"לא מתאים לי שאת מדברת אליי ככה". איך לומר את המשפט הזה ולהישאר בחיים?

איך לתפוס מקום במרחב | איור: מיטל שפירו
איך לתפוס מקום במרחב | איור: מיטל שפירו

מול חברה, בוס/ית, ההורים או בן/בת הזוג - את מתכווצת רק מהמחשבה על להיכנס לעימות. זה לא קריטי, את אומרת לעצמך, אבל אין לך מושג כמה זה כן. הגיע הזמן שתלמדי לתפוס מקום במרחב

88 שיתופים | 132 צפיות

כשאנחנו מדברות על לתפוס מקום במרחב, על מה אנחנו מדברות? קודם כל, על ההפך מלצמצם את עצמנו. לצמצם את עצמנו זה לחשוב ולרצות משהו אחד, ולהתנהג באופן אחר לחלוטין כדי לא לפגוע בסביבה או כדי לא להיפגע על ידי הסביבה. זה להעמיד פנים שאנחנו פחות מוכשרות משאנחנו באמת, או שיש לנו הרבה פחות מה לומר ממה שיש לנו בעצם.

אנחנו מדברות על לאפשר לעצמנו להתנהל על פי הרצון האותנטי שלנו בסיטואציה, ובהתאם לכוחות שלנו, שהרבה פעמים הם גדולים יותר משנדמה לנו. לא להסכים למה שלא בא לנו להסכים, לא לשתוק על מה שלא בא לנו לשתוק. להבין שאנחנו משתתפות ראויות בתוך החיים, ושגם לנו מותר לרצות או לא לרצות דברים, לחשוב מחשבות, לבחור לאן ללכת ועם מי.

זה לא קריטי, אנחנו אומרות לעצמנו, עד שאי אפשר לשאת את זה יותר. ואז אנחנו מתחילות לסבול, לנטור טינה, לשנוא בסתר, לרצות להתפטר, לעזוב או להיעלם באורח פלא

 

כל הדברים האלו נראים טריוויאליים. הרי אף אחת מאיתנו לא חטופה, ולא מוכרחה לעשות שום דבר שהיא לא באמת רוצה, הלו, זה 2022 פה, לא ימי הביניים. אבל בכל זאת, כל אחת מצאה את עצמה בסיטואציה – מול חברה, מול הבוס, מול בן/בת הזוג, מול המשפחה – שהיא מתכווצת מכל אופציה של עימות, לא רוצה לייצר דרמה אז מסכימה בשתיקה, מדפדפת, ממשיכה הלאה. זה לא קריטי, אנחנו אומרות לעצמנו, עד שאי אפשר לשאת את זה יותר. ואז אנחנו מתחילות לסבול, לנטור טינה, לשנוא בסתר, לרצות להתפטר, לעזוב או להיעלם באורח פלא.

לא מדובר פה על לקום באמצע שיחה ולהתחיל לצעוק או לשבור את הכלים. בואו, לרוב מה שאנחנו רוצות לומר אבל לא מרשות לעצמנו זה "לא מתאים לי שאת מדברת אליי ככה". המילים האלה מרגישות בפה כמו נשק קטלני. נדמה לנו שאם נגיד אותן, העולם יתפוצץ. הצד השני בוודאי ייעלב עד עמקי נשמתו ויתחיל להתנהג בנקמנות. הוא בטח ישלוף את העלבון הנורא מכל ששמר לרגע הזה בדיוק, והעלבון הזה יגרום לנו לקרוס סופית. ה"עצמי" העלוב שלנו ייחשף ונישאר לבד, עירומות ושבורות.

הצד השני של המטבע היא המחשבה שאנחנו חזקות מדי. כלומר, אם נגיב בצורה שלא תתאים למי שנמצא לידנו, הוא לא יעמוד בזה. אנחנו נשבור אותו. אולי אנחנו לא מפחדות מהתגובה של הצד השני, אלא מייחסות לעצמנו כוחות זדוניים עצומים.

איך לא נגיע לסיטואציית קצה כזאת? קודם כל, נבין מאיפה הפחד הזה מגיע. רוב הסיכויים שמקור הפחד טמון במצבים בהן היינו פגיעות וחסרות הגנה – כשהיינו ילדות ודמויות סמכותיות בחיים שלנו לא אהבו אותנו לרגע, כעסו עלינו, הענישו אותנו או נזפו בנו – האהבה וההגנה שהיינו זקוקות לה נעלמה בבת אחת.

