"אני שומעת את ההפצצות ותוהה אם זאת השיחה האחרונה שלנו": ילנה ראלף קורעת את הלב

ילנה ראלף ואימה המנוחה אירנה | צילום באדיבות ילנה ראלף
ילנה ראלף ואימה המנוחה אירנה | צילום באדיבות ילנה ראלף

"האוכל עומד להיגמר, אין מים, ואני בוכה איתם על הילדים הקטנים שלהם שנמצאים במינוס 15 מעלות בלי חימום, והם עלולים למות מקור". ילנה ראלף בריאיון קורע לב על המשפחה שנותרה באוקראינה

88 שיתופים | 132 צפיות

השבוע עלתה ילנה ראלף לקבר של אימא שלה, אירנה, ובכתה בכי תמרורים. "זאת שואה מה שעושים לאוקראינה שלך", היא אמרה מעל קבר אימה, "זה מוות של האומה שלנו". ראלף המשיכה וסיפרה לה על הסבל שחווים בני המשפחה והחברים שלהן שנותרו באוקראינה, ואיך מחריבים את אוקראינה שלה, שכל כך אהבה, המדינה בה חייתה מרבית שנות חייה. "את קבורה פה, ואבא סרגיי קבור שם", היא מיררה בבכי, "בחייכם הייתם כל כך קרובים, אבל עכשיו אתם רחוקים והיום אני כבר לא יודעת אם עוד יהיה לי בכלל קבר לבוא אליו".

>> קורע לב: אוקראינה שלא מראים לנו במבזק החדשות

ראלף (38), מלכת היופי במיל', דוגמנית ואשת עסקים בתחום התכשיטים, עלתה בגפה לישראל בגיל 18. היא נולדה כבת יחידה לסרגיי ואירנה, זוג מהנדסים, הוא נוצרי והיא יהודיה, שנותרו מאחור בעיר הולדתה דונייצק במזרח אוקראינה. אחרי מותו של סרגיי מדום לב בשנת 2011, הגיעה אירנה לישראל להתאחד עם בתה. לפעמים היא עוד חלמה על חזרה לאוקראינה, אבל אחרי שראלף ילדה את בנה היחיד דויד, היא בחרה להישאר. לפני כשלוש שנים, בגיל 62, אימה של ראלף נפטרה מסרטן.

כיום, מכל משפחתה המורחבת, יש לראלף בארץ רק את סבתא מריה, בת 88, שנמלטה מהעיר בשנת 2014 יחד עם בת אחרת שלה ובנה של דודתה. "סבתא שלי ברחה בגיל 8 מהנאצים ובגיל 80 מהרוסים", מספרת ראלף, "איזה גורל מצד אחד, ומצד שני איזה מזל שיש לנו את מדינת ישראל".

טנק עם חיילים רוסים ברחובות העיר דונייצק באוקראינה | צילום: VASILY MAXIMOV/AFP via Getty Images
טנק עם חיילים רוסים ברחובות העיר דונייצק באוקראינה | צילום: VASILY MAXIMOV/AFP via Getty Images

כל בני משפחתה מצד אביה, כולל הדודים והדודות, נותרו באוקראינה, בתוך ההרס והחורבן, והיא לא בטוחה כמה מהם יצליחו לשרוד. "כבר שבועיים שאני לא מפסיקה לבכות, אין לי יום ואין לי לילה, המועקה היא נוראית. המחשבה מה יהיה על כל המשפחה שלי שמפוזרת בערים שונות באוקראינה וחיה תחת מצור, לא נותנת לי מנוחה".

מה מצבם?
"המצב שלהם הולך ומחמיר, הם בסכנה ממשית. אני בקשר יומיומי עם מי שאפשר להיות בקשר, אני שומעת בשיחה את רעש המטוסים ואת הפצצות שנוחתות מעל ראשיהם ואני תוהה אם זאת השיחה האחרונה שלנו. יש לי כל כך הרבה חברים שם, חברי נפש שגדלתי איתם, חברות שהן אימהות לילדים ונותרו לבד כי הבעלים לקחו נשק ועזבו. מאז שפרצה המלחמה עזבתי הכל והדבר היחיד שנותן לי כוח הוא המעורבות שלי בעזרה לאנשים שם, במשלוח יומיומי של ציוד ותרופות".

