סיפור על אהבה וטראפיק: עורכת "את" נפרדת מהמגזין ומהעיתונות

זה הטור האחרון שאני כותבת מכיסא העורכת הראשית של "את". היה לי הכבוד לקחת חלק בשרשרת של עורכות ועורכים שעמדו בראש מערכת "את", מאז הוקם לראשונה על ידי טומי לפיד ב-1967, שנה דרמטית מאוד לישראל. מאז היווסדו, המגזין הלך בשביל המתפתל שבין אופנה, ביוטי ולייף סטייל לבין החיים הסוערים בעולם ובמדינה, והתהפוכות וההתמודדויות שנכונו בו לנשים – לקוראות, לעוקבות, לכותבות ולעורכות. 

עיתונות היא תמיד סיבה ותוצאה. היא מתארת, משקפת, מגיבה אבל באותו זמן היא גם מכפילה ומשמרת את יחסי הכוח. הולכת עם הזרם אבל מנסה גם לעשות גלים בעצמה. באופן אישי אני עליתי על הגל ב-1994, כשהתגייסתי לדובר צה"ל. הייתי פרח עיתונות צעיר ומפוחד מהגליל המערבי, שנחת בבית סוקולוב התל אביבי ולא ממש דיבר את השפה. הרגשתי זרה והעברתי את עצמי לנציגות של דובר צה"ל בפיקוד דרום. שם, רגע אחרי חתימת הסכמי אוסלו, הגיעו נציגי תקשורת מהעולם כולו כדי לחזות בפלא שהוא הסיורים המשותפים ברצועת עזה של צה"ל והמשטרה הפלסטינית.

>>> לכל הטורים של עדי עוז

הפלא הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן. הספקתי עוד להשתתף כחיילת בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, עד שחלום השלום הפך לסיוט עם 3 יריות בגב. כקצינה צעירה בדובר צה"ל מצאתי את עצמי גם באירוע הדרמטי הזה, אחראית על כניסת התקשורת הזרה בלוויה של יצחק רבין ז"ל. כשעמדתי שם, בוכה, מול הנאום הבלתי נשכח של נעה רוטמן, זה היה הרגע הראשון שבו נצרבה בי תודעה פוליטית כמו צלקת שלא מצליחה להירפא ולא מפסיקה להכאיב.

אחרי רצח רבין חזרתי לשרת בבית סוקולוב בתל אביב, המומה מתוצאות הבחירות שהפכו את נתניהו לראש ממשלה. המפקדת שלי הייתה רס"ן צעירה בשם מירי רגב, שהחלום שלה אז היה להיות דוברת צה"ל. היא הייתה בוטה וחדורת מטרה, ולא היה לי ספק שתצליח להגשים את חלומה. החלום שלי עוד לא היה ממש ברור לי. בניגוד לרגב, אף פעם לא הייתי אדם מאוד מסודר בניהול הקריירה שלו. מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות שדרנית בגל"צ כמו מרב מיכאלי ומיכל ניב, מגישות עם קול פלרטטני שהכירו בע"פ את כל השירים של הסמית'ס והיו גיבורות הנערות הניינטיזית שלי.

דרך החתחתים של העיתונות הלא מיינסטרימית

כשלא התקבלתי לגל"צ (נפלתי במבחני קול) נאלצתי להסתפק בדבר הכי קרוב: דובר צה"ל. משם התגלגלתי לקריירה בעיתונות, תמיד יחסית בשוליים של התקשורת המרכזית בישראל, אף פעם לא בכלי תקשורת מיינסטרימי. גם זו לא תוצאה של החלטה מודעת, אלא משהו שהתגלגלתי אליו מהחיים עצמם. וכך עשיתי מסלול שכלל את הרדיו האזורי, מקומונים (כולל "העיר" זצ"ל ו"טיים אאוט", יבדל לחיים ארוכים) ומשם לעיתונות נשים ולייף סטייל. בכל פעם שהגיעה אליי הצעת עבודה ממערכת גדולה ומרכזית, תמיד הייתה לי סיבה טובה לא ללכת על זה. זה אף פעם לא היה אידיאולוגי, אבל איכשהו תמיד נראה לי יותר נכון ללכת על ההצעה השנייה.

במבט לאחור אני מנסה לתת לזה משמעות, להבין מה גרם לי ללכת בדרך החתחתים של העיתונות הלא מיינסטרימית בישראל. מבחינה ערכית אולי זה היה כדי לאפשר לי להגיד תמיד את מה שאני חושבת. מבחינה מקצועית אולי זו הייתה הדרך שלי לגלות את כישורי הניהול שלי. מבחינה פמיניסטית אולי זה קרה כדי לאפשר לי לשמוע ולהשמיע את קולן של הנשים בישראל. אבל אולי צריך לבחון את זה דרך משקפיים רומנטיות בכלל, אולי הדרך הזו נועדה להפגיש אותי עם אהבת חיי, שהגיע בזכות טקסט.

