חברתה של שירי ביבס: "היינו בהיריון משותף. מהבטן עוד אמרנו שהילדים שלנו יתחתנו"

לפני השבת הארורה של השבעה באוקטובר, דלית רם אהרון (44) אם לשלושה מניר עוז, כבר הייתה על הגל. היא הצליחה להתגבר על מקרי האובדן האישיים שלה, ואחרי 20 שנה בתחום החינוך, בקורונה שינתה כיוון, עברה קורס ב"יוזמות עתיד", תוכנית המלווה נשים מהפריפריה בהקמת העסק הראשון שלהן, התחילה ללמוד טיפול בשיטת NLP והקימה את העסק שלה – תחילה ליוותה אימהות בנושאים כמו מימוש עצמי, זוגיות, הורות, דימוי גוף וקריירה, ואז למדה סטיילינג טיפולי אצל עדי לנדאו והתחילה להעביר סדנאות סטיילינג טיפולי בעצמה. ביוני האחרון הרימה את פסטיבל "פסטימאמא", בו הועברו סדנאות שונות, ואחרי הצלחה מסחררת, היא חיכתה כל כך לפסטיבל השני, שהיה אמור להתקיים בסוף אוקטובר. אותו פסטיבל כמובן לא קרה, והיא ומשפחתה, שפונו מביתם לאילת, עדיין מנסים לאסוף את השברים.

>> זה היה ביתי: רכשו איור ועזרו לתושבי העוטף לשקם את בתיהם

השבת הארורה תפסה אותך באמצע ההכנות לפסטיבל, שכה חיכית לו. ספרי לי על העסק.
"אתחיל מכך שאני מאמינה שבגדים מבטאים אותך, ואת מה שאת מרגישה. כשאת בוחרת מה ללבוש – חשוב ללבוש את מה שאת מרגישה, לא רק לפי מותגים וגזרות, אלא פנימה-החוצה. לטפל בעצמך דרך הבגדים, וללבוש בגדים שמגדירים אותך. בחצי השנה האחרונה התחלתי על מיזם שנקרא 'פסטי-'מאמא', פסטיבל קטן לאימהות ונשים, שכלל סדנאות מעצימות והמטרה שלו הייתה לחגוג את החיים – חגיגה נשית. היה פיילוט אחד ביוני 2023, שהיה מאוד מוצלח. במקום לקיים עוד פסטיבל בסוף אוקטובר ולחגוג את החיים, השתנו החיים. אין לי בית. החיים כפי שאני מכירה אותם – הלכו".

"שירי ביבס חברה מאוד קרובה שלי, היא הייתה אמורה להיות ב'פסטי-מאמא', ואריאל שלה בן ה-4, גדל עם הבת שלי. אפילו היינו בהיריון משותף, ומהבטן עוד אמרנו שהם יתחתנו"

משפחת ביבס צילום: רשתות חברתיות, סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

באותה שבת, רם אהרון, דור שני בקיבוץ ניר עוז, הייתה עסוקה בהכנות לחגיגות יום ההולדת של בנה. היא שתתה את הקפה שלה בנחת, כשבשעה 6:30 החלו להישמע אזעקות צבע אדום. היא כל כך חיכתה לאותו סופשבוע, בו ידעה שתיקח הפסקה מהעבודה על הפסטיבל, ליום מיוחד שעוסק רק בבנה ובחגיגה שלו, אלא שברגע אחד, הכל השתנה: "שניים מתוך שלושת ילדיי, בני ה-4,7 ו-9, ישנים בממ"ד, אבל בעלי והבן הגדול שלי ישנו, אז צעקתי 'צבע אדום' ורצנו לחדר של הילדים".

"היו הרבה הפצצות, לא זכרתי דברים כאלה. צבע אדום בלתי פוסק", היא ממשיכה, "ואז קיבלנו הודעה על מחבלים בקיבוץ, ההורים שלי הם סיעודיים, עם שתי מטפלות הודיות,שהתקשרו אליי ואמרו לי שדופקים להם בדלת. ביקשתי שבשום אופן לא יפתחו, ניסיתי להזעיק עזרה אבל ללא הועיל. הטלפון התמלא בהודעות שבישרו שבכל בית יש מחבלים, ותוך כדי שאנחנו ככה בקשר עם ההורים, התחלנו לשמוע שהם מתקרבים גם אלינו".

