מירב גרובר: "קול פנימי אמר לי – תמותי כבר, את לא שווה כלום"

מירב גרובר | צילום: באדיבות המצולמת
מירב גרובר | צילום: באדיבות המצולמת

הזמנו את מירב גרובר לספר לנו על שגרת הטיפוח שלה, והיא גילתה לנו הרבה מעבר: על סיפור חייה הבלתי נתפס, הפרעות האכילה שסבלה מהן עד גיל 50 והתחושות הקשות שמכבידות עליה כל חייה

88 שיתופים | 132 צפיות

שחקנית, בת 58, משתתפת בימים אלה במחזה "המודעה" בהבימה ובמחזה פרי עטה בשם "חותם המוות". אם לבן סטודנט למשחק (משותף לה ולמי שהיה בן זוגה, השחקן גיל פרנק), מתגוררת ב-13 השנים האחרונות במצפה רמון.

>> ניצה שאול חושפת את הנשק הסודי שלה להעלמת צלוליט

שגרת טיפוח

"אני ממש בדואית, לא מטופחת ואין לי טקסים קוסמטיים. בעבר היה לי עור שמן והיום הוא רגיל. אני מתקלחת עם סבון רחצה של הוואי, שוטפת פנים עם מים בלבד ואחרי הצגה, בגלל האיפור אני חייבת סבון של גרנייה ולפעמים את קרם הגרגרים של החברה. במצפה רמון מאוד יבש אז אני חייבת קרם לחות ואני שמה את הקרם של ולדה, גם על הגוף. בת דודתי עינת ארליך הנהדרת לימדה אותי".

סקראב משמש גרנייה פילינג. מחיר 39.90 ש"ח |צילום: יח"צ
סקראב משמש גרנייה פילינג. מחיר 39.90 ש"ח |צילום: יח"צ

קוסמטיקאית

"לפני 20 שנה עוד הלכתי לקוסמטיקאית בתל אביב שאני לא זוכרת את שמה. הייתי אז בשיא הקריירה, המראה היה חשוב לי וגם היה לי המון כסף, הרווחתי אז 50 אלף ש"ח בחודש וחילקתי לכל מי שצריך, כולל להוריי. היום אין לי כסף, אני וכסף זה לא נדבק ולאחת כמוני אסור שיהיה כסף כי כשיש לי אני עוברת כל גבול אפשרי".

>> לרה מטודי: "אולי יום אחד אמצא מיליונר ואוכל לממן טיפול צוואר"

אנטי אייג'ינג

"אני מתחילה לראות קמטים ואני די בסטרס מזה. כשאני מחייכת זה נהדר אבל חוץ מזה זה לא כיף. נחשבתי לאישה יפה והעונש של נשים יפות הוא שהן מתות פעמיים, בפעם הראשונה כשהיופי נעלם ובפעם השנייה כמו כולם. מפחיד להזדקן מהר כי במקצוע שלי הנראות מאוד חשובה. צלם אחד אמר לי פעם שהטלוויזיה לא מתה על קמטים, אבל הבעיה היא שצריך הרבה כסף ליישר אותם ואין לי, כמו שאמרתי. לפני שנתיים הזרקתי בוטוקס וזה היה מהמם, עשיתי את זה לפני שצילמתי את "ילדים בעיר" של דלית קהן, אבל אחרי חצי שנה זה נעלם. כרגע אני לא עושה כלום ואני רוצה לחשוב שהמחירים ירדו. כשאת בונה את האגו שלך גם מיופי, כשהוא נעלם – משהו נגמר גם בתוכך, אני לא יכולה לחשוב שאלך ברחוב ולא יסתכלו עליי".

איפור

"אני לא מתאפרת ביום יום אבל יש לי תיק איפור להצגות ואני מאפרת את עצמי במוצרים זולים שאני קונה ברחוב אלנבי בתל אביב. לפני 20 שנה קניתי את המוצרים הכי יקרים שיש ואחרי יום אחד גנבו לי את התיק עם הכול ומאז – אני לא משקיעה ביקרים. המייק אפ שלי הוא של קטריס, הסומק אפרסק אדמדם של קרליין, המסקרה היא של פרדייס של לוריאל וגם השפתון האדום עז שלהם".

