יעל שרר: "לי אף אחד לא עזר בגיל 13, הכל היה נגדי – אבל טיפסתי מתוך בור שחור"

יעל שרר בטקס הדלקת המשואות | צילום מסך רשת 13
יעל שרר בטקס הדלקת המשואות | צילום מסך רשת 13

בגיל 13 היא הבינה שמה שאביה עושה לה הוא אסור, בגיל 16 היא ניסתה להתאבד, ובשבוע שעבר, בגיל 39, היא ריגשה את כל המדינה כשהדליקה משואה. ליווינו את יעל שרר בשבוע המרגש בחייה

88 שיתופים | 132 צפיות

ברגע ההוא, מול פני האומה, בעודה מדליקה משואה בטקס יום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל, קולה של יעל שרר נשבר. היא הרגישה שמיתרי הנפש שלה נמתחים עד דק ולא הצליחה לעצור את הדמעות. אבל האישה האמיצה, שעברה בילדותה התעללות מינית קשה לאורך זמן על ידי אביה, אספה את עצמה ובקול רועד אך נחוש ובאותנטיות כובשת, אמרה: "לכבוד האחים והאחיות שלי, נפגעים ונפגעות. היו שביקשו לגזול את כבודנו. היום אנחנו מקבלות ומקבלים אותו בחזרה. אין לנו במה להתבייש. לא אנחנו נסתיר את פנינו.

>> בארה"ב שמים סוף להפלות ורומסים את חייהן של מי שכבר נולדו. בקרוב אצלנו?

לכבוד בני המשפחה, החברים והאנשים הטובים – שגם כשהאמת קשה מנשוא – בוחרים להאמין, לחבק ולתת כוחות ואומץ, לכבוד כל מי שמספרים את סיפורם בגוף ראשון, בלי פחד, ומקדמים עשיה לאומית ושינוי מערכתי במאבק האלימות המינית, לכבוד האמונה שגם אם הדרך ארוכה – אפשר לרפא ואפשר לתקן, ולתפארת מדינת ישראל".

שרר ריגשה מדינה שלמה, ומי כמוה יודעת על מה היא מדברת. מה שבטוח, לאור כל הסטוריז והפוסטים הנרגשים שהציפו את הרשת, המסר שלה נצרב עמוק בתודעה אחרי אותו טקס. "במהלך היום, מאחורי הקלעים של הטקס, מצב הרוח היה טוב עם צחוק ושמחה. בחזרות הפכנו, מדליקי המשואות, לקבוצה מגובשת והיה כיף ונעים", היא משתפת ברגעים שלפני הדלקת המשואה, "עשר דקות לפני העלייה לבמה החזקנו ידיים בהתרגשות, ואז מישהו מהצוות אמר לי שאני לא מדברת רק בשם עצמי. עליתי לבמה מאוד טעונה. כשסיימתי לדבר בכיתי".

"היה לי חשוב להראות שאין לנו מה להתבייש, הפגיעה המינית היא לא באשמתנו. אני לא מסתירה את הפנים ואף אחד ואף אחת לא צריכים להסתיר. אנחנו חלק מחבורה גדולה – אנחנו זה השכנים והקולגות באוניברסיטה, גננת והמורה של הילדים, וגם הילד שלכם בעצמו שלא אומר מה קרה לו"

 

למזלה, הילה קורח, שהנחתה את הטקס לצד אלמז מגיסטו, ראתה את המצוקה שלה, וברגע נדיר של חמלה עזבה את עמדת המנחה ומיהרה לחבק אותה. כשהכל הסתיים, הלכה לקבל חיבוק מאימה שישבה בקהל.

תארי את התחושה שלך אחרי הטקס?
"הקלה גדולה שהכל עבר בשלום. היה לי חשוב להראות שאין לנו מה להתבייש, הפגיעה המינית היא לא באשמתנו. אני לא מסתירה את הפנים ואף אחד ואף אחת לא צריכים להסתיר. אנחנו לא חבורה של קוקואים ופסיכיות, אנחנו חלק מחבורה גדולה – אנחנו זה השכנים והקולגות באוניברסיטה, גננת והמורה של הילדים, וגם הילד שלכם בעצמו שלא אומר מה קרה לו. אנחנו לא מיעוט. מחקר שנעשה באוניברסיטת חיפה ב-2018 קבע שאחד מכל שישה ילדים יעבור פגיעה מינית, ויש פגיעות מיניות גם אחרי, והן לא פחות דרמטיות – ועוד לא הזכרתי פגיעות מיניות בקשישים ולא ראינו מי טו של קשישים. כל מי שעובד איתי, אני נותנת לו הזדמנות לעשות היסטוריה – טקס הדלקת המשואות היה רק החזרה הגנרלית. אהבתי גם את העובדה שהממלכתיות חזרה לטקס ולא היה שום דבר פוליטי, אלא רק את שמחת הביחד".

