שוב איבדתי את הפרנסה שלי. איך עצמאית בישראל אמורה לשרוד?

החיים בעיניי, כפי שהם, מלאים בחוסר ודאות. ולמרות זאת, תמיד מצאתי דרך לפעול מתוך העובדות והמציאות הקיימת. סללתי דרך, פעם אחר פעם, גם בתקופות מאתגרות מאוד. לעיתים, אני חשה שהחיים אפילו אוהבים לאתגר אותי במיוחד, ואני נענית לאתגר בתשוקה ואף מצליחה פעם אחר פעם לכבוש עוד פסגה למרות מהמורות הדרך.

>> איך לשמור על שפיות בזמן המלחמה?

לאחר סיפור הגירושין שעברתי, הפכתי לאם חד הורית לשתי בנות – הגדולה בת 19, חיילת, הקטנה עוד מעט בת 18. מצאתי את עצמי בהתמודדות מורכבת כמפרנסת יחידה המשמשת משענת גם כאם וגם כאב בהתמודדויות רגשיות, כלכליות ומנטליות אל מול שתי בנותיי. עשיתי הכל על מנת שלא ירגישו שום חוסר – עבדתי בשלוש עבודות ובתוך כך החלטתי שאני משנה את תסריט חיי. פניתי ללימודי איפור, ובאמצעות עמותת "יוזמות עתיד" קיבלתי כלים ותמיכה עסקית כיצד לפתוח ולנהל עסק. כך בניתי קריירת יחיד כעצמאית – מאפרת בתעשייה. איפרתי ידוענים רבים: פוליטיקאים, אנשי חדשות, קמפיינים של בחירות, פרסומות ועוד רבים וטובים.

אירית גיל | צילום: מגד גוזני

במבט לאחור, טפחתי לעצמי על השכם – אכן, כבשתי פסגה, כזו שנראתה בתחילת הדרך כרחוקה מאוד, קשה להשגה אך עבדתי לצד המציאות הקיימת ועובדות החיים, כך שגם הייתה לי שליטה לגבי הבחירות שאני עושה.

וכך, החיים כמו החיים – היכו בכולנו במלא תפארתם כשמשבר הקורונה התדפק על דלתותינו ללא שום התראה מוקדמת. ההכנסות ירדו משמעותית למרות שמתוקף היותי מאפרת בתעשייה, הוגדרתי כעובדת חיונית אך בנפח הרבה יותר קטן. ההפתעה הגדולה הזו שהחיים זימנו לי, לכולנו, גרמו לי להתחיל לחשוב שוב על החיים, הקריירה, המחויבות היחידנית שלי לבנותיי ובכלל לחשוב שוב על העתיד. תבינו, אני לא מפחדת להמציא את עצמי מחדש. אני אפילו די אוהבת את זה, יש בתהליך זה משהו שדוחף אותי לצאת מעצמי ולהרחיב את אזור הנוחות שלי. כך היה!

מצוידת בעצמי, בחלומותיי, בנחישות ובתעוזה רבה החלטתי להיכנס לתחום הנדל"ן, תחום שמאז ומעולם עניין אותי. החלום היה לעבוד עם יזמים, פרויקטים, לעשות דברים גדולים שדורשים את הכישורים שלי: יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסא, ניהול ותקשורת בינאישית מצוינת. אחד מהדברים שאני מאד אוהבת זה אנשים.

>> "יש גברים שאני בטוחה שסידרתי להם נשים לכל החיים"

בתחילה, יעצו לי להתחיל מתיווך כי "כולם מתחילים משם". התחלתי בתחנה זו והפסגה עדיין ניצבה מולי, מחויכת. וכך לאט לאט סללתי את דרכי גם בעולם הנדל"ן, מכתתת רגליים, שיחות טלפון אינסופיות, תחום חדש ללמידה שהיא גם כדי תנועה וכך אני מתחילה לעבוד על פרויקט ראשון ואז עוד אחד, ועוד אחד ועוד. עולם שלם נפרש לפני – התחלתי לעבוד עם יזמים וגיליתי את עולם ההתחדשות העירונית, עולם שלם, מורכב, מאתגר שבנוי מרבדים ושלבים רבים והמון המון אנשים, בדיוק כמו שאני אוהבת ובדיוק כמו שרציתי.

ואז, בבוקר בהיר אחד של השבעה באוקטובר, שוב הכל השתנה והשמיים נפלו עלינו באותה שבת ארורה של טבח נוראי שמעולם לא חווינו כמותו. אובדן בלתי יתואר וכאב אישי של כל ישראלי כאן שחווה זאת בדרכו. באותה השבת, קיבלתי טלפון מבתי החיילת, הלוחמת. היא רק ציינה שהיא בסדר, שהיא והצוות שלה במיגונית, שמתנהלת מלחמה ושהיא לא יכולה לשוחח יותר. אחרי למעלה מ- 24 שעות של לחימה, גילינו רק מקצת ממה שאירע בבסיס הטירונים שלה בזיקים. היא נשארה בחיים אך חמשת ממפקדיה הנערצים ו-2 טירונים אמיצים שילמו בחייהם תוך כדי הגנה על 90 טירונים ומפקדים אחרים בתוך הטירוף.

אירית גיל | צילום: באדיבות המצולמת

כשפלוגתה חולצה לבסיס אחר במרכז הארץ, גילינו שהחיילים חזרו רק עם בגדיהם על גופם, כל הציוד הצבאי שלהם נשאר בשטח. נרתמנו מספר הורים והתחלנו באיסוף כספים בכדי לרכוש לחיילים שלנו בגדים, משקפיים, טלפונים, נעליים ועוד. בתוך כל זה, התחלתי גם לחפש תרומות משום שהרכישות הצטברו לסכומים מאד גדולים וכך גיליתי חמ"ל ועוד חמ"ל ועוד אחד והרבה אנשים מדהימים בדרך ומבחינתי לא היה מנוס, אלא לדאוג לעוד בסיסים וחיילים נטולי ציוד.

>> "בן הזוג במילואים, איך לא להציק לו בהמון הודעות? אני חוששת"

בתוך כל ההתנדבות והלוגיסטיקה, הבנתי שבכדי לשמור על שפיותי אני חייבת להמשיך לנוע בעשיה למרות הטראומה הגדולה כשברקע. מיותר לציין שכל התחום העסקי שלי נעצר במיידי. כל הפרויקטים שלי נעצרו, כל העבודה שלי עצרה כאילו מישהו בבת אחת הוריד את המתג. בינתיים, אין שום מעביד שמשלם לי או מעסיק אותי, אין לי שום רשת בטחון, זו אני ושתי בנותיי. כך שבוע ועוד שבוע עוברים, וכבר עבר לו חודש שאני פועלת ללא הרף, מסביב לשעון, מארגנת ציוד לחיילים ולמפונים.

ואני? אני מביטה מהפסגה הזו שהגעתי אליה בעמל רב, עליה אני אמורה הרי להרגיש על גג העולם כי צברתי עוד ועוד ניצחונות קטנים, ובמקום זה, אני מביטה רחוק ולא מצליחה לראות כרגע שום אופק. אני – שתמיד מוצאת דרך לצעוד בה, להתגבר על כל המהמורות מוצאת את עצמי מגששת באפלה, צועדת בדרך לא ברורה, צועדת בה כמו כל פעם לבד, אבל הפעם בלי מפה וללא שום ניווט.

הכותבת היא אירית גיל – ניהול פרויקטים בנדל"ן – בוגרת תוכנית ההכשרה להקמת עסק של "יוזמות עתיד"