בגיל 13 היא כתבה ספר, שלחה להוצאה מבלי לגלות להורים ופרסמה רב מכר

ליאת רוטנר, בת 35, סופרת, מרצה, מפיקה ומנחת סדנאות כתיבה חוויתית בשילוב NLP ודמיון מודרך.

איפה אנחנו תופסות אותך?
"מסיימת ממש עכשיו את הספר החדש שממשיך, לראשונה מזה עשרים שנה, את רב המכר הישן "קיץ אחד ביחד" שחיברתי בגיל 13, ומרגישה סגירת מעגל מדהימה  כי בין שניהם חלפו ונכתבו בינתיים 25 ספרים אחרים לחלוטין, וסוף סוף אני חוזרת לדמויות ההן, ובעצם פוגשת אותן שוב כשאני מבוגרת. במקביל מתכתבת עם חברים שמצחיקים אותי רצח".

>> חוקרת שמכורה לסקס וטילים על תל אביב: קראו את שני הפרקים הראשונים של "כליא ברק"

מאיפה את במקור?
"במקור מנתניה, עברתי לירושלים כדי לנהל ולערוך ב"מקור ראשון" כשאורי אורבך ז"ל ביקש שאבוא ליצור מחדש את העיתון השבועי שלו ולהקים את הצוות מחדש. חשבתי שאחיה לנצח בעיר הקודש ואז אחרי קמפינג ארעי במדבר עם זרים תל אביבים התאהבתי בעולם חברתי אחר לגמרי ועקרתי לפלורנטין, להתחיל להתנדב בעמותת 'מידברן' ולארגן אירועים בשכונה. הייתי דתל"שית, וכל החיים שלי התהפכו. התחתנתי, פתחתי עסק ואני מאוהבת בעיר הזו ממש".

מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה?
"הדברים הכי מרגשים שנאמרו לי מאז ומעולם, כולל בפעם האחרונה בניסוח משתנה – קשורים ללב. כשאומרים לי: 'איזה לב טוב יש לך' ולא אנשים שפשוט עזרתי להם במשהו אלא חברים קרובים שלא קיבלו ממני משהו ספציפי אך פתאום הרגישו צורך או חשק להגיד. האמת שכשאדם קרוב אליי מספיק, הוא קולט שאני לא מודעת אם יש או אין בי טוב ושאני תמיד מתנהלת בספק מאוד גדול לגבי הרלוונטיות של עצמי לעולם, אם 'מגיע' לי להיות אהובה או אפילו להיות קיימת בכללי. ואז נניח אני עושה משהו, או אומרת משהו, ומי שרואה אותי באמת – אומר את הדבר הנכון שמצביע פתאום על איזושהי תכונה טובה שעומדת מאחורי זה – לא משהו שכלי, מעשי או חיצוני, רק רגשי – וזה יכול להעיף ולהמיס אותי ממש. גם כי איכשהו בפנים קשה לי להאמין לו שאני אכן טובה וזו כבר עבודה עצמית, וגם כי מרגישה הודיה על כך שהוא בוחר לשתף אותי במחשבה הזו כלפיי".

מה הדבר שהכי מטריד אותך ברגע זה?
"ברגע זה ממש? שהספר שסיימתי עכשיו יאכזב את הקוראים שמחכים לו עשרים שנה (ומסתבר שהם אכן מחכים אפילו שהם כבר לא נוער) וגם את כל הקוראים החדשים שהתוודעו לסדרה הישנה בשנים האחרונות. כותבים לי בני נוער: 'מתי החדש? קראתי את הקודמים וראיתי שכתבת באינסטגרם שיש המשך ל"תנו לגדול בשקט!"' ואני שמחה אבל גם מתה מפחד שהם יתבאסו על מה שעוללתי לגיבוריהם האהובים".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל ולמה?
"בואו נראה. משרד שיווק דיגיטלי. הגיוני. הגיע הזמן לנסות גם את זה. עד היום הגעתי לאן שהגעתי רק בצורה אורגנית או עצמאית. את כל קריירת הכתיבה בעצם התחלתי כילדה דתיה מנתניה בלי כסף שאפילו ההורים שלה לא מעורבים. אבל אני לא טובה בשיווק ומעולם לא שמתי כסף עליו, הספרים שלי הצליחו בעיקר בזכות – חוץ מהעבודה המצוינת של הוצאת 'ידיעות' – הקוראים עצמם, שאהבו והעבירו מפה לאוזן. כך גם הסדנאות וההרצאות. אוהבים אותן, מפיצים אותם הלאה. את ההזמנות עד כה אני מקבלת רק ממנהלים שקיבלו המלצה ישירה, ולא דרך לידים ופרסומות. אבל אני רוצה גם, רק צריך למצוא את איש המקצוע המתאים".