את יום העצמאות חגגת?
"נסעתי בוואן עם חברות לשוק מחנה יהודה, עברנו בכל הפאבים ורקדנו עד השעות הקטנות של הלילה".

הופתעת מהבחירה בך להדליק משואה?
"מאוד. נושא האלימות המינית הוא לא משהו מדובר בלאומיות שלנו בישראל. אף ראש ממשלה לא דיבר על אלימות מינית והמשואות הן משהו מאוד לאומי, אני מבקרת שנים את ממשלות ישראל לדורותיהן וכאדם ביקורתי, ממש לא חשבתי שזאת אופציה. זוהי פעם ראשונה שניתנה התייחסות לאותם נשים וגברים שנפגעו פגיעה מינית וזה צעד חשוב ומשמעותי".

"הייתי בת 30 כשקיבלתי את הכסף – 750 אלף ש"ח. יכולתי לשנות את השם ולנסוע לתאילנד או לעבור לברלין, אבל בחרתי לעזור לאחרים. אבא שלי כבר לא פה, מה שהוא עשה לי לא קורה עוד אבל הדברים קורים בתוכי – ולא משנה איפה אהיה"

 

ספרי על הרגע שהודיעו לך?
"לפני שלושה שבועות התקשרו אליי שתי נערות מכיתה יא במגמת תקשורת בתיכון כצנלסון בכפר סבא וביקשו לראיין אותי לצורך עבודה שהן עושות. נפגשתי איתן בפארק ציבורי, בכפר סבא, מעל צייצו ציפורים והריאיון החל. פתאום הנייד שלי צלצל, על הקו היה גיא גוטמן, ראש המטה של שר התרבות והספורט חילי טרופר. 'השר מבקש לדבר איתך', הוא אמר. חשבתי שמדובר בשיחת עבודה שגרתית. כשהשר טרופר עלה על הקו שאלתי אותו 'במה אני יכולה לעזור', ואז הוא אמר: 'אני מתרגש להגיד לך שנבחרת להדליק משואה ביום העצמאות'. עשר שניות של הלם מוחלט. ברגע שהתעשתתי, אמרתי לשר מילה אחת: 'תודה'. התבקשתי לא לספר על כך עד שתצא הודעה מסודרת ואז אני רואה את שתי הנערות הצעירות לידי, נזכרתי שיש עליי מצלמה והכל מוקלט ומצולם ואחת מהן אמרה 'יש לנו סקופ'. לא חשבתי שיתנו להשיא משואה למישהי כמוני, ועכשיו, אני מבינה שאם נבחרתי, אז גם פגיעה מינית הפכה לנושא לאומי".

ריאליטי? אל תפנו אליי

שרר, 39, היא פעילה חברתית נמרצת ומנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, שהפכה את הנושא של תקיפות מיניות למפעל חייה. הלובי, שהוקם על ידה בשנת 2019, הוא ארגון אזרחי שבא לתת קול, לייצג נפגעי ונפגעות אלימות מינית ולהילחם את מלחמתם. הארגון שהיא מנהלת מעסיק ארבע נשים במשכורת, הוא ממומן בתמיכת הציבור ויש בו עשרות מתנדבות ומתנדבים. עיקר פעילותו היא מול הממשלה והכנסת, בדגש על שינויי חקיקה ומדיניות. פעם אחר פעם שרר מפרה את קשר השתיקה בנושא למען שינוי ממסדי, ומובילה שינוי חברתי ענק.

היא גדלה ביישוב כוכב יאיר, לאימא מורה ואב ד"ר לכימיה, הבת הצעירה אחרי שני בנים. מה שנקרא, בית נורמטיבי, לכאורה. הכי לכאורה. רק כשהייתה בת 13 הבינה שרר שמה שאביה עושה בגופה, הוא אסור על פי חוק. כשאמרה לו את זה, הוא ענה לה שבבית שלו הוא החוק. בגיל 16 היא ניסתה להתאבד והועברה לאשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה בשלוותה. הוריה התגרשו, המשפחה שלה התפרקה, אבל שרר – אישה עם תעצומות נפש נדירות – מצאה את החיבור שלה לעצמה, גילתה את הכוחות הטמונים בה, והחליטה שקולה לא יהיה מושתק עוד.

