"השנאה העצמית שלי רק גרמה לי לאכול עוד ועוד"
הנערות בתיכון שלחשו לה "מוו" ליד האוזן, הדיכאון, החרדות והניסיון האובדני. מאיה לי לוי הייתה ילדה רזה שהפכה לנערה שמנה ששונאת את עצמה. כך היא הפכה את השנאה לאהבה גדולה
זו לא הפעם הראשונה שאני מצהירה על עצמי שאני אדם שלם. זה כבר לא מעט זמן שאני שמחה על עצמי ואוהבת את עצמי. לא תמיד אהבתי את עצמי, לא תמיד קיבלתי את הגוף שלי, ולא תמיד שמחתי על מי שאני. היום אני האדם הכי שלם שאני מכירה, וזה קורה דווקא כשאני כמעט במשקל השיא שלי. זה היה בגיל 10 בערך, כששמעתי בפעם הראשונה על חברה מחוג הבלט שניסתה להקיא. מברשת שיניים היה הטיפ שלה. היא הייתה רזה, גבוהה, בלונדינית וחטובה, גדולה ממני בשנתיים. רקדתי אז בלהקה של הבוגרות וכמקובל לרקדנית בלט, הייתי ילדה רזה. רזה מאוד אפשר לומר, על פי הרופאים שלי אז. הייתי בתת משקל כשאובחנתי לראשונה עם דיכאון קליני וחרדות בגיל 12, הפסיכיאטרית שטיפלה בי אז, ניסתה בכל הזדמנות להוציא ממני מידע לגבי הרגלי האכילה שלי ומחשבות על משקל, היא הייתה משוכנעת שילדה רזה כמוני בטח סובלת מהפרעות אכילה. בלב, ידעתי שאני רוצה להיות הכי רזה שיש. לא רציתי לעמוד בסטודיו בין ארבע מראות גדולות ולראות שיש רזות ממני.
"מילדה מצטיינת ורקדנית מובילה, הפכתי בין רגע לנערה שלא רוצה לצאת מהמיטה, שלא מסוגלת להתקלח ולעשות את הדברים הכי בסיסיים שיש"
ריקוד היה כל חיי, הייתי רוקדת הרבה ומוציאה המון אנרגיות. כך שגם אם הייתי אוכלת המון, זה לא היה ניכר עליי. מאלה שטוחנות כשכולן אוכלות סלט, ובסוף הארוחה נראית עדיין כאילו יצאתי מאימון. בגיל 14, בכאב לב ואחרי המון לבטים, החלטתי לעזוב את הלהקה בה רקדתי. אז שכנעתי את עצמי שזה בגלל כאבי הגב הנוראיים שהיו לי, היום אני יודעת לומר שאם זה היה בראש סדר העדיפויות שלי, הייתי ממשיכה. זו הייתה תקופה שאין איך לתאר אותה חוץ מסיוט שלא נגמר. ובראש סדר העדיפויות שלי הייתה מטרה אחת: לשרוד. הייתה לי התפרצות של דיכאון נורא, חרדות שלא איפשרו לי לישון, התקפי זעם שגרמו לי לשבור דברים, אובחנתי עם הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), וטיקים באזור הפנים שלא הניחו לי.
מילדה מצטיינת ורקדנית מובילה, הפכתי בין רגע לכזו שמתמודדת עם השדים הכי שחורים שלה. כזו שלא רוצה לצאת מהמיטה, כזו שלא מסוגלת להתקלח ולעשות את הדברים הכי בסיסיים שיש. נעדרתי מהלימודים והתחלתי טיפול תרופתי, בהמלצת הפסיכיאטרית המטפלת והפסיכולוגית שהיו לי אז. הכדורים הצילו לי את החיים בכל מובן המילה, וזה סיפור שיחכה לפעם אחרת, אך הם גם גרמו לי לתופעות לוואי, בין היתר: להרגיש רעבה כל הזמן.
