"את יכולה להיות לוחמת עם נשק – ועם לק ורוד"

"אנשים חושבים שאם זה ציפורניים, אז זה שטחי, אבל זה כל כך מעבר לזה. העובדה שאני באה לבסיס צבאי, לחיילת שמכוסה בבוץ, ופתאום היא בוחרת לעצמה צבע לציפורניים – זה נותן לה בחזרה את הנשיות שלה, מרים לה את הביטחון ואת התחושה שהיא אישה. זו תחושה שעושה טוב על הלב לכל אחת, שצריכה תזכורת לימים של השישה באוקטובר".

>> "היה ממש קשה לשמוע את הדברים האלה": סרט מלחמה כמו של ענבר חצרוני עוד לא ראיתן

את המילים האלה אומרת לנו נעמה ממון (31), מניקוריסטית מירושלים (שגם מעבירה קורסים והשתלמויות בלק ג'ל), שהחל מאותה שבת ארורה מגיעה אחת לשבועיים ("בשאיפה אחת לשבוע") לבסיסי צה"ל, לעשות לחיילות השונות לק ג'ל. בעיניה, זהו אחד הדברים שמעניקים להן את תחושת השגרה, החיים והנשיות שהן כל כך צריכות. בינתיים הלק שלה מעטר את ציפורניהן של חיילות בחיל האוויר, חיל הים, מג"בניקיות, ועוד ועוד.

"נהיה לי הרבה יותר זמן פנוי כי בגלל המלחמה נעצרו לי הקורסים שאני מעבירה", היא מספרת על הסיבה שגרמה לה לפצוח ביוזמה הזו. "בער בי הרצון להיות חלק, ראיתי את הנתינה בעם ורציתי גם. המקצוע שלי לגמרי יכול להיות בתנועה גם הוא, אני יכולה להגיע לבסיסים ולשמח חיילות".

חיילות שנעמה עשתה להן לק ג'ל | צילום: באדיבות המרואיינת

איך הגעת מלכתחילה לבסיסים השונים?
"חיפשתי בסיסים שלא מגיעים אליהם הרבה, כאלה עם חיילות שלא משתחררות הרבה הביתה. קישרו אותי לבסיס של תותחנים, קיבלתי רשימה של 20 בנות שישמחו לקבל תור וארזתי את כל הקליניקה. הגעתי היישר מירושלים, וביחד עם עובדת שלי הקמנו קליניקה בתוך האוהלים בבסיסים. תמיד שאנחנו מגיעות אנחנו גם פותחות שולחן כיבוד עם עוגות ביתיות שאנחנו מכינות. מהרגע שאת מגיעה, את רואה איך זה נותן בוסט של אנרגיה לחיילות. כל אחת שיוצאת עם חיוך – זה ממלא אותה, ואותנו".

ימים אחדים לאחר הריאיון עמנו, ממון הייתה צפויה לנסוע לבסיס ברמאללה, לא בדיוק מקום שקל, בטוח וכיף להגיע אליו. כשאני שואלת אותה אם הנסיעות האלה לא מפחידות אותה, היא עונה בביטחון שהחיוך של אותן בנות שיוצאות עם ציפורניים דנדשות, שווה הכל. "לבנות מתותחנים נסעתי עוד בתחילת המלחמה, וכן, זה היה מפחיד לנסוע לדרום לפני כמה חודשים", היא מספרת.

חיילת שנעמה עשתה לה לק ג'ל | צילום: באדיבות המרואיינת

>> רס"ל אמיר פישר נהרג. חברתו ליאור רצתה להתחתן עמו

איך התגברת על הפחד?
"בדרך לשם ראינו את האנשים שהתנדבו לקטיף ואת החמ"לים למיניהם, ואז תחושת החרדה הופחתה משמעותית. כשהגענו לשם הפחד כבר התפוגג. את רוצה את השותפות הזו ביחד עם כל העם, לתרום, לעשות. חשוב לי להוסיף כשמישהי עושה אצלנו ציפורניים – היא מקבלת מעבר לזה. זה כמו טיפול. אותה חיילת מדברת ומשתפת בסיפורים הכואבים. הן מקבלות ככה מרפא לנפש של ממש, וגם אנחנו דרכן".