היא הפכה את טראומת חייה לייעוד. היא תבעה את אביה והכניסה אותו לכלא לשלוש שנים, ובנוסף תבעה אותו אזרחית והוא נאלץ לשלם לה 750 אלף ש"ח. הסרט התיעודי שלה "כביסה מלוכלכת", הוא מסמך מרתק וחשוב, המתאר כרוניקה של ארבע שנים של מסע אמיץ להשגת הצדק מול אביה המתעלל. כשהסרט הוקרן בסינמטק, היא ראתה לפתע את אביה שהגיע למקום ללא הזמנה. "יש לנו אורח כאן, אבא שלי, ד"ר משה שרר", היא אמרה לקהל המוזמנים. הקהל התחיל להשתולל והוא הוצא מיד החוצה.

במהלך השנים שרר הוציאה ספר בשם "עו"ד ועו"ד", שהיה מועמד לפרס ספיר, ומספר את סיפורה של חיילת העוברת תקיפה מינית ותובעת את המפקד שלה. "הוא מבוסס על כל מיני סיפורים ועל מאחורי הקלעים של תביעות אזרחיות. בימים אלה כותבת ספר לנוער שגם הוא קשור לאלימות מינית".

היכן את רואה את ההישגים הגדולים שלך במסגרת הלובי?
"ההישג המדהים הוא שלא משמידים יותר ראיות פורנזיות. במשך הרבה שנים היה נהוג שאם לא הוגשה תלונה עד שלושה חודשים, מדינת ישראל השמידה את הדגימות. עשינו עבודה מאוד ממושכת, מלחמת חורמה, עד שוועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק שנועדה לבטל את מגבלת הזמן ולהחיל עליהם את חוק זכויות החולה. הישג נוסף הוא פתיחה של חדרים אקוטיים, יחידות חירום בבית החולים שמטפלת בנפגעים מינית מיד אחרי האירוע ומספקת ראיות. נותנים שם טיפול כך שאישה נפגעת תקיפה מינית לא תידבק במחלת מין ולא תיכנס להיריון, מקבעים שברים ועושים הכל באווירה פרטית – כשכל אנשי המקצוע מכוונים לעבודה הוליסטית בשביל להקל עליה. עד כה נפתחו שני חדרים כאלה בבתי החולים הלל יפה בחדרה ויוספטל באילת, ואנחנו על סף פתיחה בבית החולים הנוצרי בנצרת עם צוות דובר ערבית, בקפלן ברחובות ובאיכילוב בתל אביב".

"לי אף אחד לא עזר בגיל 13, לא נתנו לי יד, הכל היה נגדי – אבל טיפסתי מתוך בור שחור בשיניים ובציפורניים כשאף אחד לא היה בצד שלי. המדינה לא התייצבה מעולם לטובת נפגעי ונפגעות אלימות מינית. איפה האמירה לנשים, לילדות, שזו לא אשמתן?"

 

עם יד על הלב, היו לך מחשבות לברוא לעצמך חיים חדשים, אחרי שניצחת את אביך במשפט האזרחי?
"לפני עשר שנים כשקיבלתי את הכסף. 750 אלף ש"ח היו סכום עתק. יכולתי לשנות את השם ולנסוע לתאילנד או לעבור לברלין ואולי להתחיל לעבוד בחנות ספרים. הייתי בת 30 כשקיבלתי את הכסף ולקחתי החלטה שהיא לא ברורה מאליה, בחרתי לעזור לאחרים. אבא שלי כבר לא פה, מה שהוא עשה לי לא קורה עוד אבל הדברים קורים בתוכי – ולא משנה איפה אהיה. לי אף אחד לא עזר בגיל 13, לא נתנו לי יד, הכל היה נגדי – אבל טיפסתי מתוך בור שחור בשיניים ובציפורניים כשאף אחד לא היה בצד שלי, ומבחינתי זוהי המשימה: להיות בצד של מי שאף אחד לא בצד שלה. המדינה אף פעם לא נדרשה לשאלה אם צריך לבחור צד, המדינה לא התייצבה מעולם לטובת נפגעי ונפגעות אלימות מינית. איפה האמירה לנשים, לילדות, שזו לא אשמתן? יושבים אנשי מקצוע במשרדים ומשערים כל מיני השערות, הם לא מתמצאים כמו שהם חושבים והם גם לא מדברים עם האנשים שעליהם הם מדברים. בשנים האחרונות קורים שינויים ואנחנו בלובי מובילות את זה".