אז אכלתי, ואכלתי המון. האכילה הרגשית לא הוסיפה, והעובדה שהפסקתי ספורט אינטנסיבי של שנים, גם תרמה להשמנה. תוך תקופה מאוד קצרה עליתי במשקל בצורה דרסטית. נערה בת 14 שהראש שלה אובדני, ורק חושבת איך לפגוע בעצמה, לא בדיוק מתעניינת במשקל שלה. הכפלתי את המשקל שלי תוך מעט מאוד זמן, בתיכון כבר הייתי בחורה מלאה. שקלתי כ- 58 קילו כשהתחלתי ללכת לשומרי משקל, ולתוכניות הרזייה ודיאטות שונות. ניסיתי הכל. החל משייקים, ספירת נקודות או קלוריות, להישקל כל יום ולשתות הרבה מים, ועד כמעט להרעיב את עצמי. זה תיסכל אותי שאני לא מצליחה ״לשלוט בעצמי״. רק היום אני יודעת לומר שהרגלי האכילה שלי, והיחס שלי לגוף ומשקל, היו לא בריאים ולא תקינים. הייתי מנסה ימים שלמים לא לאכול כלום, אבל בסוף היום הייתי ״נשברת״ ומתפוצצת על המקרר בשעות לא שעות, כמויות לא כמויות. שנאתי את עצמי, הייתי מקיאה מרוב אוכל בבת אחת. והתגובות של האנשים בסביבתי, גם לא איחרו להגיע.
ילדים יכולים להיות רעים ובעיקר לאנשים שמנים או שונים. כשהייתי עוברת במסדרון, היו בנות מהשכבה שקבוע היו עושות ״מוווו״ כאילו בלחש, אבל לא באמת. הפרעת האכילה הכפייתית שלי המשיכה, והגעתי לסביבות 128 קילו בשיאי. כאחת שעמדה בראש בניין גבוה והייתה מוכנה לקפוץ, אני יכולה לומר שהרבה מהטריגרים למחשבות האובדניות היו העיסוקים במשקל שלי. לא יכולתי לשאת יותר את המחשבה שאני חיה בגוף שמרגיש לא שלי. הרי רק לא מזמן הייתי רזונת, רק לאחרונה היו צריכים להצר לי את הבגדים במידות הכי קטנות. איך יכול להיות שאני צריכה שמלה לנשף ואין לי מה ללבוש? ואין איפה לקנות במידה שלי?
"כשהיו מריצים חיפוש על שמי בגוגל, היו מקבלים שאלות כמו ״למישהו יש תמונה של מאיה לי כשהייתה רזה?״ או ״מישהו יודע כמה מאיה לי שוקלת היום?״. זה שבר אותי"
העיסוק במשקל בצורה אובססיבית הוא לא בריא, לשני הכיוונים. היום אני נמצאת במקום שלם ואוהב, ואני יודעת שאם אחליט לרדת במשקל, זה יהיה מתוך החלטה שלי עבור עצמי. לקח לי הרבה זמן להבין שאני חיה בגוף שהשתנה בצורה קיצונית, לקח לי זמן לעכל את זה. החלפתי המון המון בגדים במידות גדולות יותר ויותר כל חודש, ועדיין לא עיכלתי את המצב החדש. הרגע שבו נפל לי האסימון שאני מהממת, עם המשקל העודף או בלי, הייתה כשהתחלתי לקבל הודעות מעוקבות שלי, המתעדכנות בתוכן שאני מעלה ברשתות החברתיות. אי שם ב- 2018 נחשפתי ברשתות, ומאז המשקל שלי תמיד היה אישיו. כשהיו מריצים חיפוש על שמי בגוגל, היו מקבלים שאלות כמו ״למישהו יש תמונה של מאיה לי כשהייתה רזה?״ או ״מישהו יודע כמה מאיה לי שוקלת היום?״. זה שבר אותי לתקופה, אבל כשהתחילו להגיע הודעות מנערות שחוות את אותו הדבר, התחלתי לעכל שאני לא לבד במלחמה הזו. היום, כשאני מדברת על אהבה עצמית באינסטגרם שלי, או בהרצאות שאני מעבירה, אני חוטפת הרבה תגובות סטייל- ״את מעודדת השמנה״ ו-״זה לא בריא״.
