנו ב-28 שנה, אבל זה כאב לי. נפגעתי מאוד, הרגשתי פעם ראשונה שאולי עשיתי טעות. אני חושבת שאחת הסיבות שכעסתי זה האושר הגדול שהוא חווה, אושר שאני לא זכיתי לו. יש לו היום שתי בנות בגילאי 7 ו-10, ילדות מהממות. אני אומרת שייהנה מהן, כי שתי הבנות שלו הן הדבר הכי חשוב לו בחיים ומגיע לו שיהיה מאושר, מה אכפת לי".

הבלדה על מתי ורותי

הם הכירו בצבא. הוא הגיע מניו יורק, שם חיה משפחתו בעקבות שליחות אביו, היא הגיעה מבית דתי בנתניה. היא נקראה אז רותי פרידלנדר, ושם, בבסיס חיל השריון בקציעות, היא נפלה בקסמו של מתי ברודו. עולם המסעדנות היה רחוק ממנה שנות אור, ועד אז, היא מגלה, בכלל חשבה שתהיה מעצבת אופנה.

"רוב הנשים לא שורדות את התחום. רואים התחלה של שינוי, ועדיין, לרוב הנשים יש רגשות אשמה שהן לא נמצאות בערב בבית. לצערי הרב גם גברים מתחילים להרגיש ככה ולכן התחום שלנו בסכנה קיומית"

 

"רציתי אופנה והגעתי למסעדנות, אבל זאת הייתה הפנטזיה שלי בתור נערה", היא מספרת, "הייתי משרבטת פיגורות וחשבתי להירשם לשנקר. אבל אז הכרתי את מתי והפכנו לזוג, ומתי אמר לי 'עיצוב אופנה לא מתאים לך כי מעצבת אופנה צריכה מרפקים ואת לא כזאת'. הקשבתי לו".

היום ברודו אוהבת לנצל את הפנאי המועט שיש לה בשביל לרקום, ובעיקר לסרוג. מעין תרפיה. היא סורגת דובים בשלל צבעים וגדלים, "כאלה שילד יכול לחבק אותם", לדבריה. עד היום היא סרגה לפחות 100 כאלה, ופעם היא אפילו מכרה כמה, אבל מהחלום נשארו רק הדובים.

"כשהייתי בת 21 התחתנו ואחרי שנתיים נסענו לניו יורק. בשנות השמונים בניו יורק סצנת האוכל הייתה חזקה – נהיו תוכניות על אוכל, מגזינים על אוכל, מרתה סטיוארט התחילה עם המגזין שלה והייתי מנויה עליו. כל התקופה בניו יורק, שנמשכה תשע שנים, הייתי עסוקה בקריאה על אוכל ואיסוף מתכונים".

במקביל גילו מתי ורותי תשוקה משותפת – אירוח. "אחד הדברים שבונים זוגיות זה בישול משותף ואירוח", פוסקת ברודו. "זה התחיל כמעין תחביב שהתפתח, ובשנה האחרונה שלנו בניו יורק מתי אמר לי 'תפתחי מקום'. עניתי שרק יחד, שלא אצליח לבד, עד היום אני לא סומכת על עצמי לבד. נכנסנו לשותפות אבל בשלב הזה, כשהייתי בת 32, בעיקר רציתי להיכנס להיריון. מתי הציע שנקים מקום בארץ כמו זה בניו יורק. חזרנו לארץ והקמנו את הקופי בר, שהיום הוא כבר בן 28 שנה, וזה בעיניי סוג של פלא. בזכות הקופי בר זכיתי סופסוף להגדיר את עצמי, חוויתי פיצוי. מרוב שאהבתי את העשייה הרגשתי שאני לא צריכה יותר מזה. אותו צורך אימהי שהיה בי קודם, לא הרגשתי אותו יותר".