ילנה ראלף בילדותה באוקראינה | צילום באדיבות המצולמת
ילנה ראלף בילדותה באוקראינה | צילום באדיבות המצולמת

מה את שומעת מבני משפחתך בשיחות?
"הם נתונים לחסדי הרוסים. המצב שלהם הוא קטסטרופה. אני לא יודעת למי לדאוג קודם. בתים נפגעו, עיי חרבות מסביב, האוכל עומד להיגמר – בקושי יש קצת לחם ותפוחי אדמה – אבל בעוד כמה ימים גם זה לא יהיה. אין מים, אני בוכה איתם על הילדים הקטנים שלהם שנמצאים במרתף, במינוס 15 מעלות בלי חימום. היה בהתחלה חימום על גז, והוא נגמר והם עלולים למות מקור. יש דבר שנקרא ברוסית 'השביל הירוק', המשמעות היא שבזמן מלחמה יש כמו מסדרון הומניטרי ונותנים לאנשים לעבור בו מבלי לירות עליהם. אבל השביל הירוק שכביכול פתוח למעבר, לא באמת פתוח, ויורים על מי שעובר. זה הזוי אבל זו האמת. חברה שלי בחרסון מנסה להתאחד עם אימא שלה בעיר, וזה בלתי אפשרי כי יורים על כל מי שעובר. במקומות אחרים הגשרים כבר פוצצו. הילדים מכינים פצצות מולוטוב. אני עוצמת את העיניים ואומרת לעצמי שזה לא אמיתי, שזה חלום בלהות אבל אבל זו המציאות – והיא בלתי נתפסת".

הם לא רוצים לעזוב?
"לא. בשום אופן. האוקראינים הם פטריוטים, הם לא ייכנעו בלי מלחמה. חלק מהם מבוגרים, בני 70 ומעלה, לא מוכנים לזוז. גם להם וגם לצעירים מהמשפחה יש גאווה. כולם פאטאליסטים, אם נגזר עליהם למות, הם אומרים לי, זה הגורל שלהם. הם מוכנים למות ורק לא לברוח שוב. למשל דודה שלי, אחות של אבא, שגרה עם המשפחה שלה בקייב, אומרת לי: 'אין לי כלום ממילא, כבר לקחו לי הכל. אי אפשר לגרש אותנו, אנחנו לא נברח שוב, וגם לאן יש לברוח? אם צריך למות – אני אמות'. בן משפחה אחר אמר לי השבוע 'יהיה מה שיהיה'. הם יודעים שיש סיכוי שהם לא ישרדו את זה, אבל הם כל כך כועסים. הם לא יכולים להבין איך שני עמים אחים הגיעו למלכוד המטורף הזה. דיברתי עם חברת הילדות הכי טובה שלי, היא אם לשניים, והתחננתי בפניה שתעזוב. היא לא מוכנה אפילו לחשוב על זה. הם שמים שקי חול וברזלים מסביב לבית ומתפללים לטוב, כאילו שזה יעזור אם יפציצו את המקום. אין להם כיפת ברזל כמו כאן, והחברים שלי שם נלחמים בגופם עם נשק ביד. גם נשים שיכולות להחזיק נשק, עושות את זה".

ראלף מספרת החיים שלה ושל בני משפחתה בדונייצק היו נוחים וטובים. "היה לנו הכל – שלושה בתים כולל בית קיץ, מכוניות, רווחה. העיר הייתה מדהימה ביופייה וזכתה לכינוי 'עיר הוורדים'. הייתה לי ילדות נהדרת והיו לי חיים נהדרים, הייתי פעילה מאוד בקבוצה של יהודים שהפעילה הסוכנות היהודית ובגיל 18 עליתי לישראל כדי להגשים את החלום של סבתא שלי – שנכדתה תבנה לעצמה חיים במדינת היהודים. שום דבר ממה שהיה לנו באוקראינה כבר לא נשאר, אבל אני לא מסתכלת לאחור, חיי הם כאן בישראל. אני רק דואגת לבני משפחתי שנשארו שם וחייהם בסכנה, ואני רוצה לצעוק אל מול הפשעים האלה נגד האנושות, העולם לא יכול לעמוד מנגד".

