שנתיים ל-MeToo: לנשים אין עליונות מוסרית על גברים
MeToo שינתה לגמרי את הרגלי החיזור וזה מצויין. זה עדיין לא אומר שנשים צודקות תמיד. יש גם נשים שמשקרות
כוכבת שער נובמבר שלנו, בת חן סבג, היא דמות יוצאת דופן בביצה המקומית. היא לא מנסה למצוא חן, לא משחקת את משחק הסלב שבא להשקה, לא מפחדת להגיד דברים לא פופולאריים. כך למשל היא מסבירה את הדמות שהצטרפה לעונה השלישית של "מטומטמת", אותה משחקת אורנה בנאי: "עדה באה להפוך את מאזן הכוחות ולהגיד שאנחנו הנשים סיימנו להיות הקורבנות, אבל בלי לשים לב הפכנו למקרבנות. התמה שעומדת בבסיס של זה היא שאנשים הם חרא ללא הבדלי דת גזע ומין. נשים, גברים, ערבים, יהודים, הומואים, לסביות, כולם… עדר זה עדר, ועדר זועם זה עדר זועם וזה אלים באותה מידה. הדמות שלה משתמשת ב־MeToo לרעה. היא מראה איך הזעם המגדרי על גברים יכול להיות אלים", אומרת סבג ומוסיפה: "אני לא חושבת שתנועת MeToo היא לא טובה, היא עושה דברים טובים, אבל המון זועם הוא עיוור והוא שונא והוא לא מקשיב והוא הרסני".
המשפטים האלה, לצד העובדה שבאוקטובר האחרון ציינו בעולם שנתיים ל־MeToo, עוררו במערכת דיון נוקב. היו מי שזה גרם להן להביע כאב עמוק על כך שמהפכת MeToo משנה סדרים חברתיים. אחת מנשות המערכת, אימא לילדים מתבגרים שאחת מהם בת 18, אמרה שהיא מזהה שבתה לוקחת את רוח MeToo למקומות קיצוניים בכל הקשור לחיזור בין בנים לבנות ושבפועל, אנחנו כחברה איבדנו מארג חברתי שלם של כלי חיזור. אין לי ספק שהיא צודקת, אכן החיזור השתנה לחלוטין. דורות שלמים הורגלו לכך שדייט יכול להיגמר בנשיקה ספונטנית, בלי לבקש רשות, אבל עבור ילידי שנות האלפיים כבר לא מקובל לנשק בלי לשאול קודם מפורשות: "אפשר לנשק אותך"? לילידי שנות ה־80 ודרומה זה אולי נשמע כמו סוף העולם הרומנטי אבל האמת היא שזה ממש לא כך. זה פשוט שינוי הרגלים. ממש כמו שפעם הכאת ילדים הייתה אמצעי חינוך מקובל, או כמו שפעם עישנו בטיסות והיום זה נראה כמו הזיה. גם לדור הצעיר, שבעוד 20 שנה יראה סרטים שבהם אנשים מנשקים אחד את השני בלי לבקש רשות מפורשת, זו תיראה הזיה פרימטיבית: "נראה להם הגיוני לפלוש למרחב הפרטי של מישהו בלי לבקש את רשותו? מה הם בדיוק חשבו לעצמם?", יחשבו ילדי המילניום, ובצדק.
מחיקה של מארג חברתי שלם כפי שהכרנו אותו? ללא ספק. האם האנושות באמת מפסידה מזה? לדעתי ממש לא. אנשים ימצאו דרכים לתקשר, להתאהב ולאהוב, גם בתוך הכללים החדשים שדורשים כבוד וצדק.
דורות שלמים הורגלו לכך שדייט יכול להיגמר בנשיקה ספונטנית, בלי לבקש רשות, אבל עבור ילידי שנות האלפיים כבר לא מקובל לנשק בלי לשאול קודם מפורשות
אבל כל זה לא סותר את הדברים החכמים שאמרה בת חן סבג. הסכנה האמיתית ש־MeToo מביאה איתה אינה קשורה לדרישה הפמיניסטית לצדק אלא לטבעו העלוב של האדם. הצדקנות, הטהרנות, התחושה שאני ורק אני אוחז באמת כולה וכל מי שאינו מסכים איתי הוא בור נבער שיש להשמיד – הטבע הזה כבר חרב שלל מהפכות צודקות. המהפכה הסוציאליסטית למשל, המבוססת על עקרונות נהדרים של שוויון וחלוקה צודקת, הפכה בידי הקומוניזם לאידיאולוגיה רצחנית.
כלומר, האנושות הוכיחה כי רעיון טוב וצודק הוא לא ערובה לתיקון החיים ולשיפור היחס של אדם אחד לאחר, או במילותיה של סבג: "אנשים הם חרא ללא הבדלי דת גזע ומין". חשוב לזכור גם את זה במאבקנו הצודק בקידום מהפכת MeToo. תמיד צריך להקשיב ולכבד את המתלוננות אבל עדיין לכבד ולזכור את הדרישה הבסיסית לצדק: כל אדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו. תמיד צריך לזכור שלנשים אין עליונות מוסרית על גברים – יש גם נשים שמשקרות. יש גם נשים אלימות. נשים הן, ובכן, בני אדם. זה הבסיס של העיקרון הפמיניסטי, הן אנושיות בדיוק כמו גברים.
הן שוות להם.
המציאות הנוכחית עדיין מתקיימת בתוך תנאים של אי־שוויון עמוק כלפי נשים. מהפכת MeToo עוד לא הושלמה, יש עדיין כל כך הרבה אלימות מינית ששזורה בחיינו אבל כשאנחנו נאבקות בה במאבק הצודק הזה תמיד צריך לזכור שעדר דורס הוא עדר דורס. שיש מקום לספק. שלא תמיד יש אמת אחת מוחלטת. שכולם טועים לפעמים. שיש נשים רעות בעולם ממש כמו שיש גברים שוחרי רע. שצריך להיות אנושיים גם בתוך השינוי והחתירה לצדק, ושהדבר הכי חשוב בניסיון שלנו להיות אנשים טובים יותר הוא המלחמה הבלתי פוסקת באותו גרעין מחורבן של צדקנות יהירה וזועמת שטמון עמוק אצל כולנו – נשים וגברים, בני האדם.