יש לך סול מייט תרבותית?
"יש כל מיני דמויות וישויות שאני מעריצה או מתחברת אליהן, חלקן אולי דומות לי במשהו אבל לא מספיק שאראה בהן את הסול מייט שלי".

"הסתכלתי סביב על האנשים שאני אוהבת והרגשתי כמה זה לא מובן מאליו. ואז נזכרתי שיש לי יום הולדת עוד חודש ושכולנו מזדקנים במהירות ונהיה לי עצוב ושמח בו זמנית"

 

מי או מה מצחיק אותך?
"'היהודים באים', פספוסים של סדרה כששחקנים מתפקעים מצחוק בזמן הצילום, והבעת ההפתעה החוזרת של הכלב שלי כשהוא מפליץ ולא מבין מאיפה זה בא".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"ישבנו בכינרת באירוע קמפינג חברתי שהרמנו ופתאום הסתכלתי סביב על האנשים שאני אוהבת והרגשתי כמה זה לא מובן מאליו, וכמה זה שונה מרוב החיים שחשבתי שהכי חשוב לעבוד קשה ולהיות מה שאחרים צריכים שתהיי ולנצל כל רגע כדי להגיע לשם. ואז נזכרתי שיש לי יום הולדת עוד חודש ושכולנו מזדקנים במהירות ונהיה לי עצוב ושמח בו זמנית. זה לא התחיל כבכי, כי אני אדם שכמעט לא בוכה. זה התפרץ רק אחרי שהחבר שישב לצידי נתן לי חיבוק ממושך שהציף את הכל. אני רוצה ללמוד לבכות יותר. לתת לגוף, לא רק למילים, לבטא רגש".

למה את מתגעגעת?
"לימים בהם עוד אמרתי לעצמי 'כשאגדל…'".

מה השריטה שלך?
"אני אגריל שלוש מתוך הארסנל: לשים קצת מלח בקפה (עם סוכר או בלי, תנסו ותידהמו), לנעול נעלי קרוקס שאיתי מגיל 14 (כי לא מצאתי נוחות מהן, וזה דווקא הולך עם חליפה של ארמני), ולגרום לאנשים שקובעים איתי סדנת כתיבה-תרפיה של שעה סתם כי מעניין אותם להתנסות בשיטה – לרצות פתאום אחרי זה להתחיל לכתוב ספר".

מה העצה הכי גרועה שקיבלת בחיים?
"תהיי מאושרת אם תעשי אחת, שתיים שלוש".

מה העצה הכי טובה?
"קראתי את זה באיזה ספר, דווקא כשממש הייתי צריכה להפנים את האמירה הזו אבל זה לא נקלט, רק שנים אחר כך כשבגרתי הבנתי: אל תקחי ברצינות רבה מדי אנשים שמנסים להפחית מערכך, הם בסך הכל מנסים להקטין אותך לגודל שלהם".

מה הרגע שהכי השפיע על הקריירה שלך?
"כשהחלטתי לשלוח בלי לספר להורים ספר שכתבתי בגיל 13 להוצאת 'ידיעות', את 'קיץ אחד ביחד', ולא ממש חשבתי שמישהו שם יספור אותי, במיוחד שאין לי שקל על התחת, מעולם לא הלכתי לחוג כתיבה וההורים שלי נגד. זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי".

על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על גיחות קצרות לחו"ל לבד שבהן אני מתאפסת ונושמת מחדש לפני שחוזרת לעולם החברתי והצפוף והאנושי, על גרנולה של הביוקר, ועל אירועי אמנות ומוזיקה עם חברים בטבע – כשאנחנו מביאים את כל מה שיש לנו ויוצרים מציאות קסומה נפרדת של כמה ימים".

מה הופך בעינייך גבר לסקסי?
"מוח רגיש ולב חכם, קול שקט ונפש סוערת. כזה שכשהוא מדבר הוא האיש הכי שקט בחדר וכולם רוצים לשמוע אותו. לרוב זה מתחיל מיריבות אינטלקטואלית ביניכם שגורמת לך כמעט לשנוא אותו, ואז אתם מתמכרים לאש ההדדית ולא יכולים להפסיק".