בתים הרוסים בדונייצק, אוקראינה | צילום: ANATOLII STEPANOV/AFP via Getty Images
בתים הרוסים בדונייצק, אוקראינה | צילום: ANATOLII STEPANOV/AFP via Getty Images

ב-2005 זכתה ראלף בתחרות מלכת היופי של ישראל. "זה היה קיצור דרך משמעותי בישראליות שלי", היא אומרת, "עד שנת 2014 חייתי על הקו. נסעתי לבקר באוקראינה כמה פעמים בשנה, הייתי מאוד קרובה למשפחה שלי שם והייתי מגיעה קבוע למפגש השנתי של בני כיתתי. אבל אז הייתה השתלטות של פרו-רוסים על העיר ופרצה מלחמה, פוצצו לתושבים את הבתים וזרקו את כל משפחתי מהבתים שלהם. מראה החלונות המרוסקים עוד יושב אצלי חזק בראש. הצבא האוקראיני לא השתלט על המצב וממיליון וחצי תושבים נותרו שם 150 אלף איש, כאלה שלא היה להם כסף לאן לברוח ונשארו לחיות בעליבות. רוב התושבים נמלטו על נפשם, כולל משפחתי וחבריי הטובים. את סבתא שלי ודודה שלי הצלחנו להבריח לארץ דרך היערות בעזרת הסוכנות ומאז הן כאן. כל השאר השאירו מאחוריהם הכל והתחילו מהתחלה בערים אחרות באוקראינה, כמו בקייב, חרקוב, לבוב, אודסה, חרסון ומריופול. בגלל שהם כבר השאירו פעם אחת חיים שלמים מאחוריהם, הם לא יעשו את זה עוד פעם. הטראומה של 2014 עדיין חיה בתוכם, הם לא מוכנים להיות שוב פליטים".

ישראל היא לא אופציה לשאר בני משפחתך?
"לא. הם לא יהודים. אין להם זיקה לישראל".

הרבה קולות נשמעים בארץ מפי אוקראינים לשעבר שעלו לארץ מסיבות שונות. נשמע שאת ממש פטריוטית אוקראינית.
"אני קודם כל יהודיה וישראלית, אבל כן, גם אוקראינה היא המולדת שלי. אני יודעת על הדיבורים שהיו נגד אוקראינים במלחמת העולם, בכל מקום יש אנשים כאלה וכאלה. העם האוקראיני שחייתי בתוכו הוא עם טוב, עם פטריוטי, שרוצה עצמאות וילחם עליה – ואני גאה בו. עצוב לי על הפלישה הרוסית לאוקראינה ושיש כזה קונפליקט, ועצוב לי לראות מיליוני פליטים. לקחתי על עצמי משימה ואני מנסה לעזור ככל יכולתי לאנשים במצוקה באשר הם, אין משמעות מבחינתי אם מדובר ביהודים או לא, כולנו בני אדם וכולנו רוצים לחיות".

איך את מנסה לעזור?
"אני פועלת באמצעות השגרירות האוקראינית כאן ופועלת באתרים שם. למשל, נודע לי על מישהו שנוסע לאודסה ויש לו ארבעה מקומות, אז דאגתי שיעלו נוסעים שרוצים להגיע לשם. נודע לי על בית חולים נחשב, שמאפשר היום לידות בחינם, ואני דואגת שנשים יגיעו לשם. אני גם אוספת תרומות מאנשים ושולחת ארגזים לאוקראינה. קניתי בעצמי תרופות בסכומים גדולים ואני עומדת להוציא לשם זריקות אינסולין ותרופות אחרות, ארגנתי חיתולים ומזון לתינוקות. רתמתי גם חברות כמו נלי תגר, יעל גולדמן ולירון ויצמן. עידן רייכל נוסע להופיע במזרח אירופה, והוא הבטיח לעזור מצידו. זה ממש יפה לראות את הגילויים ההומניטריים בתוך כל הכאוס הזה. אי אפשר לעמוד מהצד מול קטסטרופה שכזאת".

את מאמינה שעוד תחזרי לבקר באוקראינה?
"אני מאמינה ברוח האוקראינית ובדיפלומטיה, ורוצה לקוות שבני משפחתי ישרדו ועוד אפגוש אותם. אני רק מתפללת שאזכה לראות את הקבר של אבא שלי שלם".

>> עשרות אלפי נשים אוקראיניות עומדות ליפול לזנות, העיקר שזה מצחיק את שר האוצר שלנו