היורשות: הדמויות הכי מעולות שראינו בטלוויזיה ב-2023

2023 הייתה שנה טובה מאוד לסדרות טלוויזיה, ושנה טובה אפילו יותר לשחקנים שמשחקים בהן. לא רק שהם הצליחו להביס את תאגידי הוליווד במאבק שהשבית את תעשיית הדרמה המתוסרטת לחצי שנה שלמה, אלא שיותר ויותר סדרות מדגימות כמה מרכזי התפקיד שלהם בהצלחתן של סדרות בטלוויזיה וכיצד שחקן אחד מבריק במיוחד – או אנסמבל שלהם – יכול להפוך למרכז הכובד של היצירה ולהיות כל ההבדל בין סתם עוד סדרה גנרית לבין מאסטרפיס. הדמויות הכי טובות על המסך הביתי השנה נכנסו לנו לא רק ללב אלא גם למוח והכריחו אותנו לחשוב. ובזמנים כאלה כל דבר שגורם לציבור לחשוב במקום לכבות את המוח הוא בחזקת נס.

>> זה היה אחד הרגעים היפים של השנה האיומה הזו, ברור שהוא שבר את הרשת

ג'קסון לאמב (סוסים איטיים)

בכלל לא הוגן להכליל את ג'קסון לאמב ברשימה הזאת. בזכות איכויות המשחק שומטות הלסתות של גארי אולדמן, סוכן ה-MI5 המרופט והמעוך ג'קסון לאמב נמצא פשוט בליגה אחרת לגמרי של דמויות טלוויזיונית, וכבר שמור לו מקום בפנתיאון דמויות הטלוויזיה הגדולות בכל הזמנים. תצוגת הכוח של אולדמן לא רק מזכירה לעולם באיזה שחקן אדיר מדובר, אלא גוררת אחריו את "סוסים איטיים" לכדי אחת מהסדרות המענגות ביותר על המסך תוך שהוא הופך אותה למגרש המשחקים הפרטי שלו. כמו טוני סופרנו, כמו דון דרייפר, כמו וולטר ווייט. ברוך הבא לליגת האלופים. (ירון טן ברינק)

בארי בירקמן (בארי)

אין הרבה דוגמאות בהן סדרה משנה לחלוטין את עמדתה בנוגע לדמות הראשית. נכון, גם ב"שובר שורות" וולט הפך מאנטי-גיבור שאנחנו בעדו לנבל של ממש, אבל שם לא הצליחו לגרום לנו לעודד כנגדו. "בארי", לעומת זאת, משלימה את התהליך שהחל עוד בעונה הראשונה והופכת את בארי לדמות עלובה, פאתטית, אכזרית מאין כמותה. והוא אפילו לא מצליח להרוויח את הגאולה שהוא כל כך רצה לאורך כל כך הרבה עונות. העונה האחרונה של הסדרה לא רק ארזה את הסיפור שלו עם כל מה שמגיע לו, אלא גם הדגישה עד כמה הדמות המדהימה-טראגית-נוראית-נפלאה הזו הכתה גלים בכל מקום אליו הגיעה. לסיום, קיבלנו גרסה מקבילה והוליוודית לדמות שלו, כזו שמעולם לא רצינו לראות. איך הוא אמר בפרק הסיום? "וואו". (מתן שרון)

ריצ'י ג'רימוביץ' (הדוב)

בן הדוד ריצ'י הפך בסוף העונה הראשונה לדמות הכי מעצבנת בסדרת המופת "הדוב". באמת שקשה היה לסבול אותו. בעונה השנייה הוא משנה כיוון לגמרי כאשר הוא נשלח למסעדה בה כרמי עבד, ומגלה את קסם השירות ואת היעוד שלו. מהעובד הכי חאפר במסעדה, ריצ'י הופך להיות מאסטר בשירות ואפילו הצליח לגרום לנו להעריך מחדש את ימינו בתחום המסעדנות. לא חסרות דמויות טובות ובלתי נשכחות ב"הדוב", אבל אף אחת לא עברה את התהליך הקשה מדמות שאתה מת שתעוף לך מהמסך לדמות שאתה רק רוצה עוד ממנה. תכלס, אין עוד הרבה דמויות כמו ריצ'י, ומבחינתי הוא לא רק הדמות הכי טובה של השנה, אלא גם הדמות הכי עגולה של השנה. (לירון רודיק)

