בן 14 ניסה לשים קץ לחייו בשל חרם. זה קרה גם לי

המכתב שהשאיר אחריו בן ה- 14 שניסה לשים קץ לחייו | צילום מסך מתוך פייסבוק: עכשיו 14
המכתב שהשאיר אחריו בן ה- 14 שניסה לשים קץ לחייו | צילום מסך מתוך פייסבוק: עכשיו 14

"נו אז תמותי", "אל תאיימי, תעשי". בן 14 ניסה לשים קץ לחייו בשל חרם והשאיר מכתב קשה, שהזכיר לי מה קרה כשאני רציתי להתאבד בבית הספר

88 שיתופים | 132 צפיות

סלמון, רק בן 14, ניסה הלילה לשים קץ לחייו, כך פורסם הבוקר בערוץ "14 עכשיו". הוא בלע כדורים שמצא בביתו והוא כעת מורדם ומונשם בבית החולים, זאת לאחר שעבר חרם ממושך בפנימייה בה למד, ויחס אטום מצד ההנהלה לדברי משפחתו. "היי, אני לא יודע מה לכתוב אבל אנסה. הסיבה שאני מתאבד היא שאבדתי את החשק לחיות. ניסיתי להתאבד". הוא כתב במכתב המצמרר. הלבבות השבורים של הוריו הכואבים שצריכים להתמודד עם הפחד הכי גדול של כל הורה, מתווספים למאות לבבות של הורים שאיבדו את היקר להם מכל. על פי נתוני משרד הבריאות, נכון ל-2019, מדי שנה מתאבדים בישראל למעלה מ–500 איש. למעלה מ–6,000 איש בשנה מבצעים ניסיון התאבדות. נוסף על כך, יש אוכלוסיות בהן שיעורי ההתאבדות הוא באחוזים גבוהים במיוחד, למשל בקרב בני נוער, קשישים, עולים מאתיופיה, עולים מחבר העמים ועוד.

המכתב שהשאיר אחריו בן ה- 14 שניסה לשים קץ לחייו | צילום מסך מתוך פייסבוק: עכשיו 14
המכתב שהשאיר אחריו בן ה- 14 שניסה לשים קץ לחייו | צילום מסך מתוך פייסבוק: עכשיו 14

אני לא אשכח את הפעם הראשונה שחשבתי להתאבד. הייתי בערך בכיתה ג', הבנים שיחקו כדורגל במגרש והבנות שיחקו בגומי קפיצה. אני החזקתי את הגומי לבנות שקפצו, וסיפרתי לחברה הכי טובה שלי, בסוד ביני לבינה, שאני רוצה למות. המחשבות בראש שלי באותו הרגע היו שחורות יותר מבדיחות השואה של סבתא שלי. הייתה לי סערה במוח ורק חשבתי איך אני מצליחה לחנוק את עצמי עם גומי הקפיצה. ילדה בכיתה ג' שהמחשבות שלה הן השדים הכי מפחידים שיש, לא באמת יודעת להתמודד עם הכאב שהיא צריכה לשאת, ובשלב מסוים, הכאב הרגשי העמוק הופך לאובדנות. החברה שלי סיפרה לכולם את הסוד הקטן שלנו ובאותו הרגע הפכתי להיות הבדיחה של השכבה. כך הרגשתי לפחות, למשך יום לימודים שהרגיש כמו שש שנות לימוד. "נו אז תמותי", "אל תאיימי, תעשי". ילדים בכיתה ג' לא בשלים להבין את מורכבות החיים ואני חטפתי מהם אימרות קשות מאוד על רגע החולשה הזה, בו חשפתי את הקושי העמוק שלי.

כשההורים שלי הגיעו לקחת אותי מבית הספר באותו היום, דמעות עמדו בגרוני ועמדתי להתפוצץ. בסופו של דבר סיפרתי להם, וזו הייתה התקדמות. לא התמודדתי יותר עם השדים המפחידים לבד, ונכנס קצת אור לתוך כל החושך. בהמשך, בעקבות הפנייה והשיתוף שלי את הורי, נשלחתי לטיפול ואובחנתי עם דיכאון קליני וחרדות. האבחון שלי היה טיפה של תקווה גם עבורי וגם עבור הורי, שלא ידעו איך להתמודד עם בתם הבכורה שמצהירה בקול גדול שהיא לא רוצה לחיות. אני רק יכולה לנסות לתאר לעצמי מה אמא שלי הרגישה כשהייתי כותבת בטוש אדום על גבי לבן, "בא לי למות", ומפרטת למה. רק מתארת לעצמי מה אבא מרגיש כשבתו שלו ממררת בבכי קבוע, וכמעט מוותרת.

המקרה ההוא עם גומי הקפיצה בכיתה ג' היה רק הסיפתח למען האמת. היו פעמים קשות ומשמעותיות יותר של אובדנות בחיי. ובכל פעם שיצאתי ממצב כזה, גם מהקשים יותר שכללו מד"א, מכבי אש וניידות מתחת לבניין שלי, הרגשתי הקלה גדולה שלא עשיתי את זה. זו לא חכמה גדולה לדבר על התקופות האלה כשאני נמצאת במצב מאוזן וטוב בחיים. כי לא משנה כמה נקודות אור יש בחיי, ברגעים שאני מרגישה למטה, כל נקודות האור נעלמות לפתע, השמיים משחירים והשדים שוב צצים וקופצים לי בראש. כשנתקלתי הבוקר בדיווח הקשה על סלמון, הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא התקופות השחורות בהן רק חיכיתי לדחיפה. רק חיכיתי, לדחיפה שתעזור לי לוותר על הכל. ולפעמים הדחיפה הזו יכולה רק מילה פוגעת אחת, חרם חברתי, פוסט משפיל או שיימינג. הדחיפה הזו היא רק צעד קטן שמספיק להרוס עולם ומלואו.

בתגובות לדיווח הקשה הבוקר, נכתב מספר פעמים בטוקבקים כי "ילדים יכולים להיות רעים". בעיניי, חשוב (וקשה) לזכור: זו לא הפעם הראשונה, ולצערנו, היא לא תהיה גם האחרונה, בה ילדים יהיו רעים אחד לשני עד רמות כואבות. הם היו רעים אליי, והם יכולים להיות רעים לילדים שלכם בבית הספר, בחוג או בקבוצת הכיתה בוואטסאפ. הילדים שלנו חשובים לנו, הם הכל בשבילנו, ולפעמים, נקודות האור בחייהם לא מספיק בולטות להם. לפעמים ה"דחיפה" קרובה מתמיד וצריך להזכיר להם את שנקודות האור קיימות, הן רק מסתתרות מאחורי ענן שחור. סלמון הוא קול חשוב שכדאי שנזכור. בעיקר בימים אלו כשילדינו חשופים להרבה מידע, אנשים ורשתות. למדו את ילדיכם גם על החושך, למדו את ילדיכם גם על השדים השחורים, למדו אותם לקבל שוני בחברה, למדו אותם להיות אכפתיים וטובים.

כותבת הטור: מאיה לי לוי | צילום באדיבות המצולמת
כותבת הטור: מאיה לי לוי | צילום באדיבות המצולמת

***
אם אתם או מישהו קרוב חווים מצוקה קשה ומחשבות אובדניות, אל תישארו לבד – דברו עם עמותת ער"ן המעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית,
ער"ן – עזרה ראשונה נפשית בטלפון: 1201, באתר: eran.org.il,  סה"ר – סיוע והקשבה ברשת sahar.org.il, בשביל החיים – סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו
03-7487771