"איזה טיפים אני יכולה לתת? Work your ass ותסמכי רק על עצמך. עצמאות כלכלית מבחינתי הייתה לוותר על חיים אישיים ועל הפנאי. היום זה לא פופולרי. אנשים לא רוצים לשמוע את זה, אבל זו האמת"

 

מה קרה לזוגיות המבטיחה?
"כשהתחתנתי עם מתי הרגשתי שלא מגיע לי שום דבר, אבל גדלתי והבנתי שאני שוות ערך והוא לא הצליח להתמודד עם זה. אנחנו לא נפגשים הרבה כי אנחנו לא באמת עובדים יחד, הוא פחות מעורב ביומיום של העסקים, אבל ברגע שנפגשים יש התלקחות ויש ריב. יש בנו משהו שיוצר חיכוך, גיצים, ואני מותשת מזה. היום אני נשואה למתי ברודו ובת זוגו של גיא פולק. מתי ברודו הוא בעלי רק על הנייר. לא התמודדנו עם הפרוצדורה ברבנות, וכשמדובר בעסקים משותפים זה מסובך להתגרש, אז אנחנו נשואים ולכל אחד חיים ומשפחה משלו".

השף גיא פולק, הצעיר מברודו בשמונה שנים, הוא בן זוגה ב-14 השנים האחרונות. "יש בו כנות ושלמות עצמית, שזה מעורר קנאה ולפעמים מטריף אותי", אומרת ברודו. "הוא איש מאוד חכם, ובעיקר הוא מאוד שונה ממני. אנחנו שני הפכים ועדיין יש הרבה נקודות ממשק. שנינו אוהבים להיות בבית, אוהבים את השקט שלנו, אוהבים לראות ריאליטי – ראיתי את "רוקדים עם כוכבים" – ואוהבים לבשל ולארח, ועושים את זה מדהים. אנחנו עובדים צמוד, כל הזמן יחד, הוא אחראי על כל השפים ועל התפריטים".

רותי ברודו וגיא פולק | צילום מסך: אינסטגרם ruti.broudo@
רותי ברודו וגיא פולק | צילום מסך: אינסטגרם ruti.broudo@

הזוגיות עם גיא היא סוג של תיקון?
"לגמרי. אני שונה איתו מאשר הייתי בזוגיות עם מתי, שהייתה כולה התחככות וביקורת בעוצמות חזקות. כשמתי היה מגעיל אליי ודיבר אליי חרא, דיברתי אליו חרא בריבוע. הייתי המראה של מתי, במקום תיקון. עם גיא נכנסתי במודע למערכת יחסים שבה אני מתנהגת אחרת. כשהוא היה עובד שלי, רבתי איתו, אבל לא הרמתי קול על גיא מאז שאנחנו בני זוג. החלטתי שאני מקבלת אותו ולא מנסה לשנות אותו, והוא לא מנסה לשנות אותי. הוא לא מבקר אותי ואני לא אותו, אני אוהבת אותו כמו שהוא. הוא לא מאוהב בי היום כמו ביום הראשון, אבל איתו הרגשתי נאהבת ונערצת כמו שלא הרגשתי אף פעם".

ושניכם בלי ילדים.
"שנינו בלי ילדים, גיא לא צריך ילדים".

ענף המסעדנות לא נחשב מהידידותיים לנשים, אבל עכשיו ברודו מזהה מגמה מבורכת מצד אחד ומאיימת מצד שני – הצד שלה. "נשים הן עם מנצח, אבל הבחירה להיות אימהות גרמה לכך שנשים התמכרו לזה והן נותנות לגברים לנהל את העולם והוא פחות טוב בגלל זה", היא פוסקת, "אנחנו נוצרנו עם רחם, והרחם גרם לנו לעשות מה שמוטל עלינו: להיות אימהות – וזה דבר מדהים. את נותנת חיים ואת מבינה מה הם חיים, מה שגברים לא מבינים. אגו, מלחמות וכסף מובילים גברים יותר מאשר נשים. אנושיות היא פחות בגנים שלהם".

