אחרי שהתבשרה כי בעלה נרצח, שי-לי עטרי זועקת: "רוצה שהוא יהיה האבא של ילדיי"
אחרי שלושה ימים מורטי עצבים שי-לי עטרי קיבלה את הבשורה הכואבת - בעלה יהב וינר נרצח, והותיר אחריו אותה ואת בתם בת החודש. עכשיו היא נאבקת להשיג את הזרע שלו ויוצאת בקריאה דחופה לממשלה
כמה שהחיים יכולים להיות מתעתעים. שי-לי עטרי חיכתה כמה ימים מאז יום שבת הארור שהפך את חייה, כדי שמישהו יכנס למה שנשאר מביתה בכפר עזה שאליו חדרו מחבלים, רק כדי שיגידו לה שלא מצאו בתוכו את הגופה של יהב שלה. אתמול הצליחו להיכנס לבית, והבשורה: אין גופה. "או שהוא ברח או שהוא חטוף. בשום חלום בלהות שלי לא חשבתי שכל מה שארצה הוא שיהב יהיה בשבי החמאס. האיכון האחרון מהסלולרי שלו הוא מאחר הצהריים", היא אומרת, מבועתת ממילותיה שלה. שעות בודדות אחרי שפרסמנו את הריאיון איתה, תוך כדי ריאיון לסקיי ניוז, היא קיבלה את הבשורה שכל כך חששה ממנה – יהב נרצח.
>> רביד אחרק ניצלה מהטבח ברעים: "רצתי, הקאתי, ונלחמתי על חיי"
עכשיו, כאובה ברמות שקשה להעלות על הדעת, עטרי יוצאת לקרב חדש, ופונה בקריאה דחופה לממשלה לייצר מנגנון שיאפשר איתור מהיר ויעיל של גופות ושאיבת זרע מהנרצחים והנופלים, לפני שיהיה מאוחר מדי. "יש לי חלון הזדמנויות להשיג את הזרע של בעלי, הפרוטוקול אומר 72 שעות, בפועל הצליחו להוציא זרע גם אחרי 90 שעות ויותר", אמרה עטרי בריאיון לחדשות 12, והדגישה כי עבור חיילים שנפלו במהלך שירותם ההליך מאושר באופן אוטומטי. "בעלי היה יותר משלושה ימים בבית עד שחילצו אותו והגופה שלו עדיין לא הגיעה. הוא זרוק בשק שעוד לא הצליחו לפנות. בגלל הסיבה הזו אין לי אפשרות להשיג את הזרע שלו על אף שיש לי כבר צו משפטי. זה פשוט מוטרף בעיניי שהמדינה לא מבינה שהיא צריכה להקים מערך. בעלי ואני רצינו ילדים יחד, אני בת 34 והילדה שלי בת חודש, אני רוצה שיהיו לה אחים ואני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי".
עטרי היא אישה גיבורה. מעל 30 שעות הסתתרה עם תינוקת בת חודש, שייה, ששמה הוא שילוב תחילת השמות של שני הוריה. מאז שנולדה, ההורים הצעירים עשו ביניהם תורנות על הקטנה. בשעה חמש בבוקר הייתה המשמרת שלה ויהב חזר לישון. "שייה הייתה אמורה לאכול, היינו בסלון הבית, היא ישנה והחלו פיצוצים, פשוט ככה. בלי התראה, בלי צבע אדום, ואנחנו קרובים לגדר בקו הראשון לעזה", היא משחזרת את הרגעים הראשונים, "יהב הגיע לממ"ד והיינו שלושתנו יחד, כתבנו בקבוצה ומישהו כתב שיורים ושיש מחבלים. שמענו צעקות בערבית 'תעאל' ('בוא' בערבית, דב"א) ויהב ניסה להקליט ולהעביר לאיש הביטחון. דיברנו בשפת סימנים. יהב החזיק בדלת כדי שאוכל לצאת ולברוח ואמר לי 'לכי ממי'. המחבלים הוציאו את התריס של הממ"ד, יד נכנסה ופתחה את הברזל שעל המסילה ויותר לא ראיתי".
מה עבר עלייך כשניסית להימלט?
"הכל קרה כל כך מהר, אני חושבת שהיינו הבית הראשון שהגיעו אליו. הייתי עם פיג'מה, לא לקחתי אפילו טלפון, רק עם שייה על ידיי יצאתי מדלת הממ"ד למסדרון והחוצה. אני נכה ולא יכולה לרוץ, אז רצתי לאט והתחבאתי בין השיחים. המחבלים רצו אחרי וירו לעברי, נמלטתי הלאה לשכונת הסבתות בקיבוץ והיריות מתקדמות לעברי. הייתה הוראה לא לפתוח דלתות ואף אחד לא פתח לי. נכנסתי למחסן של שכן, מצאתי שם פטיש ושמתי בכיס הפיג'מה שאם אעמוד מול מחבל, אוכל לפגוע בו. נכנסתי לנישה שבין מכונת הכביסה והקיר ושמתי עלינו אדניות שהיו שם כדי שאם יכנסו מחבלים לא יבחינו בנו. כל הזמן גברו היריות ושייה בכתה".
