מחשבות של אימא: איך אפשר לנשום עכשיו?

רציתי לכתוב טור על זה שנמאס לי לראות גברים בחליפות ועניבות עם קול בס נמוך ושיער לבן שאומרים לי שננצח. את מי ננצח בדיוק? איך אפשר לצאת בסיטואציה הזאת מנצחים? למי אכפת מניצחון בכלל? רציתי לכתוב טור על זה שהפסדנו כבר מזמן, אבל מי יכול להיות קוהרנטי בזמן כזה ולצרף מילים לכדי משפטים הגיוניים כשהיגיון זה הדבר היחיד שאין פה. כל הכלים שלרשותי הם רצף תודעה וכמה מנגנוני הגנה שחוקים וחבוטים שנלחמים זה בזה כבר שתי יממות שמרגישות כמו נצח.

אני חושבת על הילדה הזכה שלי, שעד יום מותי תהיה התינוקת הרכה שלי. היא ישנה עכשיו בחדר הסמוך, ואני מחזיקה את עצמי שלא ללכת להעיר אותה רק בשביל לחבק אותה חזק כל כך ברמה של להתיך את עצמי אליה

ובכלל מי אני שאכתוב. לא נחטפתי ולא חטפו לי אף אחד מיקיריי. לא רצחו לי או פצעו לי. לא שדדו לי אף פיסה מהפסיפס האנושי היקר שמרכיב את חיי, לא בנסיבות האלה לפחות, אבל אני מרגישה כאילו שדדו לי את הלב וגזלו לי את הנפש. באיזו זכות מותר לי להרגיש ככה, בזמן שכל כך הרבה משפחות נותצו וכל כך הרבה לבבות שותתים דם. קטונתי.

700 נרצחים במינימום נכון לזמן הזה. לפחות 2,200 פצועים. חלקם עוד יצטרפו לסטטיסטיקה הראשונה שאין ממנה דרך חזרה. מאות חטופים שאלוהים יודעת אם ובאיזה מצב צבירה הם יצאו מעזה. 260 גופות של צעירות וצעירים שיצאו לפאקינג מסיבה. מספרים על מספרים על מספרים שלא נתפסים, כל כך הרבה מספרים שמחכים להפוך לסיפורים. אני רואה את מעט השמות והפנים, זהויות הנרצחות והנרצחים שכן הותרו לפרסום. כולם נראים יפים וטובי לב, בכל גיל וגיל. אני חושבת כמה זה לא הוגן, שסיפור חייהם ומותם יבלע בתוך בליל כאוטי שואתי ופתאומי כל כך.

אני חושבת על האימהות והאבות והאחיות והאחים והדודות והדודים והסבתות והסבים והאחייניות והאחיינים של כולן.ם. אבל הכי על האימהות, שפעם מזמן או שלא כל כך מזמן היו נשים צעירות ואופטימיות שגידלו ברחם שלהן את הלב שלהן. אני לא יכולה להוציא מהראש את אבא של נועה ארגמני, את הבכי הנורא שלו על הבת היפהפיה שלו, שנחטפה ממסיבת הטבע ברעים לעזה. ובכלל, השם הזה ״רעים״, לא ברור באיזה צורת הגייה וניקוד הוא מצמרר יותר בסיטואציה הזאת.

אני חושבת על סבא שלי, אבא של אבא, שהודות לחושיו החדים עזב ב-1939, רגע לפני ש, את עיר הולדתו בודפשט בלי להביט לאחור ועלה לישראל חסר כל. רק לחיות. הגן השואתי שחרוט לי עמוק כל כך בדנא גורם לי לחשוב שעכשיו תורי לחשב מסלול מחדש כמוהו – בחסות הדרכון ההונגרי שהזוועות מהן ניצל הורישו לי.

אני חושבת על אבא שלי, רופא השיניים המתוק והמסור בעולם, שעוד כמה שעות יצא להתנדב לזהות גופות במז״פ – רק לעזור במה שאפשר.

אני חושבת על זה שכולנו פעם היינו תינוקות רכים, ילדים זכים, וכל אדם וחיית אדם התחילו בדיוק אותו דבר – אז איך ומתי הכל משתבש ולמה פשוט אי אפשר לחיות ולתת לחיות. אני חושבת על זה ובוכה. אני חושבת כמה בא לי לחזור עכשיו להיות תינוקת רכה ילדה זכה, שלא מבינה. לא שעכשיו אני מצליחה להבין, אבל זה מה שהופך את זה ליותר מתסכל.

אני חושבת על הילדה הזכה שלי, שעד יום מותי תהיה התינוקת הרכה שלי. היא ישנה עכשיו בחדר הסמוך, ואני מחזיקה את עצמי שלא ללכת להעיר אותה רק בשביל לחבק אותה חזק כל כך ברמה של להתיך את עצמי אליה.

אני חושבת על זה שכשהייתי איתה בהיריון, אי שם בימי הקורונה, והסתגרתי בבית כי פחדתי להידבק בנגיף – לא יכולתי לדמיין ששנתיים ומשהו קדימה הקורונה תיראה לי כמו חלום מתוק ורחוק ויהיה נגיף אנושי, אם אפשר לקרוא לזה אנושי, מפחיד ומאיים פי מיליון. ולו אין חיסון.

אני חושבת על זה שבזמן שהתחילו לי הצירים, בשעות הלילה, זנחתי את פלייליסט הספוטיפיי שערכתי במיוחד בשביל הרגע הזה במשך שבועות ורק שמעתי בלופ את האלבום Push The Sky Away של ניק קייב. שמעתי יותר מכל את שיר הנושא של האלבום, הנושא את אותו השם. ניסיתי להדוף את השמיים בין ציר לציר. במובן מסוים אני מרגישה ככה גם עכשיו, רק בלי לדעת מה ילד יום.

I was riding, I was riding home
The sun, the sun, the sun was rising from the field

I got a feeling I just can't shake
I got a feeling that just won't go away

You've got to just keep on pushing it
Keep on pushing it
Push the sky away