"כשהתחתנתי עם מתי הרגשתי שלא מגיע לי שום דבר, אבל גדלתי והבנתי שאני שוות ערך והוא לא הצליח להתמודד. היום הוא בעלי רק על הנייר. כשמדובר בעסקים משותפים זה מסובך להתגרש, אז אנחנו נשואים ולכל אחד חיים ומשפחה משלו"

 

"שף או שפית זה אומר לנהל מטבח ומדובר בעבודה פיזית קשה, גם בערבים ובסופי שבוע, ורוב הנשים לא שורדות את זה", היא מחזירה את הפערים המגדריים למגרש שלה. "אני רואה התחלה של שינוי, ועדיין, לרוב הנשים יש רגשות אשמה שהן לא נמצאות בערב בבית. לצערי הרב גם גברים מתחילים להרגיש ככה ולכן התחום שלנו בסכנה קיומית", היא אומרת, "היום גם אבות רוצים להיות בבית, להיות מעורבים בגידול הילדים. כשפתחנו את העסק העבודה הייתה המהות, היא הייתה החיים. ויתרנו על הכול – ילדים, משפחה, חברים – הלכנו עם ראש בקיר. היום מעט מאוד אנשים מוכנים להיות במקום הזה. הפנאי והחיים הפרטיים קיבלו משמעות יותר גדולה, רואים את זה במיוחד אחרי הקורונה, והתחום לא יכול לשרוד בלי אנשי מקצוע".

ברודו לא מדברת סתם. הקופי בר היה פתוח שבעה ימים, היום הוא סגור במוצאי שבת ובראשון בערב. הוטל מונטיפיורי, שהיה ידוע בארוחות הבוקר שלו, נאלץ להיפרד אבל מהן לעת עתה. הבראסרי, שנסגר בתקופת הסגרים ונפתח מחדש כסניף של הדליקטסן, נסגר בערבים והבר שנמצא בו פועל רק בצהריים – והכל, לדבריה של ברודו, כי אין כוח אדם. גם המיזמים העתידיים שלה מושפעים מכך. "מלון 48 בתל אביב כבר היה אמור להיפתח, אבל בסוף הוא יפתח רק בספטמבר – בתנאי שלא יהיה מחסור בכוח אדם. יהיו בו שתי מסעדות, אז נצטרך להביא עובדים זרים מחו"ל".

אפרופו חו"ל, זה לא משהו שנמצא על הכוונת כמו אצל הקולגות למאסטר שף אייל שני ומיכל אנסקי?
"לא. רק בשביל עניין כלכלי וכספי – זה לא מעניין אותי ולא את האנשים שעובדים איתי. לא היה לי אף פעם רצון להביא בשורה לאמריקאים או לבריטים, יש להם את הבשורות שלהם, הם לא צריכים אותי".

רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook. ז'קט, חולצה וג'ינס: אוסף פרטי
רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook. ז'קט, חולצה וג'ינס: אוסף פרטי

אז בחזרה לארץ, בזמנו היית בין השמות הבולטים במאבק המסעדנים שהתעורר בקורונה. מאז התחלפה הממשלה, את מרגישה שחל שינוי?
"לא הייתי חובבת ביבי, זה ברור, ואחד הדברים שהכי מצערים אותי הוא שהרבה זוגות צעירים עוזבים לברלין או לפורטוגל כי כל כך יקר כאן וקשה לחיות. חשבתי שגם בנט בעייתי, ואז גיליתי את ההפך. אני בעדו, יש בו הקשבה ויכולת עבודה משותפת. כאב לי על התרגיל של סילמן, אני רוצה שהממשלה הזאת תישאר. נפגשתי עם ליברמן בנושא המסעדות והרגשתי שיש אוזן קשבת לאזרח. תכלס כבר רואים שינוי, ההיטל על עובדים זרים בוטל בזכות הממשלה החדשה".

את בת 61. יש כבר מחשבות על פנסיה?
"אני מתכוונת לפרוש בגיל 65. אני עוד לא יודעת איך עושים את זה ואיך מתנתקים, וזה עוד משהו שמעסיק אותי".

"לא הייתי ילדה מאושרת. אי אפשר היה בבית שהשואה הייתה נוכחת בו כל הזמן. העובדה שגדלתי בבית לא מעצים השפיעה עליי. בתור אישה נשואה צעירה הייתי יושבת וחושבת שעד שלא ארגיש חזקה ועם חוט שדרה, לא יהיו לי ילדים"

 

זה כבר קרוב, רק עוד ארבע שנים. יש לך תוכנית מגרה?
"אני רוצה לפתוח ספא לנשים אחרי ניתוחים פלסטיים. זה יהיה מן ריטריט שנשים יקחו מונית מבית החולים ויגיעו אליו להחלמה ויטפלו בהן, יעשו להן עיסוי לימפטי שמזרז את ההחלמה. תוך כדי הן יקבלו ליווי לדיאטה, יפנקו אותן במסז'ים והן יחזרו הביתה כמו חדשות. זה מה שאעשה בפנסיה".

רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook. חולצה: רג'לה לבוטיק ורנר, מכנסיים: אקנה לבוטיק ורנר, תכשיטים: קרן וולף
רותי ברודו | צילום: עומרי לוי ל־Artbook. חולצה: רג'לה לבוטיק ורנר, מכנסיים: אקנה לבוטיק ורנר, תכשיטים: קרן וולף

"מגיל 45 עד לפני שנתיים החלטתי שפאק איט, אני גבר, ואם גבר לא מתאפר אז גם אני לא צריכה להתאפר"

כמו עכבר במלכודת כימו

התוכניות של ברודו לפנסיה מגיעות מהחיים, בתור מי שחוותה על בשרה את רכבת ההרים שנקראת גיל המעבר.
"תמיד השקעתי בעצמי, גם כשנראיתי כמו תחת", היא משתפת, "בגיל צעיר הייתי נאה, ובגיל 45 הרגשתי דאון היל, גליצ'ה למטה. הרגשתי שאני מתבגרת, אבל בת 45 לא צריכה להיות סקסית. את צריכה להתחבר לגיל שלך, להשלים עם ההתבגרות ולסמוך על זה שמי שאת – זה גוד אינאף. אז בגיל 45 אמרתי לעצמי שזאת מי שאני, חייתי בהשלמה עם זה שאני מכוערת, וזה היה מתוך מקום של מישהי שהמראה החיצוני הוא סופר חשוב עבורה".

את משתמשת במילים קשות.
"פעם זה היה אישיו. עד אז הייתי נכנסת לחדר וראו אותי ביג טיים, אבל עכשיו, אמרתי, יראו אותי בגלל דברים אחרים. סיגלתי לעצמי תכונות גבריות מאוד. מגיל 45 עד לפני שנתיים החלטתי שפאק איט, אני גבר, ואם גבר לא מתאפר אז גם אני לא צריכה להתאפר. שמתי רק מסקרה ואייליינר כי יש לי עיניים של חתול מת. חוץ מזה היו לי בעיות שיער קשות, עד היום אין לי שיער, אז אני שמה אבקת טופיק שחורה שמצילה אותי. אני נראית סופר גברית ומסתדרת עם זה. אני מרגישה שגיא בן הזוג שלי אוהב אותי כמו שאני, לעומת מתי שהעניין החיצוני היה חשוב לו. הזוגיות עם גיא נתנה לי עוצמה להתמודד עם ההתבגרות והקבלה שלה".

ומה השתנה שבכל זאת החלטת לעשות מקצה שיפורים?
"ראיתי את עצמי בטלוויזיה בעונה הראשונה של MKR, היה לי אז סרטן במעי הגס ונראיתי באמת רע. אחד הלקוחות שלנו, הפלסטיקאי ד"ר אברי רווה, התקשר ואמר לי 'בואי תטפלי בעצמך, תעשי הזרקות'. אובדן קו הלסת הציק לי, אז אמרתי שאם עושים אז באמת. החלטנו על מיני פייס ליפט, והוא הציע להרחיב לעפעפיים, אז אמרתי סבבה, גו פור איט. ככה ספונטני. יצאתי מהניתוח ולא האמנתי, הייתי בשוק".

"תמיד השקעתי בעצמי, גם כשנראיתי כמו תחת. בגיל 45 הרגשתי דאון היל, אבל בת 45 לא צריכה להיות סקסית. את צריכה להשלים עם ההתבגרות ולסמוך על זה שמי שאת – זה גוד אינאף. אז אמרתי לעצמי שזאת מי שאני, חייתי בהשלמה עם זה שאני מכוערת"

 

לטובה או לרעה?
"זה אמנם לא כאב, אבל זה לקח שבועיים של התאוששות. נראיתי כאילו זה סוף העולם, נפוחה, כחולה ושחורה – ושם הבנתי שחייב להיות מקום שצריך לטפל בנשים אחרי ניתוח פלסטי. זה מאסט. היום אני ממשיכה בהזרקות, וממליצה לנשים לעשות את זה. אם הייתי יודעת שהשתלת שיער עובדת, גם הייתי עושה".