>> "כאב שלא ידעתי שקיים": מעיין אדם חושפת כי אחותה נרצחה
מאיפה התושייה? הכוחות?
"בהתחלה לא הבנתי את גודל המתקפה. בחוויה הראשונית שלי זה היה רק אצלנו בבית, חשבתי שאני במשחק הישרדות ורק חשבתי מה המשימה הבאה. לא חשבתי שבעלי אולי מת, לא הגעתי לעומק המחשבה הזאת, ועד עכשיו אני לא מבינה איך ולמה לא צעקתי לו 'מטומטם, בוא איתי'. כשרצתי וירו עליי נזכרתי לשנייה איך טיילתי בתוך הפסטורליה כאן עם שייה בעגלה ועם הכלב שלנו, בקלי. אני לא יודעת גם מה איתו, המחבלים ירו גם בבעלי חיים בשביל הכיף שלהם, ואין לי זמן להתאבל עליו. הפסטורליה ההיא נראית רחוקה, הייתי חלק מסרט אימה. למזלי, משפחה שלא הכרתי והיו לה מצלמות בבית, ראתה אישה ותינוקת והם פתחו לי את הדלת והחביאו אותי איתם. קוראים להם לירון וזולי, אני לא יודעת עד עכשיו את שם משפחתם, ולילדים שלהם קוראים זוהר, דניאל וענבר. הם הפקירו את הביטחון שלהם והצילו אותנו – לעולם אזכור את זה. בהמשך התברר שאחותה של האישה הנפלאה שהסתירה אותי, נרצחה עם בעלה ובתם בת הארבע".
במשך כמה שעות הייתם שם עד שחולצתם?
"היינו בתוך הממ"ד 27 שעות, ואני הייתי בסך הכל 30 שעות עם התינוקת בת החודש בלי אוכל ובלי שתייה. כולם עשו את הצרכים בממ"ד. לא היה רגע שלא חשבתי שאנחנו הולכים למות. הבית שלידינו נשרף, והעשן חדר פנימה לממ"ד. אני אישה מאמינה. לא דתייה. מאמינה במצוות של בין אדם לחברו. לחשתי לילדים את שיר המעלות ושמע ישראל, לתת להם קצת תקווה. היו רגעים שהרגשתי שאלוהים שומר עליי אבל שיש גם גורל. פעם אחת חלמתי שיהב מת, אחר כך שמעתי אותו אומר לי 'תשמרי עליי גם אם אני עייף, אני ישן, אני לא מת'".
מחריד ומצמרר ובלתי נתפס. איך חולצתם?
"אחרי יותר מיממה הגיעו מיחידת 699 עם רכב משוריין ולוחמים של גבעתי, ומשם בתחנת דלק חיכה אמבולנס והועברנו לבית חולים. שייה הייתה כבר מיובשת. בדרך לאמבולנס ראיתי את גודל הזוועה – בתים שרופים, מכוניות שרופיות, פינוי גופות".
>> "היא נורתה ולא יודעים איפה היא": רומי אלי ברנט עדיין נעדרת
אתמול (שני) הן שוחררו מבית החולים וכעת הן שוהות יחד בבית הוריה של עטרי בראשון לציון. אבא יוסי, אחיה הגדול של הזמרת גלי עטרי, כבר בן 84. שי-לי נולדה לו בגיל 50, ועכשיו הוא ואימה עוטפים את בתם ואת נכדתם באהבה גדולה. הן נותרו רק עם בגדיהן לעורן. עטרי רצה יחפה עם פיג'מה, אפילו הסלולרי נשאר מאחור, ורק אתמול קיבלה מכשיר לכמה ימים עד שתתארגן. אנשים טובים מגיעים, מביאים בגדים לתינוקת וגם משטח החתלה הגיע.
עטרי, בוגרת רימון וניסן נתיב – שם, בבית הספר למשחק, הכירה את יהב וינר, בן זוגה. היא התחילה את דרכה המקצועית כזמרת ואף הוציאה אלבום עם הליקון, אבל אחרי פציעה קשה בתאונה, שנה של שיקום ונכות שכוללת צליעה ברגל, היא החליטה ללמוד קולנוע. סרטה "נעורים" התקבל לפסטיבל קאן וסרטה "אור פנס יחיד" גרף את פרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, והתקבל לפסטיבל סן סבסטיאן היוקרתי. גם וינר הוא קולנוען ואף מכהן כראש החוג ליחסי ציבור במחלקת הקולנוע של מכללת ספיר. הוא יצר את "הילד", סרט אישי הנוגע בחוויה הכואבת של פוסט טראומה בעקבות החיים בעוטף עזה. הוא כתב, ביים והפיק, ואילו עטרי ערכה. הסרט, בו מככב יורם טולדנו, הוצג השנה בפסטיבלי סטודנטים ובסינמטק. בימים אלה וינר ועטרי היו אמורים להתחיל בעריכות של סרטם החדש והמשותף, שבו הם גם כיכבו, אבל עכשיו הכל נטרף.