האמת? בעיניי, הרבה יותר לא בריא לחיות בסרט לא נגמר של שאיפה לרזון, בסרט שבו העדפתי למות מאשר להישאר שמנה. יש כל כך הרבה נערות שמנות שמוכנות לעשות הכול כדי להיות רזות, בכול מחיר. גם אני הייתי שם, וזה לא עזר ולא תרם לי לרדת במשקל. השנאה העצמית שלי רק גרמה לי לאכול עוד ועוד. ואם יש משהו שהבנתי, זה שבריאות מגיעה רק מתוך אהבה עצמית ודאגה לגוף, ולא משום מקום אחר. אני מאחלת לכל אחד ואחת שקוראים את זה, לדעת לשים את הבריאות בראש סדר העדיפויות. וכשאני אומרת בריאות, אני מתכוונת גם לבריאות נפשית. אני אישית דואגת להישאר בכושר, לאכול מאוזן ולשתות הרבה מים. דואגת להיבדק בדיקות כלליות פעם בכמה זמן, ולראות שהכול תקין. אני נהנית מאוכל ואוהבת אוכל, אוהבת את עצמי ואת הקימורים שיש לי היום. הרבה זמן לקח לי לעכל את הגוף החדש ואת השינוי שעברתי. עברתי הרבה, והפרספקטיבה על העולם שקיבלתי במהלך השינוי שלי – מילדה רזה לאישה שמנה – היא מטורפת. הבריאות הנפשית שלי היא טובה היום הרבה יותר מפעם. אני יותר מאוזנת, גם בענייני אוכל ומשקל וגם בגזרת ההתפרצויות הנפשיות. התחלתי ללמוד, אני עובדת, אני יוצאת עם חברים וחיה את חיי. קמה בכול יום ומנסה להיות אדם טוב יותר, ובעיניי – זה כל מה שיכלתי לבקש בתור ילדה בת 16, שלא רואה את עצמה שורדת את המחר.
האמת שהדעות שלי מגובות במחקרים. לא חסרים מחקרים המוכיחים כי אדם שמן, שסובל מהצקות לגבי זה שהוא שמן, בדרך כלל רק יעלה במשקל. אבל הפעם, ניסיתי לכתוב לרגש שלכם ולא להתרכז בנתונים. כי אם כל מי שרץ לתגובות במטרה להפיץ את ״אג׳נדת הבריאות״ שלו, יעצור לרגע, וינסה לדמיין את בתו הקטנה או את אחותו, עומדת על גג בניין גבוה ומוכנה לוותר על הכול- אני בטוחה שהתגובות היו אחרות. לא בכל מחיר, לא במחיר בריאות נפשית. רק מתוך אהבה עצמית ודאגה לגוף שלך, תגיע הבריאות האמיתית. אני ההוכחה שיש אנשים שאוהבים את עצמם כשמנים. ואני לא רק ״מקבלת״ או ״משלימה״ עם זה. אני באמת אוהבת את עצמי. ואם יש אדם שמאוד קשה לו להבין את זה, כנראה, הוא לא עמד בנעליים גדולות כמו שלי ולא הלך איתן, את הצעדים הגדולים שהלכתי בחיים.
***
הטקסט הוא הבסיס להרצאה ושיחה שקיימתי בשבוע שעבר בפני 150 נערות מתבגרות, שהתכנסו במסגרת האקאתון מיוחד של המותג Veet, במטרה למצוא יחדיו פתרונות מעודדים לבעיית דימוי העצמי וקבלת האחר