>> שופט "רוקדים עם כוכבים" דוד דביר רוצה להיות צעיר לנצח ועובד קשה בשביל זה

הסרטן תקף את ברודו פעמיים בהפרש של שנתיים. הפעם הראשונה הייתה ב-2017, אז היא גילתה שחלתה בסרטן הגרון. "סרטן בגרון זה אשכרה סיגריות ואלכוהול. גילחו, גירדו את מה שצריך ולא עברתי לא הקרנות ולא כימו. אני קשובה אם יש אצלי צרידות, אבל אני לא עושה בדיקות", היא אומרת ולא מפסיקה לעשן בשרשרת. "שנתיים אחרי, הגיע סרטן מעי הגס. אז הבנתי שיש מצב שאני אמות, והייתי מודאגת איך הכל יסתדר כשלא אהיה כאן, איך אימא שלי תתמודד ומי ישלם לנטלי הפיליפינית שלה".

המצב היה חמור עד כדי כך?
"הייתי בסטייג' 3. הוציאו לי חצי מעי בניתוח ולא היו גרורות, ועדיין קבעו לי 12 טיפולי כימו. כל אחת צריכה להקשיב לגוף שלה ולהתייעץ עם הרופא שלה, אבל בעיניי יד הרופאים קלה מדי בקטע הזה. אחרי הטיפול השישי אמרתי – מספיק, לא עושה יותר. הרגשתי כמו עכבר במלכודת. הכימו שלי היה מאוד קשוח, עד עכשיו יש לי בעיה בתחושת הטעם וכפות הרגליים שלי נרדמות. בדיעבד לא הייתי עושה את הטיפולים. אני חושבת שיש מצבים בחיים שצריך לחכות לסופם ולא להתעלל בגוף. פעמיים סרטן זה ממש לא אימאל'ה ואין לי בעיה עם מוות. אנשים מפחדים למות ולא צריך לפחד למות. אנשים נלחמים יותר מדי על החיים שלהם ואני מודה שזה לא קדוש בעיניי".

היחסים המפויסים עם המוות, עשויים להפתיע בהתחשב ברקע המשפחתי שממנו מגיעה ברודו. אימא שלה היא ניצולת שואה שהגיעה ארצה מצ'כיה, ואביה, שהלך לעולמו לפני קצת יותר משנה וחצי, הוא ניצול שואה מהונגריה. "הוריה של אימי ברחו ליערות ממחנה עבודה. המשפחה של אבא הייתה במחנות ריכוז, הם קפצו ממשאית אחרי ששיחדו את הנהג. הגיבורה האמיתית הייתה סבתא שלי, לא סבלתי אותה כי היא הייתה אישה קשה, החוזק שלה הפך אותה לאישה לא רגישה – אבל היא הצילה את המשפחה", מספרת ברודו. "אף פעם לא ראיתי באבא דמות חזקה, הוא היה אדם סופר חכם, מלטש יהלומים וצייר שלא הצליח להתפרנס מזה, אבל מוזלמן. הוא יצא מהמחנות עם תחושה גרועה שאלוהים לא נמצא שם".

מה לגבי אימא?
"היא הייתה ברקע, אשתו היפה והצעירה של אבא. כמי שחיה ביערות מגיל 3, לא הייתה לה ילדות והיא הייתה סוג של חברה שלנו, אחות שלנו (לברודו שתי אחיות ואח, היא השנייה מתוך ארבעת הילדים – דב"א). אז מצד אחד היה אבא קורבן ומצד שני אימא שרצתה לחוות את הילדות שלה, דרכנו".