החלטת לתרום ביציות לנשים הזקוקות לכך. זה אומר שוויתרת על ילדים משלך?
"במהלך המשפט הפלילי נגד אבי הייתי בת 19 ואז חשבתי שארצה להרות, במשפט האזרחי נגדו הייתי בת 25, ועדיין חשבתי שארצה. כשהסתיים המשפט האזרחי הייתי בת 29 והלכתי לברר לגבי תהליך הקפאת ביציות. בעודי מתלבטת – תוך כדי שאני מבינה שזה יקר, מחשבת את סיכויי ההצלחה ועושה דיונים ביני לביני – נסעתי ללונדון לבקר בן דוד שנולד לו שם ילד. קוראים לו איידן והוא תינוק כזה חמוד, נהניתי ממנו אבל אז התחלתי לשאול את עצמי אם זה מה שאני רוצה בשבילי. כשחזרתי לארץ הבנתי שאני לא רוצה ילד משלי. אני לא רוצה להיות הורה. אז באופן פרקטי היה ברור לי שיש לי משהו שאני לא משתמשת בו, הוא יקר ובעל ערך, אז אין סיבה שמישהי אחרת לא תיהנה".

מסקרן אותך שבאיזשהו מקום מסתובבים ילדים עם הגנטיקה שלך?
"לא חשבתי על זה. אין לי מושג מי קיבלו את התרומה שלי. הדבר החשוב הוא שיהיו ילדים טובים ויגדלו להיות בני אדם טובים".

ולהתאהב את רוצה?
"אם אפשר".

"במהלך המשפט הפלילי נגד אבי הייתי בת 19 ואז חשבתי שארצה להרות, במשפט האזרחי נגדו הייתי בת 25, ועדיין חשבתי שארצה. כשהסתיים המשפט האזרחי הייתי בת 29 והלכתי לברר לגבי תהליך הקפאת ביציות אבל הבנתי שאני לא רוצה ילד משלי – אז למה שמישהי אחרת לא תיהנה?"

 

זה קרה לך?
"כן. אבל אני לא בזוגיות היום. אני חושבת שכולנו רוצים אהבה, אבל לא תמיד מה שאנחנו רוצים זה אפשרי".

איך הקשר שלך עם אימא?
"בסדר גמור. היא נישאה שוב ולימים התאלמנה. אבי החורג היה מקסים, פסיכולוג ארגוני שהיה הבן אדם הנכון בזמן הנכון. הוא קיבל אותי מפורקת ואהב אותי, ואני חושבת שהיה הקטליזטור לריפוי שלי מול אימא שלי וגם שלה. אבל לצערי הריפוי והתיקון שחוויתי ממנו היו קצרי מועד, הוא נפטר שש שנים אחרי שנישאו".

יעל שרר | צילום: מיכאל טופיול
יעל שרר | צילום: מיכאל טופיול

ומה עם אביך הביולוגי?
"אין לי מושג. כנראה שהוא חי, כי לא נאמר לי שהוא מת. אם מישהו יתקשר ויגיד שכן, אני לא יודעת מה ארגיש. מאז שבא להקרנה של 'כביסה מלוכלכת', ביוזמה פרטית שלו, לא ראיתי אותו. אני לא מרגישה כלפיו כלום, הוא לא חלק מחיי, זה לא מעסיק אותי. הוא לא שווה מחשבה".

והקשר עם האחים?
"אנחנו לא בקשר מימים ימימה. אין לי מה להגיד עליהם".

בואי נתערב שמעכשיו תקבלי פניות מתוכניות ריאליטי?
"כבר פנו אליי ואני מבקשת לא לפנות. אמרתי לא לכולם. יש לי עבודה ויש לי משימה".

בטקס דיברת על ריפוי, אמרת שאפשר לרפא ואפשר לתקן. עד כמה את מאמינה בזה?
"הריפוי נמשך כל החיים, זה לא מאחורינו. זה חלק מאיתנו. את לא יכולה להשאיר יד או רגל מאחור, אם לקחו לך אותן, הן לא יצמחו החדש. כך גם לגבי הפגיעה, לוקחים אותה לכל מקום. אבל אנחנו בעיניי אנשים בריאים – טראומה, דיכאון וחרדה הם תגובה נורמלית לאירוע קשה, לא נורמלי, עצוב. מותר להיות עצובים, זו לא מחלה. הייתי רוצה לראות יותר אנשים מבינים את זה ולא שמים על נפגעי פגיעה מינית סטיגמה".

>> לינור אברג'יל: "עוד לא סיימתי עם העשייה סביב מה שעברתי"

 

אקסטרה סייל לזמן מוגבל: 20% נוספים על קולקציית הקיץ באתר THREE SIXTY FIVE by MASHBIR