שיב רוי (יורשים)

הטלוויזיה מלאה בדמויות של נשים חזקות, מרשימות, מובילות, והן ההתגלמות של הגל הפמיניסטי השיוויוני של השנים האחרונות. זאת מהפכה. יש עם זה רק בעיה אחת: היא לא באמת מתרחשת במציאות. החיים האמיתיים עדיין מדגימים שוביניזם, מיזוגניה וסתם אפליה ישנה וטובה נגד נשים. דמותה הטראגית של שיב רוי היא מאסטר-קלאס בפער הזה שבין הקונספט ובין מה שמתרחש בפועל. במשך ארבע עונות של "יורשים" היא דיגמנה נשיות עוצמתית שלא מפחדת לשחק במשחק של הגברים, אבל זה שאפשר לשחק לא אומר שאפשר לנצח. שיב רוי הובסה, נדרסה והושפלה, אפילו בעלה הלמלם וחסר חוט השדרה הועדף על פניה, והכאב והתדהמה שהחדירה שרה סנוק לדמות מול בגידתו של העולם היו אחד העוגנים החזקים של עונת הפינאלה. אלה החיים. (ירון טן ברינק)

>> אחרי עשרים שנה: הקאמבק המטורף של אורנה בנאי

צ'ארלי קייל (פוקר פייס)

כשפוקר פייס עלתה לאוויר, היא הוצגה לנו כסדרה בלשית. האמת הייתה מעט שונה, כי לא רק שכל פרק נפתח במקרה הרצח, אלא שהסדרה טורחת להראות לנו די מהר את פתרון התעלומה המלא, כולל המניעים והביצוע. המבנה הזה יוצר מצב שבו הדמות הראשית צ'ארלי, בגילומה של נטשה ליון, תמיד יודעת פחות מאיתנו – וזאת בעצם כל הכוונה. צ'ארלי מגיעה בכל פעם לזירת הרצח זמן מה לפני שהוא מתרחש, מכירה את הנפשות הפועלות וזוכה להכיר לנו את הנרצח כאדם ולא רק כקורבן. העיקר פה הוא לא המתח לגלות מי עשה את זה ואיך, אלא סביב הקשר שיירקם בין צ'ארלי החברותית לבין הנרצח.ת, וסביב הדרך שבה היא רואה אנשים, מתקשרת איתם ומבינה אותם. האהבה שלה לבני אדם אולי הופכת אותה לנאיבית לפעמים, אבל יכול להיות שהעולם צריך עוד קצת נאיביות. (נעמה רק)

דייב בירד (דייב)

דמותו של דייב תמיד שרויה באיזו מידה של אירוניה לא מדוברת. אחרי הכל, דייב מגלם את עצמו פעמיים – פעם אחת בתור דייב בירד, גרסה פקטיבית ומוקצנת של האדם האמיתי שכתב ויצר את התוכנית, ופעם שניה בתור ליל דיקי, גרסה לא לגמרי פקטיבית ולא לגמרי מוקצנת של ראפר פקטיבי ומוקצן. מבולבלים? גם דייב. לאורך שלושת עונותיה של הסדרה, הראפר והאדם מאחוריו חיפשו פיתרונות לזהות המוזרה של האיש המצחיק הזה, אבל בעונה השלישית – עונת הטור של "חיפוש האהבה" – אנחנו מקבלים חקר מעמיק של הלב המוזר והילדותי שלו. עד הפרק האחרון, באתגר יוצא הדופן שהוא חווה עם כוכב ענק, אנחנו והוא באמת מגלים מה האופי שלו. (מתן שרון)

