צרות של עשירות: שי-לי שינדלר ניסתה לנפץ את הסטיגמה אבל יצא לה סרט יומרני ובכייני

"העשירים החדשים" | צילום מסך קשת 12
"העשירים החדשים" | צילום מסך קשת 12

"העשירים החדשים" היה יכול להיות מסמך תיעודי מעניין על מתעשרי ההייטק, אבל סרטה של שי-לי שינדלר הוא לא יותר מעוד פרק של הרפאלי'ז, וכמוהם גם היא אדם פריוויליגי שמנסה להצטייר כקורבן

88 שיתופים | 132 צפיות

אנחנו אוהבים לראות עשירים על המסך, רק בתנאי אחד: או שהם נלעגים, או שהם סובלים, או – עדיף – שניהם ביחד. לכן, התקציר של "העשירים החדשים", סרטה החדש של העיתונאית והמגישה שי-לי שינדלר, הוביל אותו היישר למגירת ה-Hate Watch הלילי שלי. לא רק שהיא מתמקדת בהייטקיסטים, אחת האוכלוסיות השנואות בישראל בשנים האחרונות, ולא רק שהיא סוגרת את הכוונת שלה על העשירים שבהם – היא גם מבקשת מאיתנו להזדהות עם כאבם.

>> מיליארד שקל בייבי: החיים החדשים של שי-לי שינדלר

לאנשים עשירים יכולים להיות מגוון בעיות של אנשים רגילים, כמו גירושין, בגידות, פוסט טראומה, אובדן או סתם קלקול קיבה, ויש בזה משהו מעודד. לכן כל כך כיף לצפות ב"עקרות בית אמיתיות", למשל, נשים שמצליחות לעורר קנאה מבחינה כלכלית בו בזמן שהן לא מעוררות קנאה משום בחינה אחרת. אבל "העשירים החדשים" לא מתיימרת לעסוק בסוגיות כאלה, והבעיה שממנה סובלות הדמויות שלה היא העושר עצמו. האם אפשר בכלל שלא לגלגל על זה עיניים?

את אותה שאלה מפנה לשינדלר ליעד אגמון, בן זוגה, שמכר את החברה שלו בכ-300 מיליון דולר ובזאת שינה את חייהם. מהדיאלוג ביניהם, עולה חד וחלק שאגמון לא תמך בצילום הסרט. הוא מסביר, ובצדק, שזה נשמע כמו "אוי אוי אוי, היא נהייתה עשירה וקשה לה", ונרטיב כזה יעורר אנטגוניזם. הסצנה הזאת אמנם מעוררת הזדהות עם אגמון, אבל לא עוזרת להפיג את אותו אנטגוניזם כלפי שינדלר – הפגנת מודעות לחולשה של הסרט איננה פוטרת מהתמודדות איתה.

כשאגמון ממשיך לתהות למטרת הפרסום, שינדלר מתגוננת, "זה סוד שהתעשרנו?". זה לא סוד, וגם מגירת הגרביים שלי איננה, ועדיין, היא איננה תופסת שעה בפריים טיים בקשת 12. עד לרגע זה, אני תוהה למה מצא הערוץ לנכון לשדר את פיסת התוכן הזו

 

אז למה בכל זאת נכון לייצר סרט כזה? איזה ערך חשוב הוא מביא לקדמת המסך? שינדלר לא מצליחה לספק מענה משכנע. "אני רוצה לספר סיפור", היא מגמגמת. "בואו תראו איך זה נראה, כי בטח בעיניים שלכם זה נראה אחרת". כשאגמון ממשיך לתהות למטרת הפרסום, שינדלר מתגוננת, "זה סוד שהתעשרנו?". זה לא סוד, וגם מגירת הגרביים שלי איננה, ועדיין, אותה מגירה מקסימה איננה תופסת שעה בפריים טיים בקשת 12. עד לרגע זה, אני תוהה לעצמי למה מצא הערוץ לנכון לשדר את פיסת התוכן הזו, והאם ליתרונותיו של הכסף יד בדבר.