"החרדה מפני לעשות את הדבר הלא נכון מנהלת אותי רוב החיים. בעבר המרדף המטורף הזה הוביל אותי לאנורקסיה ונוירוטיות, היום אני קצת יותר נורמלית, בהשוואה לפעם כמובן – לא בהשוואה לאדם ממוצע"

 

מה הדבר שאת הכי מחכה לו כרגע?
"לעמוד ב-15 ביוני, שזה תחילת שבוע הספר בתל אביב, עם ההמשך ל'קיץ אחד ביחד' שסיימתי עכשיו ולפגוש את קהילת הקוראים הוותיקה שלי שמלווה אותי עשרים שנה, כולל אנשים בגילי שהתבגרו איתי מאז ויש להם בבית את כל הספרים וזה פשוט מצחיק".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה שיהיה לי פחות אכפת לפגוע מכל דבר שאני אומרת, עושה או כותבת. החרדה מפני לעשות את הדבר הלא נכון או לפגוע בלי לשים לב – מנהלת אותי רוב החיים, כי אני תמיד מרגישה שיש משהו שאני לא מבינה עד הסוף ושיש השלכות לכל דבר. זה לא גורם לי אקסטרה להיזהר או משהו, אני מתנהגת כרגיל, אבל האוזניים כל הזמן פקוחות לאפשרות שמישהו נפגע ממשהו וזה שוחק ומרסק בהדרגה בלי שאני שמה לב. אפילו כשזה לא בגללי ישירות, יש לי כאילו תחושה קבועה של אחריות למצב הרגשי של כל העולם. זה לא רציונלי וגם לקח לי שנים להבין זאת, שאני מאמינה שיש בכוחי – וחובתי – להציל את כולם מעלבון ומרגשי נחיתות. אבל היום זה יותר טוב מפעם. בעבר המרדף המטורף הזה הוביל אותי לאנורקסיה ונוירוטיות קיצוניות, היום אני קצת יותר נורמלית, בהשוואה לפעם כמובן – לא בהשוואה לאדם ממוצע".

מה הדבר שהכי מעורר בך קנאה?
"בני עשרים פלוס שלא מטריפים את עצמם לגמרי בעבודה ובתואר אלא נהנים קצת מהתקופה. אני לא מתחרטת על הבחירות שלי, הן הפכו אותי למי שאני, אבל זה לא סותר שלפעמים בא לי להיות שוב במקום שלהם והפעם לעשות את זה ככה. לחיות".

מה את הכי אוהבת בחיים שלך היום?
"היום כמעט הכל. אני עושה את מה שאוהבת, מקיפה את עצמי במי שאוהבת, מנהלת את הזמן ואפילו מעבירה הלאה את הדברים שיצרתי, בין אם זה ידע ושיטות כתיבה או סיפורים ומחשבות הלאה דרך הסדנאות והספרים. אבל הייתי רוצה להתנהל כלכלית יותר נכון, לדעת לכסף לצמוח עם פחות עבודה, וגם הייתי משנה את היחס לעצמאים במדינה".

על מה יש לך רגשות אשם?
"פעם זה היה כמעט על הכל, כולל על מצב רוחם של אנשים שלא קשורים אליי בכלל ופשוט נמצאים לידי ומעוררים את השריטה האישית שלי לדאוג שהכל בסדר. שלא עזרתי מספיק למישהו, שלא הבעתי מספיק אהבה, שבן משפחה או חבר היה יכול לחיות טוב יותר אם לא הייתי שם ועוד. היום – כלום בקטע רגשי. אולי לפעמים בקטע מקצועי או פרקטי אם אני לא עומדת ביעד שמשותף לעוד אנשים ואז חוששת שאני מאכזבת, אבל אלו רגשי אשמה מסוג אחר שמטופלים בדרך כלל מהר על ידי פתרון כלשהו של המצב".

מה חסר לך בחיים?
"אוויר. אבל באשמתי בלבד ולא כי חונקים אותי. אני זו שפשוט לא נושמת מספיק. יש מספיק חמצן בחוץ ואני צריכה לאפשר לו יותר למלא אותי".

>> אז מי מנצחת – תל אביב של אביב גפן או האימפריה של הפריפריה?