והם אכן הצליחו להגיע גם אליכם?
"כן. בשלב מסוים הם נכנסו גם אלינו, אזרחים עזתים, לא חמאסניקים. הם ירו בדלת הכניסה, בזזו והפכו את כל הבית. הם גנבו את הלפטופ, שעליו עבדתי על ה'פסטי-מאמא' שלי, ואף ניסו לפתוח את דלת הממ"ד ששהינו בו אני ומשפחתי. במשך שמונה שעות בעלי החזיק את ידית הממ"ד ונאבק איתם שלא יפתחו, ובמזל הם לא הצליחו. אחרי 12 שעות בממ"ד, הגיעו חיילים. בדקנו איתם שהם אכן ישראלים, והם הוציאו אותנו מהבית. לקחו אותנו לחמ"ל של הקיבוץ, שם פגשנו את כל המשפחות שנותרו, את מי שניצלו. אחרי זה העבירו אותנו לגן ילדים ממוגן, שם העברנו את הלילה. ההורים שלי יצאו בשלום, אבל לצערי כל השכנים שלהם נרצחו או נחטפו. מאז הוריי נמצאים בגן שמואל והמשפחה שלי פונתה לאילת".

דלית רם אהרון | צילום: איריס חשביה

>> "סליחה שלא הצלחנו לשמור עלייך": הרשת מבכה את הירצחה של עדן זכריה

מה אומרים לילדים תוך כדי? איך מתווכים להם את הסיטואציה?
"מאז ומתמיד דיברנו עם הילדים בשקיפות, וגם כשהיינו בממ"ד היה לי חשוב לתווך להם את המצב כפי שהוא. רציתי לגרום לזה שהם לא יאבדו את האמון באנושות, בעולם. אחרי כמה שעות שכבר ידענו שהצבא בקיבוץ, הבנתי שאנחנו מוגנים ואבן נפלה מהלב. אני לא אשכח את המשפט של בני בן ה-7 שאמר לי ברעד: 'אימא, אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי'. את מביטה בו ואין לך מושג מה לומר לו".

"בפעם הראשונה שקניתי בעצמי ובחרתי את הבגדים שיעשו לי טוב, זה היה דבר מאוד מאוד עוצמתי עבורי, תרפויטי. ב-7 באוקטובר לקחו לי את כל יכולת הבחירה, ופתאום היה רגע שיכולתי לבחור"

בסוף החודש, רם אהרון, משפחתה, ושאר ניצולי ניר עוז אמורים לעבור כקהילה לקריית גת. "הסברנו להם מההתחלה שלא נחזור לניר עוז, ידענו שלא נחזור. אין סיכוי כשלא נוכל להגן על עצמנו שם. בקריית גת נגור לפחות שנה או יותר, שם, ננסה לבנות את עצמנו מחדש".

אחד הדברים שמחזיקים את רם אהרון ועוזרים לה להתגבר, הוא במפתיע – המלתחה החדשה שבנתה לעצמה. "העברתי סטיילינג טיפולי לעצמי, הבנתי כמה חשוב לי שיהיה לי משהו שלי, דווקא בתקופה שאיבדתי הכל".