אם להניח רגע את הפיצוח של שינדלר בצד, סרט על אנשים שעשו אקזיט יכול להיות מעניין. לא בשבילי, אבל בטח בשביל הייטקיסטים שנושאים אליהם עיניים. מישהו בטוח היה שמח לשמוע על הדרך שלהם אל ההצלחה, ללמוד מהם ולהיחשף ברמה האנתרופולוגית למאפייניה של שכבת האוכלוסייה הזו, ששינדלר טוענת לייחודיותה מבלי לרדת לעומק הטענה יותר מדי.

שמו של הסרט שלה טומן בחובו מבט מחקרי על תופעה חדשה, אבל הצד המחקרי נעדר מהסרט לחלוטין, ואת מקומו תופסות תחושות אישיות של שינדלר שהיא משליכה בכוח על קבוצת אוכלוסייה שלמה. יומרה משונה במיוחד בהתחשב בכך שהיא עצמה מעולם לא עשתה אקזיט, אלא בן זוגה. מהצד שלה, היא פשוט נהייתה עשירה יום אחד, וזה ככל הנראה טורד את מנוחתה.

כיאה לקו הנרקיסיסטי של הסרט, שבו שינדלר היא היוצרת, המראיינת, המרואיינת הראשית ומקרה הבוחן, היא תופסת לשיחת העומק הראשונה את מעיין בן ציון, מי שמלווה אותה תקופה ארוכה כ"מאמנת להתפתחות אישית". למיטב הבנתי זה כמו מטפלת, רק של עשירים. בעוד שתיהן מדברות על שינדלר, המודעות שלה למצלמות ברגע פסבדו-אינטימי זועקת החוצה. באופן כללי, יותר מהכל, יש בסרט הזה קלוזאפים על שינדלר עצמה, ומהר מאוד עולה התחושה שלא הכסף זו הסיבה ששופטים אותה, אלא הריכוז העצמי.

כדי להפוך את הסרטים שעוברים לה בראש לחומר דוקו לגיטימי לכאורה, היא ממסגרת אותם כבעיית "העשירים החדשים", והבעיה, בגדול, היא התחושה שמקנאים בה ושהיא נשפטת כל הזמן. זו עדיין לא נשמעת לי כמו סיבה לסרט, כי כולנו נשפטים כל הזמן, רק שרובנו בלי מיליארד שקל, ונראה לי שכולנו מסכימים שעדיף עם.

גם המרואיינים שלה מסכימים. פריים אחר פריים, הסרט הזה מתבהר ככתב הגנה על עשירי ההייטק, אלא שאף אחד מלבד שינדלר לא נראה זקוק להגנה הזו. היא מראיינת הייטקיסט מהיישוב שלומי כדי להראות שבא מבית קשה, ואחר כך הייטקיסטית שילדה את בתה הבכורה שבועיים לפני הקלוזינג של העסקה – אף אחד מהם לא נותן משנה תוקף לתחושות הקשות של היוצרת באשר להתעשרות, ולא מרגיש נשפט על כספו יתר על המידה. ובכל זאת, ממשיכה שינדלר במשך סרט שלם לשאול את המרואיינים שאלה אחת בווריאציות שונות: האם אתם לא מרגישים צורך להתנצל. אבל ניסיונותיה מעלים חרס. כולם מוסרים שדי סבבה להם, ושהכסף הביא להם בעיקר חופש ושחרור. אחרי הכל, כולם מבינים שהם ברי מזל, ושגם אם לא הכל ורוד, יתרונות מצבם עולים אלפי מונים על החסרונות.

עד כאן מסופר לנו בדיוק מה שחשבנו על כסף ואנשים שיש להם אותו, אבל שינדלר מתעקשת לפמפם רגש אל הראיונות הבנאליים, מתבייתת על כל שבריר-אמירה של מרואייניה שעשוי בכל זאת לשרת את הנרטיב הקורבני שלה. היא מטה את ראשה הצידה במבט נוגה כשהיא שואלת זוג חברים מדוע, למרות האקזיט, הבית שלהם לא מפואר יותר, ולמה הם נאלצים לכסות את הפורשה שבחצר. בריאיון אחר, עולה המסקנה המטלטלת, "בסוף כל אחד צריך חום מההורים". הכל נועד להציג בפנינו אנשים אותנטיים, והכל באווירה מאוד לא אותנטית, משל היה זה עוד פרק מתיש של הרפאלי'ז, רק שאף אחד פה לא שוחרר מהכלא ולא ברור של מי הלחץ לתקן איזו תדמית ציבורית.