ישנם בתים בהם הכל נראה חסר סדר – לא ברור מתי כועסים עליי ומתי לא. לפעמים כועסים סתם, אז עדיף כבר להיעלם ולהיות שקטה. אהבה לא עקבית ועונשים שנראים חסרי הגיון מובילים אותנו לייצר סדר פנימי ושיטות להגנה מאי הוודאות של מתי נרגיש חסרות אונים בפעם הבאה. רבות מאיתנו לומדות לקרוא אנשים ולזהות מתי ואיך הם עומדים להתרגז, ולהימנע מכל סיטואציה כזאת, כי הן עדיין סוחבות את החששות מהעבר. היום, בבגרות, יש הרבה יותר כוחות להתמודד בסיטואציה כזאת.

אי הכרה בכוחות שלנו בתוך ריאיון עבודה, תוביל לתפיסה של עצמנו כקורבן של המראיין או של המראיינת, ומכאן להתנהגות במגננה. נוכל להרגיש את עצמנו מותקפות כשאיש לא התקיף אותנו, ולתפקד פחות טוב משאנו כבר יודעות להתנהל

 

היום אף אחד לא יכול לכעוס עלינו ובכך למנוע מאיתנו את כל החמלה והאהבה הזמינים לנו. היום אם מישהו כועס עלינו, הוא בסך הכל בן אדם אחד שכועס עלינו. אם אנחנו רבות עם הקולגה שלנו, אנחנו בסך הכל רבות עם אישה אחת בכל המשרד. זו לא האישה האחרונה בעולם, או האישה שאחראית לרווחה הנפשית והביטחון שלנו. זאת לא אימא שלנו. זאת פשוט אישה. לבוסים שלנו אסור למנוע מאיתנו לצאת החוצה או לשבת שעות על גבי שעות בשקט, כי זה לא חוקי.

זאת לא אשמתנו שאנחנו נכנסות למצבים חדשים בחיים הבוגרים עם פחדים מהילדות, אבל זאת יכולה להיות בחירה שלנו להתעורר ולפעול מתוך ההווה. אנחנו לא ילדות קטנות, לאף אחד אין כוח אבסולוטי עלינו. להגיד את שלנו לא יוביל לנידוי מוחלט שלנו ולמניעה של אהבה. זה בסך הכל יהיה רגע בתוך חיינו הבוגרים, בו עמדנו על שלנו.

לפני כמה זמן אמרתי לחברה שלי שכשהיא מדברת אליי בצורה מסוימת, זה מעליב אותי. אחרי שאמרתי את זה, לא הצלחתי להפסיק. התחלתי להעיר לכולם ולדייק את הצורך שלי מולם. התחלתי לשמור פחות בבטן, ואמרתי מיד כשלא נעים לי. מכל הדברים שעשיתי עבור עצמי, לעמוד על הצרכים שלי ולהתחיל לתפוס את המקום האמיתי שלי הרגע, היה מהמרפאים ביותר.

אל תקראי לה סנובית

מכירות את הקטע הזה שאתן רואות מישהי שקטה, ואת חושבות שהיא סנובית, ואז בסוף אתן מכירות ומגלות שהיא פשוט ביישנית? כן, ראינו את זה שוב ושוב. גם המקרה הזה הוא פועל יוצא של אי הכרה בכוח של עצמנו. כי אם בחורה מקרינה אנרגיה חזקה, זה לא משנה שהיא מתביישת. מה שנקלוט ממנה זה את הכוח שלה.

הכרה בכוח של עצמנו בתוך המרחב יכולה לבוא לידי ביטוי למשל בלהגיד שלום ולחייך בסיטואציה חברתית, במקום לשבת בצד ולא להשתתף. האקט של לתפוס מקום בתוך המרחב עובר דרך הכרה אמיתית שלנו בכוח שלנו. המחשבה "למי אכפת ממני, אני לא אגיד שלום, גם ככה אני שקופה", זו מחשבה לא נכונה. בפועל יש אנשים אחרים בחדר שחושבים מתוך הפחד של עצמם: "היא לא אמרה לי שלום כי היא לא אוהבת אותי".