מייק אפ של קטריס. מחיר 28 ש"ח | צילום: יח"צ
מייק אפ של קטריס. מחיר 28 ש"ח | צילום: יח"צ
שפתון קולוריש מאט לוריאל פריז. מחיר 55 ש"ח | צילום: יח"צ
שפתון קולוריש מאט לוריאל פריז. מחיר 55 ש"ח | צילום: יח"צ

בושם

"אני לא שמה בושם, אלא רק דאודורנט רולר של הלנה רובינשטיין. יש לו ריח נהדר, מאוד פרשי והוא נשאר להרבה זמן. לפעמים אני עוברת בסופר פארם ומנסה כל מיני ריחות שונים של בשמים אבל המסקנה שלי שהריח הטבעי של הגוף שלנו עושה את העבודה הרבה יותר טוב".

>> איך ריקי גל נראית כל כך טוב בגיל 73? התשובה: סבון מחלב אם

שיער

"יש לי שיער ארוך מלא ואני מספרת את עצמי לבד. אני כמעט לא צובעת אותו אז הוא נותר חי. אני חושבת שצבע מאוד מייבש אותו. אבל כשיש לי הצגות אני נאלצת לצבוע. עכשיו למשל צבעתי בחום אדמדם בגלל שב'המודעה' אני מגלמת אישה איטלקיה עשירה ולא יאה שהיא תהיה עם שיבה. אני חופפת שיער פעם בשבוע עם שמפו ומסכה של הוואי".

שמפו הוואי. מחיר 14.90 ש"ח | צילום: אלדד שאו
שמפו הוואי. מחיר 14.90 ש"ח | צילום: אלדד שאו

גבות

"למזלי יש לי גבות מאוד מסותתות. הן עבות באופן טבעי ומלאות ולא צריכות עיצוב – רק מדי פעם אני מסלקת שערה לבנה סוררת עם פינצטה. הבעיה היא שהן התחילו לדהות, אז קניתי צבע לגבות של DELIA בסופר פארם וצבעתי אותן".

מני פדי

"אני מאוד טוטאלית, אני חושבת שאשה טבעית היא יותר יפה. במצפה רמון, אני הולכת יחפה ולפעמים ישנה בחול למטה במכתש וכשהולכים יחפים העור ברגליים מתקלף מעצמו ולא צריכים טיפול. גם עם הבן שלי הייתי ישנה ככה, היום הוא כבר שנה שניה בניסן נתיב, הולך בעקבות הוריו. לאחרונה, לצורך הצגה, גידלתי ציפורניים אז אני מורחת לק בצבע בורדו בידיים וברגליים. אני אוהבת את מצפה, אבל עכשיו יש כאן הדתה וזה קצת מפריע לי".

סומק מסדרת COLOR BLUSH בגוון 02 מחיר 54.90 ש"ח | צילום: מוטי פישביין
סומק מסדרת COLOR BLUSH בגוון 02 מחיר 54.90 ש"ח | צילום: מוטי פישביין

כושר

"בגיל צעיר הייתי רקדנית טובה. אבי היה בווינגייט והיה לו מכון בנתניה והתאמנתי קרקע ורקדתי כל יום אבל לא התקבלתי לבת שבע אז הלכתי ללמוד משחק. ועדיין, כל השנים הריקוד הוא התרפיה שלי ושומר לי על כושר, ומעולם לא הפסקתי לרקוד. כשאני בתל אביב אני רוקדת ג'ז לירי על בסיס קלאסי אצל רותי פורברג שלוש פעמים בשבוע בסטודיו B ברמת אביב. חוץ מזה אני הולכת ברגל עם שני קילוגרם בכל רגל וקילוגרם אחד בכל יד וגם הפסקתי לעשן לפני שנה וקצת אחרי המון שנים".