שינדלר מתבייתת על כל שבריר-אמירה של מרואייניה שעשוי בכל זאת לשרת את הנרטיב הקורבני שלה. היא מטה את ראשה הצידה במבט נוגה כשהיא שואלת זוג חברים מדוע, למרות האקזיט, הבית שלהם לא מפואר יותר, ולמה הם נאלצים לכסות את הפורשה שבחצר

 

אבל תחושת המיאוס מגיעה לשיאה בארוחת ערב מתועדת עם חברים, שבה שינדלר, כרגיל, מתלוננת על העושר שלה עם עשירים אחרים שלא מבינים מה הבעיה. הפעם היא מניחה על השולחן את הדילמה המסעירה – האם לשלם תמיד על חברים בארוחות, או שזה דווקא נחשב פטרוני ומוטב לחלוק בשביל לייסד מערכת יחסים שוויונית? אחת החברות משתפת שלמדה לאפשר לצד השני לשלם גם, כדי שגם היא, העשירה, תוכל לחוש לפעמים בנוח בין פשוטות העם. "חיים שלי", משתפכת עליה שינדלר, וזו עליה חזרה, בחילופי תשואות פריווילגיים שלעולם לא יוכלו לגעת לצופים בבית.

השאלה הראשונה הרלוונטית לכלל הציבור עולה בוודאות לאחר מחציתו של הסרט, והיא, "למה לאנשים קשה לדבר על כסף". שינדלר דוגלת בנירמול השיח על כסף, ולראשונה אני מסכימה איתה. שיח על כסף נחשב לטאבו בחברה שלנו כמו בחברות רבות בעולם, וחבל, כי דיון פתוח יותר בעניינו יכול לסייע לרבים מאיתנו ללמוד לנהל אותו טוב יותר. הייתי שמחה לראות דוקו שעוסק בשאלה הזו, רק עם אנשי מקצוע, נתונים ובלי כל מי שמשתתף בסרט הנוכחי.

"העשירים החדשים" | צילום מסך קשת 12
"העשירים החדשים" | צילום מסך קשת 12

השאלה השנייה הרלוונטית מגיעה כמעט לקראת סיום, ועוסקת בחינוך ילדים על רקע החשש שיגדלו להיות מפונקים, או שיגדלו בחסך, מהצד השני. גם זו רלוונטית לכלל עם ישראל, ויכולה לפרנס דוקו שלם, אבל אין טעם לעסוק בה רק דרך פריזמה של הורים שהביטוי "אין לי כסף" לא נוגע אליהם.

במשך סרט שלם התיימרה שי-לי שינדלר לגלות לנו איך עולמם של עשירי ההייטק נראה באמת, והתשובה: בדיוק כמו שחשבנו. נוח, יפה, ודי משעמם. מונולוג הסיום המפוזר שלה רק מבהיר עד כמה התוכן לוקה בחסר, ותמציתו – הבנתי שבכסף יש טוב ורע, אבל בעיקר טוב. מבלי להתכוון, שינדלר לא רק שלא ניפצה סטיגמות, אלא חיזקה את הסטיגמה שמייחסת לעשירים שטחיות ועולם תוכן דל. ולמרות שהצהירה בראיונות ובסרט עצמו כי איננה מחפשת רחמים, התוצאה בכיינית, מנותקת ומרוכזת בעצמה עד כאב. אם עשירי ההייטק נזקקו אי פעם לכתב הגנה, הוא בטח לא היה הסרט הזה.

>> בגיל 13 היא כתבה ספר, שלחה להוצאה מבלי לגלות להורים ופרסמה רב מכר

 

לזמן מוגבל! הנחה נוספת של 20% על מגוון עצום של מיטב מוצרי הקוסמטיקה והאיפור עכשיו ב-THREE SIXTY FIVE by MASHBIR