אי הכרה בכוח שלנו בתוך הסיטואציה מובילה אותנו לפעול מתוך פוזיציה של קורבן. זאת פוזיציה בעייתית מכמה בחינות. קודם כל, היא מכניסה לתוך המרחב יחסי כוח שלא שייכים אליו, ונובעים מהעבר. למשל, אי הכרה בכוחות שלנו בתוך ריאיון עבודה, תוביל לתפיסה של עצמנו כקורבן של המראיין או של המראיינת, ומכאן להתנהגות במגננה. נוכל להרגיש את עצמנו מותקפות כשאיש לא התקיף אותנו, או להיכנס ללחץ ופחד ולתפקד פחות טוב משאנו כבר יודעות להתנהל.

לפעמים נפחד שיגידו לנו, "נו, בחייך, אל תהיי כזאת". כדי לא להיות "כזאת" אפשר להתחתן עם מישהו שלא רצינו כי אנחנו כבר בגיל מסויים, לעשות תואר שלא מדבר אלינו ועבוד שנים בעבודה שלא מעניינת אותנו. רק לא להיות "כזאת"

 

בכל דינמיקה במערכות יחסים, בחברות, במקום העבודה, קיימים בוודאי יחסי כוחות, אבל הם זזים ומשתנים כל הזמן ובהתאם לרגע הנוכחי. בתוך סיטואציה מתמשכת עם בן אדם, שנכנסנו בה כבר ל"תפקיד" חושש, שמסתיר מחשבות, בולע מילים, מגמגם וממלמל, מרצה ומשקר – אנחנו עושות לעצמנו עוול גדול מאוד. אנחנו מרחיבות ומגדילות את הפער בין העצמי הפנימי שלנו, המהות שלנו והתגובות הטבעיות שלנו, לבין המסכה שאנחנו מציגות החוצה. למשל, יכול להיות שבכל פעם שנסכים ללכת לאכול צהריים עם הקולגה שלנו, למעשה ננטור לה טינה כי היא "שתלטנית" ו"מכריחה" אותנו ללכת לאכול במקום רחוק ויקר. כתוצאה מזה אנחנו מוציאות יותר כסף משרצינו ומוותרות על הפסקות שיכולנו לעשות בהן משהו אחר. אבל מה מושך אותנו פעם אחר פעם ללכת איתה? לפעמים זה יכול להיות משפט קטן מאוד שמפחיד. לפעמים נפחד שיגידו לנו, "נו, בחייך, אל תהיי כזאת". "כזאת" זה הדבר האחרון שכל אחת רוצה להיות. "כזאת" היא לא כיפית, היא נשארת לבד. כבר היינו "כזאת" מספיק פעמים בחיים שלנו, זה הדבר האחרון שבא לנו להיות שוב. אז האם זה שווה לנו את הכסף ואת אובדן ההפסקות? בפירוש כן.

כדי לא להיות "כזאת", אנחנו עושות דברים קיצוניים יותר מללכת לארוחת צהריים עם מישהי שאנחנו לא רוצות. כדי לא להיות "כזאת" אפשר להתחתן עם מישהו שלא רצינו כי אנחנו כבר בגיל מסויים, ללכת לעשות תואר שלא מדבר אלינו, לעבוד שנים בעבודה שלא מעניינת אותנו ולהימנע מהרצונות האותנטיים שלנו, רק לא להיות "כזאת". אבל אף אחד לא הכריח אותנו, לא כיוון לנו אקדח לרכה, לא איים עלינו מפורשות בבידוד מהחברה, והקולגה באמת בסך הכל אמרה "אל תהיי כזאת". את יתר המשמעות אנחנו יוצקות בעצמנו.

לקלחת המבעבעת הזאת אנחנו מוסיפות את הפחד המצמית הנטוע בעבר, במחשבות נושנות מהילדות שאפשר להביט בהן מחדש ולהחליט האם הן מתאימות לנו גם היום. האם גם היום, בחיינו הבוגרים, מסוכן לתפוס מקום? האם גם היום בחיינו הבוגרים, מסוכן לבחור בחירות המתאימות לנו? האם גם היום, כמו הסיטואציות שנחרטו לנו, מסוכן להגיד למישהי "לא"?