"במשך שנה וחצי היינו ידידים, הוא היה הפרטנר האהוב עלי בתרגולים. שיחקנו את רומיאו ויוליה ומשהו התערבב בלבבות והחברות הפכה לאהבה יפה ועוטפת. זכיתי", משתפת עטרי בסיפור ההיכרות שלהם. לאחר מכן קרתה הפציעה הקשה שלה בתאונת דרכים, כאשר היא ישבה ליד הנהגת שיצאה בשלום. עטרי נאלצה לעבור שיקום ארוך. "אמרו לי שלא אלך עוד, אבל יהב הבטיח לי שבחתונה אני אלך", היא מספרת, "נישאנו ב-7.7.2017 והגעתי לחופה בצליעה".
במשך 8 שנים הם גרו בתל אביב ולפני שנתיים עברו לכפר עזה. "פחדתי, אבל כבר הייתי מאוהבת במשפחה הנפלאה של יהב, בהוריו מיכלי ועופר, ובאחים שלו אסף, אלמוג ודניאל. הם שבט שלם בקיבוץ של דודים ובני דודים, התאהבתי במקום, הרגשתי שהגעתי לגן עדן ושזה יהיה הבית שלי לנצח".
>> מחשבות של אימא: איך אפשר לנשום עכשיו?
עטרי מנסה לעטות על עצמה מן שריון כדי לשרוד את הימים האלה, אבל מודה בקול רם, כמעט בצעקה, כמו מי שרוצה שדבריה יהדהדו וירעידו: "המדינה הקיצונית הזאת הפקירה אותנו, החוויה שלנו היא חוויה של טבח ופוגרום. טבחו בנו כאילו היינו עדר של כבשים, באו לשחוט אותנו. איפה היו הכוחות? למה במשך שעות ארוכות אף אחד לא הגיע ולא פעל? החמאס היה מתוכנן בקפידה לאורך זמן, איך לא ראו את זה?".
"מישהו נרדם בשמירה. זהו מחדל ענק. שבר נוראי שכמוהו לא ידענו מעולם", היא אומרת בכאב, "הממשלה הזאת לא יכולה להתקיים עוד, אבל עכשיו שתגלה אחריות כי זה קרה במשמרת שלה. אדם שיש לו מוסר, שיש לו קודים ברורים ויש לו בושה – צריך לגלות אחריות ולהגיד 'לא הצלחתי, קחו את המפתחות'. ולא רק הוא, אלא כל אחד בהנהגה הנוכחית צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו".
מה הכי חשוב לך בכתבה הזאת?
"חשוב לי שיראו את יהב. אולי נצליח להשיג סרטון או מידע, אולי הגיעו צילומים של שבויים לתקשורת זרה ואולי מישהו מזהה אותו. יהב הוא בגובה של 179 ס"מ, יש לו קעקוע על כתף ימין עם נוצה, בצבעים של כחול ואדום. העיניים שלו כחולות, שיערו חום, יש לו זקנקן ושפם. ויש עוד דבר, אנחנו קיבוץ מאד צנוע, קיבוץ של אנשים צנועים שאיבדו הכול – בית ותכולה ורכב. הלוואי ונוכל להשיג ציוד לקבל דברים, גם לילדים".
מה עם השבט שלכם בקיבוץ?
"הוריו של בעלי ואחיו הפעילו כוח על דלת הממ"ד בביתם, והמחבלים חשבו שהוא נעול והם ניצלו. אחת האחייניות במשפחה המורחבת, הדר רוזנפלד, נרצחה עם בעלה איתי ברדיצ'בסקי, ונותרו לבד תאומים בנים בני כמה חודשים שהועברו לסורוקה. גם נדב עמיקם, בעלה של החברה הכי טובה שלי בקיבוץ, ג'סיקה, עדיין נעדר. הוא היה בכיתת הכוננות. עוד לא הגיעו לכולם ולכן אני לא יודעת על רבים".
איך את מחזיקה מעמד?
"בשם התקווה. אני חיה רק את ההווה הכי קרוב, את הכאן ועכשיו, הכל קצר טווח – מתי שייה אכלה, מתי להחליף חיתול, מתי הארוחה הבאה. כשבמשפחה אמרו לי שהם יהיו תמיד בשבילי ובשביל שייה, אמרתי להם שאני לא יכולה לחשוב רחוק ולעומק. אני לא רוצה לחשוב שיהב מת, לא רוצה לחשוב על החיים בלעדיו. אולי הוא פצוע וטרם אותר ואולי הוא בשבי. אני רק מבקשת שיחזור, שנשב יחד בסלון, ונריב שוב על היכן שמתי את השלט של הטלוויזיה".
את רואה אפשרות לחזור יום אחד לגור בקיבוץ?
"מיכלי, אימא של יהב, אמרה לי אתמול שאולי כולנו נעבור לגור במקום אחר. ואני אומרת שאם יהב ירצה, אני אלך אחריו לכל מקום, גם בחזרה לכפר עזה".