טיפול זוגי בכאן 11: עוד תכנית טלוויזיה שהיא דבר והיפוכו

"חלום על סופגניות הוא חלום ולא סופגניות". פתגם יידי אהוב זה הוא למעשה גרסה ראשונית ומטוגנת לקביעתו הידועה של הפילוסוף מרשל מקלוהן ש"המדיום הוא המסר". אם לרתום את הפתגם לעניין לשמו התכנסנו נוכל לשאול: האם תכנית טלוויזיה על טיפול זוגי, היא תכנית טלוויזיה או טיפול זוגי? פסיכולוגים רבים בישראל, טוענים כעת, ואפילו בכעס, שהתשובה היא א'. רבים מהם רואים את הפתיחה של חדר הטיפולים כבגידה בעקרונות המקודשים ביותר של הטיפול, בהיותו אזור בטוח, מוגן, מחוץ לעולם ולזמן, שתחת "טיפול זוגי" ודומותיה, נפתח למקום, לזמן ולשיח הציבורי.

רינת ועמנואל ב"טיפול זוגי" | צילום: באדיבות כאן11

עם עליית התכנית לאוויר, פרסמו אנשי כאן 11 פוסט חביב העונה על שאלות נפוצות (אם כי לא על שאלת מיליון הדולר: כמה דולרים, אם בכלל, קיבלו הזוגות כדי להיחשף?): "למה בכלל לעשות תכנית כזאת? זה לא פרטי מדי?" הם שואלים, וגם עונים: "כמו שזה פרטי, ככה זה של כולנו". האמירה הזו נמצאת בליבה של התכנית, כתשובה לפסיכולוגים הזועמים שהוזכרו לעיל, או לכל מי שמבקש עדיין לשים חיץ כלשהו בין הפרטי לציבורי. רבים מהמגיבים לתכנית מודאגים, למשל, מרמת החשיפה העקיפה של הילדים של המשתתפים, ועל כך אומר העולם: פחחחח. מה זה הדיבור הזה של פעם? אין פרסום רע, אין רגשות פרטיים, כולנו רקמה אנושית אחת. אלו מבינינו שהייצוג הפיזי שלהם, ה"אני" הזמני הזה, נבחר לייצג כרגע את המין ומצוקותיו – צריכים להיות גאים ושמחים. זה קורבן-אדם אוהב וחשוב. בעיקר חשוב.

>> איך להתמודד עם האשמה והכעס כשילדינו חווים התנגשויות עם המערכת החינוכית?

הגישה לחיים כאל שרשרת אינסופית של "פתרון בעיות" עושה את שלה. תכניות טיפוליות או כאלה שטיפול הוא חלק מהן, הולכות ומתרבות (ריבוי המטפלים בתכניות הטלוויזיה הוא בראש ובראשונה נגזרת של הריבוי שלהם במציאות. נראה שכמעט כל מקצוע מגיע עם גרסת הטיפול שלו. מוסיקה – טיפול במוסיקה. אמנות – טיפול באמנות. ולמה לא טיפול בתכנות בעצם? המטפלים הם רבים, אך הבעיות תמיד מתרבות בקצב מהיר מהם). "טיפול זוגי" היא שלב אבולוציוני מתקדם של התכניות שקדמו לה: מדובר בעיבוד מקומי ל "Couples Therapy" של רשת "שואוטיים", והוא נאמן למקור: בלוגו, בעיצוב הקליניקה, בחדר ההמתנה, אפילו בזוית בה נפתחת הדלת אל הזוגות המחכים לגאולה. על מצבם הנפשי ועוצמת הריב בין בני הזוג ניתן להסיק לפי המרחק ביניהם על הספה, כשהם במצב רע – קל יותר למצלמה לתפוס את המטפלת ביניהם.

חלק מהזוגות הפונים לטיפול היו יוצאים נשכרים לא פחות אם היו משקיעים את עלות הטיפול באאוטסורסינג של תחום הכביסה

שינוי מינורי ומוזר מהפורמט המקורי הוא התאורה: בעוד שהמקור מציג חלל חשוך יחסית, אינטימי, קצת סקסי או רחמי, בגרסה הישראלית יש ספק אור יום/תאורה משרדית. האם זה אומר משהו על היחס הישראלי לזוגיות? שינוי מרכזי יותר הוא הליהוק: בעוד שבפורמט המקורי היה, למשל, גם זוג גייז, כאן מתמקדת הסדרה בארבעה זוגות הטרוסקסואלים פריפריאליים במידה (כלומר לא "תל אביביים" ולא "מושבניקים"), מה שנקרא, אנשים מהישוב.