מירב גרובר בהצגה "חותם המוות" | צילום: רוסלו שמריה
מירב גרובר בהצגה "חותם המוות" | צילום: רוסלו שמריה

תזונה

"יש לי הפרעות אכילה. מגיל 18 עד גיל 50 הייתי בולמית, פחדתי להשמין בגלל שרציתי להישאר בתחרות של המשחק. הפסקתי להיות בולמית, כשבגיל 50 הייתה תקופה שנאלצתי לקחת אנטיביוטיקה ואסור היה לי להקיא – כי אז האנטיביוטיקה לא הייתה עובדת. היום אני לא רזה, אבל גם לא שמנה, אני בסדר. אני לא אוכלת בכלל אורז וקטניות. אני קונה לעצמי סלט מוכן ומוסיפה לו רק שמן זית ולימון ולאחרונה גם זרעי צ'יה. אני לא יכולה להכין לעצמי, אין לי את זה, לעמוד ולחתוך סלט נראה לי בזבוז זמן. אין לי ארוחות מסודרות, המקרר שלי די ריק. הפסקתי לגמרי ממתקים וקולה. אני אכלנית לילה. יכולה לעבור בלילה ליד המקרר ולקחת אשכול ענבים. לפעמים אני מכינה לעצמי סושי עם סלמון ואבוקדו".

טיפ לחיים

"עברתי ילדות לא קלה. אבי, ניצול שואה שהגיע לארץ מיוגוסלביה, ניסה להתאבד מול עיניי חמש פעמים. הייתי אז ילדה בת 9. אימי הייתה טריפוליטאית, שתקנית קטנה – שפחדה לעזוב. כבת דור שני לשואה זה ניהל אותי כל השנים ולכן כתבתי את 'חותם המוות'. יצאה הצגה עצובה וגם מצחיקה, סוג של קומדיית שואה כי אני אוהבת להצחיק, והקהל בוכה וצוחק וזה הישג גדול מבחינתי. אימי מתה מסרטן בת 77 ואבא שלי חי עד גיל 87, אבל מהרגע שהיא נפטרה הוא לא קם יותר, לא הלך – וזה לימד אותי חמלה. כלפי אימי לא הייתה לי חמלה, הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי, אבל הייתי בת לא קלה וקשה היה לאהוב אותי. אז עשיתי תיקון עם אבא וליוויתי אותו עד יום מותו עם הרבה אהבה וגם כשהוא הרגיז אותי, לא נתתי לזה להשפיע עליי. מי שרוצה למות בשיבה טובה, שיחמול את הוריו. עד יום מותי אהיה עם רגשות אשמה. ניסיתי להתאבד אחרי שנולד לי הילד, היה לי דיכאון קשה מאוד, השתנתי על עצמי והיו לי התקפי זעם. נורא רציתי לחיות אבל הרגשתי שקול פנימי אומר לי 'תמותי כבר, את לא שווה כלום'. הייתי יורדת מהבמה, מקבלת מחיאות כפיים ובאה הביתה ובוכה את נשמתי. היה לי עומס מטורף של 40 הצגות בחודש וילד בן שש שבקושי ראיתי אותו. לקחו אותי לד"ר פישל שנתן לי כדורים ומשם התחלתי לחיות. עזבתי למצפה רמון, למדבר – וזה הדבר הכי טוב שקרה לי, קיבלתי פרופורציות לחיים ואני אומרת לכן לא לפחד משינויים. כשראיתי את ההרים במצפה הבנתי שאנחנו לא נצחיים, ההרים הם הדבר הגדול, לא אנחנו. דווקא שם, קיבלתי את האמון בעצמי וביכולויות שלי. חייתי מביטוח לאומ וגם מזה שלימדתי שם בכלא אסירים פליליים, אחד מהם התאהב בי קשות. ולימדתי גם בבית השאנטי את הילדים הנפלאים והגיבורים. להוציא את נועם סמל ומשה קפטן שאמר לי שאני חייבת להיות על במה, לא נתנו לי הזדמנות אבל זו גם הוכחה שאף פעם לא מאוחר לעשות טוויסט בקריירה ועכשיו אני מנסה לכתוב מחזה נוסף ורוצה להמשיך לשחק. אני חושבת להיות קצת בברלין, יש בברלין לבדה 235 תיאטראות וכאן בארבע תיאטראות התחרות קשה. אני לא צריכה הרבה. היום אני נוודית, עוברת מפה לשם ואין לי הרבה לסחוב".