"אבל בשביל זה אנחנו עושים עיתונים, בשביל להגן על האזרחים!", הוא הביט בי במבט מנוסה, חייך ואמר: "אנחנו עושים עיתונים בשביל שהמו"לים ירוויחו כסף"

 

זה קרה לפני 12 שנה. גם אז בנימין נתניהו היה ראש הממשלה. בשעת לילה מאוחרת הצביעה הכנסת על חוק החרם, האוסר על ישראלים להחרים מוצרים מהשטחים ובכך מוחק זכות בסיסית של מחאה אזרחית. אני ישבתי מיואשת בסלון, צפיתי בחברי הכנסת שהצביעו בעד החוק וכתבתי טור קצר למגזין "טיים אאוט". הנה קטע קטן ממנו: "…המילים עוד מהדהדות: 'ייכנס לספר החוקים', וישאר שם לדראון עולם. גם אם בג"צ יבטל את זה, וגם אם יצליחו לעשות עוקף בג"צ ויחזירו אותו מהדלת האחורית, וגם אם לכל העולם כבר יימאס מאיתנו לחלוטין וכולם ינטשו אותנו לבד, מוקפים באויבים ובים, וגם אם פצצה גרעינית תרחיב פה הכל – גם אז, הסטמפה כבר הונחה ובספר החוקים נרשם: מדינת ישראל מכתיבה לאזרחיה מה לחשוב".

זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה שבה כתבתי על הסכנה לדמוקרטיה בישראל. השאיפה לשוויון זכויות ולערכים ליברלים ליוותה את כל הקריירה שלי ואת כל חיי הבוגרים, בהפגנות ובכתיבת טורים, אבל רק הטור הקצר הזה שינה את חיי: הוא עורר סקרנות ועניין בליבו המשופשף של רווק תל אביב חמוד שקרא את הטור, פנה אליי בפייסבוק ומאז ועד היום הפך לאהוב ליבי. 12 שנה של זוגיות פלוס עוד שני ילדים (שהצטרפו לבכור שלי), זו, ללא ספק, סיבה מספיק טובה להחזיק קריירה. אז אולי בעצם המסע הזה קרה רק בשביל האהבה?

הגלים העכורים של הטראפיק

כבר שלושה עשורים שאני צועדת במסע הזה ובמהלכם, התקשורת עברה מהפכה מוחלטת. כשהתחלתי עבדתי בעיתונות, עכשיו אני עובדת בתוכן. אני זוכרת שיחה סוערת שניהלתי באחד מערבי הירידה לדפוס ("סגירה" קוראים לזה בעיתונאית) של המקומון "כלבו" בחיפה: נלחמתי על איזה אייטם מוניציפלי נידח שאני כבר לא זוכרת את תוכנו עם עורך החדשות. בלהט נעורים שוצף אמרתי לו: "אבל בשביל זה אנחנו עושים עיתונים, בשביל להגן על האזרחים!", הוא הביט בי במבט מנוסה, חייך ואמר: "אנחנו עושים עיתונים בשביל שהמו"לים ירוויחו כסף". האייטם לא נכנס לליין אפ באותו שבוע, אבל המשפט הזה לא יצא לי מהראש גם עשרים ומשהו שנה מאוחר יותר.

כעורכת, המשפט הזה הפך להיות חלק מהדילמות היומיומיות שלי. המעבר מפרינט לדיגיטל הפך את הדילמות לחריפות יותר. עיתונות היא אולי כלבת השמירה של הדמוקרטיה אבל הטראפיק הוא מלך התוכן וכולנו שפחותיו. גופי התקשורת הישראלים תלויים רבות בחסדיהם של פייסבוק וגוגל, והיכרות מעמיקה מדי עם האלגוריתמים שלהם מלמדת עד כמה קל לקדם תוכן טיפשי ונטול ערך ולסמוך על האלגוריתם שהוא יחשף לרבים. לעומת זאת ראיונות עמוקים, טורים מסובכים, כל התייחסות מורכבת למציאות – הולכת לאיבוד ונופלת בין כסאות האלגוריתם והקשב שהולך ופוחת.