זה לא מתיש, קשה נפשית, לשמוע סיפורים כל כך כואבים לאורך כל יום העבודה?
"זה הרבה יותר מעייף מלעשות לק", היא צוחקת, "אבל הן זקוקות להקשבה, אז זה המקום שלי להזדהות ולהקשיב. שמענו סיפורים של חיילות שמכירות מקרוב את האובדן. באותו הזמן אנחנו על אדרנלין של עבודה, אבל כשאני והעובדת שלי מגיעות הביתה אני צריכה עוד יום לעכל את החוויה ואת הסיפורים. זה נורא ממלא, וזה היתרון".

ממון באה מבית חרדי, ולכן לא עשתה צבא. העובדה שהיא מגיעה שבוע אחר שבוע לבסיסי צה"ל השונים, גורמת לה להרגיש שהיא לוקחת חלק במערכה, בדרכה שלה. "אני עובדת הרבה יותר שעות, ממש ברצף מהבוקר עד הערב. כתוצאה מזה אני סובלת מכאבי גב מטורפים, אבל תחושת הסיפוק של להיות חלק מהעם גוברת על הרגשות והקשיים הפיזיים".

כשאת רואה את החיילות בבסיסים, זה מעורר בך תחושת חרטה מסוימת על כך שאת לא היית במקומן?
"לגמרי. יש חרטה גדולה שלא עשיתי צבא, וכשאני מגיעה לבסיסים ורואה את החיילות, אפילו ללמוד ראשי תיבות של דברים, זו חוויה. זה כמו הצבא הקטן שלי. היום אני יותר יודעת מה קורה, וזה לחלוטין מגביר אצלי את תחושת המעורבות והשייכות".

נעמה ממון | צילום: באדיבות המרואיינת

בתור עצמאית, את מודאגת כלכלית?
"יש לי ירידה בהכנסות בעיקר כי יש פחות קורסים, ועל זה בנוי העסק. בגלל שאני רואה את הביקוש המטורף שיש ללקים בבסיסים, אני אשמח אם מי שקוראת את הכתבה הזו תרצה לתרום את חלקה – הן מבחינת גיוס כספים והן מבחינת קוסמטיקאיות או מניקוריסטיות נוספות שרוצות לקחת חלק בחמ"ל שלנו. אנחנו בהחלט צריכות עוד ידיים עובדות, וזה גם יאפשר לנו לבוא לבסיס יותר מפעם בשבועיים. בשאיפה נצליח להגיע פעם בשבוע. אנחנו מספיקות לעשות ציפורניים רק ל-12-13 נשים מתוך בסיס שלם, ומצער לראות את אלה שמבקשות שנבוא שוב כי לא הספיקו לתפוס תור".

ממון מוסיפה: "בסוף, אני אימא לשתי בנות, נשואה, בעלי תומך ושותף בעצמו. לולא הוא, לא יכולתי לעשות את זה. אבל הנסיעות, הדלק, החומרים, הכיבוד – זה הרבה הוצאות. בבסיס תותחנים עבדנו בשמש והלקים שאיתם עושים את הבסיס התייבשו ונהרסו. בסוף גם בכל יום כזה שאני מגיעה לבסיסים, אני לא מקבלת לקוחות בקליניקה שלי בירושלים".

>> "אני חיה בזכות הכתיבה": האם השכולה שמאחורי הפוסטים שסוחפים את הרשת

למרות כל זאת, ממון יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון, וכדבריה היא "מביאה את הנתינה לשטח". וכאמור, מדובר פה הרבה יותר מציפורניים. "כשהתחילה המלחמה לא חשבתי שיהיה כזה ביקוש", היא אומרת, "אבל אני מבינה שגם נוצר פה מסר יפה – שאת יכולה להיות לוחמת, עם נשק ולק ורוד. את יכולה להיות גם וגם. אגב, היו גם חיילים גברים שביקשו לגזור ציפורניים".

לא הרגשת זלזול מהגברים שעברו לידך, שרואים חבורת בנות נלחמות על מקומן ללק?
"ממש לא, להפך. הגברים מתאספים סביב, עוזרים לחיילות לבחור צבע וגם עבורם זו אווירה מיוחדת. בכמה בסיסים נוכחתי לראות גם כאלה עם דרגות גבוהות שעזרו להן לבחור צבע. זה משכיח מכולם את המצב. זו אנרגיה מדבקת, שמטמיעה חיוך וצחוק בקרב כולם. לא היה בכלל זלזול, הייתה השתתפות".

ממון צריכה את עזרתכן לטובת קיום החמ"לק שלה – ואתן יכולות לעזור. אם ברצונכן לתרום, אתן יכולות להעביר למספרה האישי כל סכום בביט, או בפייבוקס, למספר 053-420-4941.