תמונת ניצחון: סיפור על לידה שהסתבכה וחיידק טורף

עדי אחרי השחרור מטיפול נמרץ ורועי בן שישה ימים
עדי אחרי השחרור מטיפול נמרץ ורועי בן שישה ימים

2017 הייתה עמוסה באירועים אבל עדי עוז, עורכת "את", זוכרת ממנה בעיקר את לידת רועי, בנה השלישי, שכמעט נגמרה במוות. השבוע רועי חוגג יום הולדת 5, אז נזכרנו בטור סיכום השנה הזה

88 שיתופים | 132 צפיות

 

חתיכת שנה. היא התחילה בעלייה של הדושבג המטרידן טראמפ אל הכס החשוב בעולם והיא נגמרת כשנשות העולם מתגייסות לשנות את הכללים. סיכמנו את השנה שחלפה בפרויקט מיוחד. כשעבדנו על הפרויקט ניסיתי לחשוב על הרגע שהכי השפיע עלי השנה ובכל פעם שחשבתי על זה לא הצלחתי להסתכל על העולם אלא חזרתי לשבוע אחד, אישי ודרמטי במיוחד בחיי, השבוע שבו ילדתי את בני השלישי.

ההתחלה הייתה די סטנדרטית. זה היה היום החמישי לספירתו של שבוע 39, הלחצים בבטן כבר הלכו והתגברו והחלטתי שהיום לא אלך לשבוע האופנה גינדי תל אביב שעד אותו בוקר המשכתי להגיע אליו למרות הבטן ולמרות הצירונים. במקום זה – חיכיתי. אכלנו אוכל הודי מעולה, הסתובבנו בעיר, שיחקנו עם הילדים, הלכנו לישון.

קצת אחרי אחת התעוררתי מירידת מים. הצירונים החמודים הפכו לצירים קשים שלא הפסיקו לרגע. תוך עשר דקות אימא שלי הגיעה לשמור על הילדים אבל בינתיים הבנו שמאוחר מדי להגיע לבית חולים עכשיו. ליתר דיוק זה הבנזוג שהבין, "נראה לי שאת כבר יולדת" אמר, "אני מזמין אמבולנס", "שומעת?" "אז אני מזמין אמבולנס". לקח לו איזה שש או שבע או 20 פעם להגיד לי את זה עד שהדברים חלחלו לי להכרה מבעד לכאב. כן, הוא יוצא, כן, תזמין אמבולנס.

לא הופתעתי. לא נכנסתי ללחץ. בחודש האחרון לפני הלידה רק שמעתי סיפורים על נשים שלא הספיקו להגיע לבית החולים בזמן וילדו בבית, באוטו, במונית. חודש וחצי לפני הלידה שלי זה קרה לבת דודה שלי. ואני, אופטימית זהירה או פסימית מקצועית, הכנתי את עצמי לאפשרות. רק באותו בוקר וידאתי עם הבנזוג שהוא זוכר את שיעורי המיילדות שעבר בתור סטודנט לרפואה. "בטח" הוא שיקר (שבועיים מאוחר יותר סיפר לי שבזמן שאני התפתלתי מכאבים הוא חיפש בגוגל: "איך מיילדים?"). התקשרנו למד"א. האיש במוקד אמר להדליק מזגן, לשים מגבות על המיטה ולשכב על הגב. הוא המשיך לדבר אבל אנחנו כבר לא הקשבנו. לחיצה והראש בחוץ. עוד לחיצה וכל הגוף בחוץ. והנה הוא מונח עלי במיטה שלי, מתוק, ושלם. כשהחבר'ה מהאמבולנס הגיעו הוא כבר ינק במרץ. הערנו את שני אחיו הגדולים. האמצעי, באינסטינקט קבוע שאל: "אפשר לראות טלוויזיה?" לא, בן אדם. אח חדש, עזוב אותך עכשיו מטלוויזיה. אבל הוא רק רצה טלוויזיה ושוב נרדם.

נסענו לבית החולים עם תינוק חדש ביד. בדיקות, שקילות, חיסונים. רציתי להתקלח אבל בכל פעם כשקמתי תקפה אותי סחרחורת עד כדי עילפון. אז חיכיתי קצת, ועוד קצת, וכשעברו כמעט 18 שעות ועדיין בכל פעם שקמתי להתקלח תפסה אותי צמרמורת קשה, הצעתי שאמדוד חום. המדחום טיפס וטיפס, וכולם נהיו פתאום חמורי סבר. במהירות עצומה גרשו אותי מהמלונית אל המחלקה, חיברו לאינפוזיה, לקחו דם ועוד דם, ופתאום גם המחלקה לא הספיקה, ושלחו אותי, לחוצים ומודאגים, לטיפול נמרץ, רחוק מהתינוק שלי, עם האבחנה: "סטרפ A בדם". ייקח עוד חודש עד שהבנזוג יגלה לי שסטרפטוקוק A בדם זה מה שקוראים בעיתונים "חיידק טורף".

מקום מוזר טיפול נמרץ. פלורסנטי. מלא צפצופים. יש את הטו־דו־דו הקבוע שמתנגן לך בראש עוד ימים ארוכים אחרי שתצאי משם. יש את הצפצופים המהירים יותר שמגיעים רק כשמשהו משתבש. ויש את הצפצוף המלחיץ שמזעיק את האח בכל פעם שהצמרמורת תוקפת, ובזמן שהוא ממהר לשאוב ממני עוד דם הרופא מסתכל עלי מודאג מהמסדרון שבחוץ והצפצוף לא מפסיק וכל הסיטואציה כל־כך דרמטית שנדמה שרק מההיסטריה הלב עלול לדמום.

ובזמן שלא צפצפתי ולא הצטמררתי – שאבתי. שני ילדים גידלתי בלי להצליח לשאוב והנה אני שואבת כמו פוסטר לדוגמה של ליגת לה צ'ה בזמן שכל הגוף שלי מחובר למחטים ואלקטרודות והתינוק הטרי שלי בתינוקייה, רחוק. נטוש. יום ועוד יום ועוד יום בלי לראות אותו. הגוף נלחם בחיידק ומהמבטים של הרופאים אלי ניבט פחד מוות.

אחרי שלושה ימים שחררו אותי מטיפול נמרץ. אחרי שמונה ימים שוחררנו הביתה. החיידק לא טרף אותי. ניצחתי אותו. נגעתי במוות וניצחתי. חתיכת סיכום שנה.

2018, אין צורך להשוות. את מוזמנת להיות רגועה ומשעממת.