איזו מן ילדה היית?
"לא הייתי ילדה מאושרת. אי אפשר היה להיות מאושרת בבית שהשואה הייתה נוכחת בו כל הזמן. זה היה בית אוהב אבל זה לא היה בית שצחק, להורים שלי לא היו חברים. למדתי בבתי ספר דתיים. עד גיל 18 לבשתי לבית ספר רק חצאיות אבל מחוצה לו לבשתי מכנסיים וזה עשה לי בעיות. לא הייתי תלמידה טובה. הייתי מאוד לא ממושמעת, מרדנית, מתחכמת, לא מקבלת דברים כמו שהם, וזה עד היום. העובדה שגדלתי בבית לא מעצים השפיעה עליי. בתור אישה נשואה צעירה הייתי יושבת וחושבת שעד שלא ארגיש חזקה ועם חוט שדרה, לא יהיו לי ילדים".

אפרופו שואה: עמדת עכשיו בלב סערת רשת קלה בעקבות הפרסומים על המארז של הדליקטסן לטובת אירוח של "זיכרון בסלון" ביום השואה השבוע. יש מי שחשבו שזה לא היה ראוי או לא בטעם טוב.
"לא לקחתי קשה כי זו תרומה לעמותת זיכרון בסלון. לרגע לא הייתה כוונה עיסקית בחבילה ואני חושבת שלארח זיכרון בסלון דורש כיבוד וכזה שמזכיר את הסיפור שלנו".

איך הקשר שלך עם האחים שלך?
"בבית של ניצולי שואה יש בונדינג בין הילדים, הם מחויבים אחד לשני בצורה קיצונית. אף אחד מאיתנו לא נשאר דתי, אחי עובד אצלי בהנהלת החשבונות, וכל השנים אנחנו נפגשים אצל אימא פעם בשבוע בשישי בערב. היא מדליקה נרות ואנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב. גם בתקופות הכי קשות שלי בקופי בר, הביקור אצל אימא היה הפסק זמן שלי. זו לא הייתה אף פעם מעמסה, הייתי צריכה את זה לנפש, את מרק העוף שלה, את החוויה של להיות יחד וככה זה עד היום".

"אני רוצה לפתוח ספא לנשים אחרי ניתוחים פלסטיים. זה יהיה מן ריטריט שנשים יקחו אליו מונית מבית החולים. יטפלו בהן, הן יקבלו ליווי לדיאטה, יפנקו אותן במסז'ים והן יחזרו הביתה כמו חדשות. זה מה שאעשה בפנסיה"

 

משם התאווה לאוכל? ממרק העוף של אימא?
"לא, זה מהשכנה שלנו ג'יזל, תוניסאית שבישלה אחרת ממה שהכרתי. הייתי ילדה כחושה, לא אהבתי את האוכל המזרח אירופאי וג'יזל בישלה אוכל צבעוני חריף, יפה לעין ומושקע – ובזכותה הייתה לי תאווה לאוכל לראשונה. את האוכל של אימי התחלתי להעריך רק לימים כשחייתי בניו יורק, מין חזרה למקורות. הייתי מבקשת ממנה מתכונים, למשל כרוב ממולא הונגרי".

את נשמעת כאילו יש לך ייסורי מצפון כשזה נוגע לאימא שלך. עוד מהמרק עם הקניידלך שהתפקשש בליל הסדר.
"אבא שלי נפטר, העברנו את אימא לתל אביב, היא גרה עם מטפלת בבית מתוק ויפה ומטופח. אני מנסה לעשות שיהיו לה חיים טובים, אבל אימא רוצה להיות עם הילדים שלה, ואני באה פעם בשבוע והיא בודדה. בסוף, בזקנה, כולם לבד, וזה עצוב. במקרה שלי, אני חסכתי לעצמי את הדילמה".

רותי ברודו. שער מאי 2022 | צילום: עומרי לוי ל־Artbook
רותי ברודו. שער מאי 2022 | צילום: עומרי לוי ל־Artbook

הפקת צילומי שער:  צילום: עומרי לוי ל־Artbook, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: חומי פולק, איפור: אליאב ממן ל־Artbook, שיער: קובי קלדרון

 

לזמן מוגבל! הנחה נוספת של 20% על מגוון עצום של מיטב מוצרי הקוסמטיקה והאיפור עכשיו ב-THREE SIXTY FIVE by MASHBIR