בעוד כמה עשורים נסתכל על הרשתות החברתיות כמו שהיום אנחנו מסתכלים על עישון, לא מצליחים להבין איך פעם עשו את זה בכל מקום ובכל גיל

 

יוצרי תוכן ועיתונאים נלחמים כל הזמן בגלים העכורים של הטראפיק, שפעם אחר פעם מתנפצים לחוף התודעה הקולקטיבית והופכים אותה ליותר ויותר שטחית. כל תרבות השיח הולכת ומאבדת את היכולת להגיד משהו מורכב. זה לא מקרי שבן גביר, אלוף הטיקטוק, היה הפתעת הבחירות. אנשים מתחת לגיל 30 שמגיעים אליי ומבקשים עבודה יודעים להסביר לי מה הטרנד הכי חם ברשת אבל לא מצליחים לנסח משפט אחד שיש בו מורכבות (או ניסוח חף מטעויות תחביר ושגיאות כתיב או יכולת לדעת איפה שמים פסיק). אני מצטערת שאני נשמעת כמו הזקנה שמקטרת שהולך ופוחת הדור אבל זה רק בגלל שאני באמת הזקנה שמקטרת איך הולך ופוחת הדור. האם זה הפיך? האם נצליח לשכלל בחזרה את הקשב? לקלוט טיעון מורכב? לנהל שיח עמוק על המציאות, כזה שלא משטיח את כל מי ששונה מאיתנו? ללמד את דור ה-Z איפה שמים פסיק? אין לי מושג.

>>> עדי עוז פותחת תיק איפור. הרגלי הטיפוח של עורכת "את" היוצאת

אם נשרוד את המהפכה המשטרית, את מלחמת האחים, את ההתחמשות של איראן ואת ההתחממות הגלובלית, אם נהיה כאן בעוד 30 או 40 שנה, אני בטוחה שנסתכל על התקופה הזו ונגיד לעצמנו איזה משוגעים היינו, איזו טרללת, איך נתנו לילדים בני 10 טלפון סלולרי ביד?! איך הפכנו את כולנו לעבדים מכורים לטוויטר, פייסבוק ואינסטגרם, לתוכן שהוא רעל שהרס לנו את התודעה?!

בעוד כמה עשורים נסתכל על הרשתות החברתיות כמו שהיום אנחנו מסתכלים על עישון, לא מצליחים להבין איך פעם עשו את זה בכל מקום ובכל גיל וזה לא נראה מוזר לאף אחד, איך לא הבנו את המשמעויות הקטלניות של ההתמכרות הזו, של הרעש המרעיל הזה. אין לי מושג אם נשרוד את התקופה הזו כדי לקבל פרספקטיבה, אין לי מושג אם נתפכח, אבל בינתיים אני עוזבת את המשחק של התוכן ועוברת לשחק במגרש שבו הטראפיק הוא לא המלך היחיד.

ככתבת מגזין בעיתון "העיר", פרסמתי בשנת 2006 סדרת כתבות על נשים בזנות בתל אביב. הכתבות הללו עוררו עניין אצל חברת הכנסת דאז שלי יחימוביץ' שהראתה אותן ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה דאז, ח"כ גדעון סער. הוא בחר לקחת את הממצאים שלי ולקיים עליהם ישיבה מיוחדת בוועדה. אחר כך נערכה עוד ישיבה מיוחדת בראשותו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, וזו הייתה הפעם הראשונה, ולמיטב ידיעתי גם האחרונה, שראש ממשלה הטריח את עצמו להגיע לדיון בוועדה לקידום מעמד האישה. אולמרט לא רק הגיע אלא גם הנחה על העברת תקציבי שיקום לשורדות ושורדי זנות בעקבות התחקיר שלי. התקציב הזה שימש להקמת מקלטים ולסיוע לשורדות ועד היום הוא מופיע בספרי התקציב של מדינת ישראל ומסייע לכל מי שנקלע למעגל האכזרי של הזנות.

הנושא הזה נשאר קרוב לליבי ובמשך חמש שנים, שימשתי (בהתנדבות) כחברת ועד מנהל בעמותת "לא עומדות מנגד" המסייעת לשורדות זנות. עכשיו אני עוזבת את העיתונות כדי להמשיך במסע הזה והולכת להיות מנכ"לית של עמותת "הופ סנטר", העוסקת בשיקום תעסוקתי לשורדות ושורדי זנות. בין היתר לעמותה יש גם מותג תיקים בשם KitePride, המיוצר על ידי שורדות זנות ממצנחי רחיפה משומשים (אז כמתנת תחילת עבודה אתן מוזמנות לרכוש לכן מהתיקים המעולים שהן מייצרות). אני מקווה לנצל שם את כל הידע שרכשתי בעיתונות, את כל הקשרים שיצרתי, את כל כישורי הניהול ששכללתי כעורכת ראשית.

אני עדיין לא יודעת לאן המסע הזה יוביל אותי אבל כמו המסע הקודם, אני בטוחה שגם פה מסתתרת אהבה גדולה, ומאחלת – לי ולכן – שכולנו נרוויח ממנה, שנעשה עוד צעד קטן אל עולם צודק ושוויוני יותר.

>>> לכל הטורים של עדי עוז