אבייג'ה פאולר (סמוראי כחולת העין)

הנבל המרכזי של סדרת המופת "סמוראי כחולת עין" הוא אולי הנבל הכי מאיים שנראה על מסך הטלוויזיה – הוא אלים, אכזרי וחסר מעצורים, בייסיקלי נבל קלאסי של דיסני אבל למבוגרים בלבד. יחד עם זאת, הוא גם דמות מורכבת ולא שטחית, והוא מצליח גם להיות מגוחך בלי להפוך לקריקטורה. אבייג'ה פאולר מעניין לא רק בגלל המהלך שלו בעונה הראשונה, אלא גם בגלל מה שצופן לו העתיד. (לירון רודיק)

פאנג זו (אפטר פארטי)

תמיד כיף לראות שחקן קומי מתחבר לצד הדרמטי שבו, וזה בול מה שקן ג'ונג עשה בעונה השנייה של "אפטר פארטי" באפל טי.וי. הדמות שגילם היא של איש עסקים נחוש, עקשן ויצירתי, אבל לא מספיק מוכשר או בר מזל כדי אשכרה להצליח. זאת ועוד – אשתו ואחיו התאהבו וניהלו רומן סוער מאחורי גבו, ואחיו אפילו חשד שאחת מבנותיו של פאנג היא בתו הביולוגית. דמות כזו אפשר להפוך בקלות לבדיחה, אבל בסדרה עבדו קשה כדי להבהיר שמאחורי הלוזריות של הדמות מסתתר איש טוב ומלא אהבה – לאשתו, לבנותיו ולמה שהוא עושה. הטוב הזה לא תמיד מתבטא בדרכים הכי נכונות ובריאות, אבל קשה שלא להיות בצד שלו. (נעמה רק)

רוי טילמן (פארגו)

דמות אחת הצליחה להחיות את הסדרה האנתולוגית שקצת איבדה מקסמה לאורך הזמן – השריף רוי טילמן. במהלך העונה החמישית של פארגו רודף טילמן – שריף רפובליקני שמאמין אך ורק בחוקה האמריקאית – אחרי אשתו שברחה עשר שנים קודם לכן, ועצם העובדה שמגלם אותו ג'ון האם המוכשר הופכת אותו לנבל שכיף לשנוא. הוא מאמין בצדקת דרכו, מוכן למאבק בכל החזיתות ומידת הרחמים שלו מגיעה לרמת שפל חסרות תקדים. הוא הנבל המושלם לסדרה הזאת, ומבינים את זה מהרגע הראשון שהוא מופיע על המסך. (לירון רודיק)

>> זה היה אחד הרגעים היפים של השנה האיומה הזו, ברור שהוא שבר את הרשת

מאפין (בלואי)

סדרת המופת המעולה לילדים (שאהודה גם על מבוגרים) לא מציגה עלילה רציפה של ממש, אבל אפשר לזהות בה שינויים והתפתחויות עם הזמן. קחו לדוגמה את בת הדודה של בלואי ובינגו, שהכרנו כילדה מפונקת וקשה, אבל עם הזמן מתגלים בה צדדים חדשים, עדינים יותר. העונה השלישית מדגימה את זה במספר פרקים, אבל השיא מגיע בפרק Granny Mobile, שבו לא רק שמאפין מבינה שמישהי אחרת זקוקה לעזרתה – היא עוזרת לה דווקא על ידי כך שהיא מתעלת את התכונות הכי קשות שלה כדי להביס בריונית אמיתית. והכל תוך כדי אימפרוב בדמות של קשישה קטנונית. מושלם. (נעמה רק)

הכתבה פורסמה במקור באתר טיים אאוט