>> "לקחתי את האקדח ופשוט חיכיתי למחבלים בסלון": כך הציל האמן מבארי את משפחתו

כאחת שיודעת עוד מעבודתה כמה בגדים עשויים להשפיע על מצב הרוח והתחושה, היה לה חשוב שבגדיה החדשים לא יהיו רק מתרומות, וגם רצתה ללכת פיזית ולקנות לעצמה בגדים. "הגענו עם חצי מזוודה לפה, רק בעלי הצליח לאסוף כמה שאריות", היא מספרת. "כל הבית היה הפוך, הוציאו לנו את כל הארון – ארון בגדים שבניתי לפי הסטיילינג הטיפולי, מאוד כאב לי על הבגדים שאבדו. בפעם הראשונה שקניתי בעצמי ובחרתי את הבגדים שיעשו לי טוב, זה היה דבר מאוד עוצמתי עבורי, תרפויטי. בשבעה באוקטובר לקחו לי את כל יכולת הבחירה, ופתאום היה רגע שיכולתי לבחור. בניתי מלתחה מאפס שהיא שלי. היו ימים שכל מה שרציתי ללבוש זה סמרטוטים, ובשלב מסוים הבנתי שחלק מלהרגיש טוב עבורי, זה ללבוש משהו שעושה לי טוב ולא משהו שמוריד אותי".

"נשאר לי משהו שהוא רק שלי" | צילום: דורין ראי

בסוף, הסטיילינג הטיפולי שעשית לעצמך, זו התעסוקה שלך. יש בכלל מחשבה על העסק? על העבודה שנשארה גם היא מאחור?
"תראי, מצד אחד אמשיך להיות עצמאית, אבל מצד שני אי אפשר לדבר על המשך כשהלב שלי כרגע קרוע עם כל החטופים. אנחנו, תושבי קיבוץ ניר עוז, חיים את זה יום יום, ואת המציאות של החטופים. זו המציאות שלנו. באופן אישי, שירי ביבס חברה מאוד קרובה שלי, היא הייתה אמורה להיות ב'פסטימאמא', ואריאל שלה בן ה-4, גדל עם הבת שלי. אפילו היינו בהיריון משותף, ומהבטן עוד אמרנו שהם יתחתנו. אני לא עובדת מאז בכלל, כרגע אני לא יכולה לעשות דבר למען העסק שלי. יש איזה ויז'ן לעשות 'פסטי-מאמא' מאוד גדול באוקטובר הבא, שיהיה למען מטרה מסוימת, וכל מי שתעביר בו סדנה או דוכן, תהיה אימא מהעוטף שנפגעה בשבעה באוקטובר נפגעה. כל ההכנסות ילכו לטובת יזמיות-אימהות מהיישובים שחטפו בהם, בתקווה שעד אז כל החטופים והחטופות יחזרו".

>> איתי סבירסקי מסר מהשבי לאחותו אות חיים – ושתציל אותו

את מרגישה שהאסון הזה ילווה אותך, שנותרת עם טראומה?
"אני חייבת להיות כנה ולספר שעברתי עשור מאוד קשה עוד לפני המלחמה. איבדתי את הבן שלי בלידה, איבדתי את אחי, אימא שלי חלתה, ובאיזשהו מקום יש לי חוסן שכבר נבנה עם השנים. אני יודעת שעכשיו מאוד קשה, אבל אין לי ספק שנקום מזה ונבנה את החיים הטובים ביותר שנוכל. אני מרגישה שזו החובה שלנו, בגלל שלא כולם אצלנו בקיבוץ זכו לזה. זו החובה שלנו לבנות את החיים הטובים ביותר שנוכל, מכל בחינה אפשרית. ועם זאת, צעד צעד, אנחנו עוד לא שם, אני לא שם".

"דבר לא אנושי כזה לא היה צריך לקרות, אבל זה קרה ואני בכלל עוד לא מעכלת", היא מסכמת, "אני מרגישה כמו בחיים אחרים. ניר עוז זו קהילה קטנה וכולם מכירים אחד את השני, אלה אנשים שהם נוף חיי. הידיעה על זה שהם עדיין שם, היא קשה מאוד. כל אלה שאיבדנו… כמה איבדנו. ועם זאת, זכינו בחיים שלנו, זה לא מובן מאליו שאנחנו פה יושבים במלון וחיים. אנחנו בהודיה גדולה על זה, ולצד זה אנחנו במעין שבעה מתמשכת. תחושות שאני לא יכולה להסביר. אני מתארת לעצמי שברגע שנעבור לקריית גת, נוכל להתחיל לבנות את עצמנו מההתחלה, גם מבחינת קריירה, לפחות ננסה".