תמר ואגמון ב"טיפול זוגי" | צילום: באדיבות כאן11

ארבעת הזוגות דומים למדי. דומים מדי. כמובן שכל אדם, לא כל שכן שניים כאלה, הוא עולם ומלואו, אבל נראה שחלק גדול מהקשיים של הזוגות נובעים מהיותם הורים לילדים קטנים או לחילופין, אם לא היו ילדים קטנים בתמונה, אולי היה קל יותר פשוט "לפרק את החבילה" (יקום מי שלא צעק על המסך: "תתגרשו! תתגרשו רבאק!"). סביר להניח שבחירת הליהוק נאמנה למציאות, כלומר, רוב הזוגות שמגיעים לטיפול זוגי חוץ-טלוויזיוני, הם אכן, במידה רבה, קורבן של הגיל והתרגיל. נאמר בזהירות, ומתוך ניסיון חיים עשיר, שחלק מהזוגות הפונים לטיפול בשלב זה של חייהם היו יוצאים נשכרים לא פחות אם היו משקיעים את עלות הטיפול באאוטסורסינג של כל תחום – כמו תחום הכביסה, למשל.

האנשים שרואים "טיפול זוגי" הם בדיוק האנשים שיכלו להיות מורווחים ממרחק סימבולי, מעומק של דימוי ולא מעוד גרסה נקייה ומומחזת של החיים

שרון ברעם וולובסקי, לבושה בסקלה של שמנת-אפור-שחור, היא דמות נעימה, נבונה במידה ומתערבת במידה. השוטים שלה מהלכת ברחובות ומסתכלת בזוגות, כמו רואה ואינה נראית, מעלים על הדעת סצנות מ"מלאכים בשמי ברלין": המטפל כנוכח-נפקד בעולמנו, צופה על המתרחש, נוגע מדי פעם במציאות בשולי כנפיו. צפייה בכל הזוגות האלו בעיקר מעוררת מחשבות נוגות על קלישאת הקיום. בסוף זה הפורמט, שקע-תקע.

מתערבת במידה, שרון ברעם וולובסקי ב"טיפול זוגי" | צילום: באדיבות כאן11

יוצרי הפורמט גאים במיוחד בתנאי המעבדה המושלמים, כמעט, בהם נעשו התכניות: המצלמות מופעלות ללא צלם, מוטמעות בתפאורה כך שהזוגות אינם חשים בהן, זאת "במטרה לעזור להם להרגיש בנוח ולעבור טיפול אותנטי ככל האפשר". הרבה יותר מאחיותיה הטראשיות, מעלה "טיפול זוגי" לראש חזונות מד"ביים בהם כולנו רק צופים בחיים של מישהו אחר.

צפייה מאלחשת, הדס וליאור ב"טיפול זוגי" | צילום: באדיבות כאן11

הצפייה ב"טיפול זוגי" מאלחשת, משהו שנע בין עניין והזדהות לבין שעמום עמוק. התכנית זוכה לתשבחות רבות על העידון, האיפוק, על התחושה המכבדת והלא-צהובה, וכל זה נכון, אך למעשה מעלותיה הן ש"מכשירות את השרץ". האנשים שרואים "טיפול זוגי", שמתענגים על התחושה המכובדת והמכבדת שהיא מעניקה, הם בדיוק האנשים שיכלו – אם להשתמש בדיכוטומיה שטבעה כאן שרת התרבות לשעבר – "לקרוא צ'כוב"; להיות מורווחים ממרחק סימבולי, מעומק של דימוי, ולא מעוד גרסה נקייה ומומחזת של החיים. הלוא ככל שרמת האותנטיות של מוצר שהוא מזויף מלכתחילה עולה – כך משתפרת רמת העמדת הפנים שלו שהוא המציאות עצמה (וכך, למעשה הוא גם אותנטי פחות). הנה כאן: הספרים הרבים בקליניקה הטלוויזיונית שאיש לא באמת קרא, הפסלונים שנבחרו על ידי איש ארט ולא נאספו לאורך השנים, הריהוט החדש הזה, הבגדים המוקפדים והנקיים של המטפלת – כל אלו הם תפאורה פסאודו-אותנטית שקרית.

זוכרות איך נראה טיפול במציאות? נטלי ומושיקו ב"טיפול זוגי" | צילום: באדיבות כאן11

>> האם תחסני את ילדיך? עלינו לקבל החלטה בעולם שאיבד את האמון

אנחנו צריכים להתאמץ להיזכר בחיים האמיתיים, כמו שהם נראים באמת: למטפל הזוגי שלנו היה כלב, מדי פעם שמעו אותו מתגרד בתשוקה מאחורי הדלת. אצל הפסיכולוגית ההיא היה שעון שתיקתק בקול רם, מונה את רגעי תשומת הלב ואת הכסף. אנליטיקאי אחר היה אלמן; רוחה של אשתו ריחפה בחדר ובפינת החלל נערמו ארגזי אלכוהול.