איך דבר כזה יכול לקרות בזמן מלחמה? זאת התקווה שלנו

גיל דיקמן, בן הדוד של כרמל גת ז"ל שנחטפה מקיבוץ בארי ונרצחה אחרי 328 ימים בשבי, משתתף בפסטיבל "יום יבוא" (חמישי 14.11) בבית רדיקל בתל אביב. יהיו נאומים היסטוריים נגד הייאוש, יהיו הופעות, יהיו תקלוטים, ובעיקר תהיה תקווה באוויר. בואו לקחת בה חלק

>> 900 ילדים וילדות התייתמו מתחילת המלחמה והמדינה לא סופרת אותם

כשבת משפחה שלך חטופה בעזה, אין בשבוע שלך הרבה רגעים של שמחה. אבל יש נקודת אור אחת בשבוע שמאירה בשביל את הכל. זה קורה בכל שבוע בחמישי בערב – הג׳אם של אביתר. כי בג׳אם אולי כבר הייתם – אבל עד שלא ראיתם את אחים, נכדים בני דודים וחברים של חטופים רוקדים בטירוף וצורחים לתוך מיקרופון את "מתגעגע" של איל גולן – לא ראיתם כלום. זאת הדרך של המשפחה המדהימה של אביתר דוד, שנחטף מהנובה ונמצא בשבי כבר 404 ימים, לומר לנו, לכם, לעצמם, אולי גם לאביתר – אנחנו לא מתכנסים בעצב ואנחנו לא מאבדים תקווה. אנחנו ממשיכים לנגן עד שאביתר בבית.

זאת לא במקרה נקודת האור של השבוע. יעלה, אחותו של אביתר ועילי אחיו, עלו פה על משהו. הרי סיבות לבכות ולצרוח יש כל השבוע. ומקומות לזעום על כמה שרע לנו – יש בכל דקה. איך אפשר לשרוד את המציאות הבלתי נסבלת הזאת בלי רגע של תקווה? לא רק לפרוק מתחים ולהרשות לעצמנו ליהנות – אלא אשכרה להיזכר ביחד לאיזו מציאות אנחנו שואפים, למה אנחנו מייחלים, מה אנחנו רוצים שיקרה כאן? איך אפשר להמשיך להיאבק על אביתר ועל כל החטופים בלי לצייר לעצמנו בצבעים אמיתיים ובוהקים את הרגע שבו הוא יהיה כאן איתנו על הבמה וינגן סוף סוף בזמן שאמא גליה רוקדת על הרחבה?

אז השבוע יש עוד נקודה של תקווה. כי השבוע, קצת לפני הג'אם בכיכר, אני אגיע ל"יום יבוא", פסטיבל התקווה של בית רדיקל. זאת הפעם הראשונה שבה הוא מתקיים, אז עוד לא חוויתי את זה, אבל אני מדמיין אותו בדיוק כמו הג׳אם של אביתר: הזדמנות חד פעמית בתוך כל החושך והפחד, בתוך העצב והכאב, להיזכר במה שאנחנו רוצים ליצור כאן. בעתיד שלמענו אנחנו נאבקים. זה שילוב של מוזיקה שתרים אותנו, של מילים מרגשות שייתנו לנו סיבה לקום בבוקר, ויותר מהכל, של אנשים שיוצאים מהבית כי הם לא רק מוכרחים להאמין שיש תקווה – הם גם מתכוונים לקחת בה חלק, ליצור אותה בעולם ולהפוך אותה למציאות.

איך דבר כזה יכול לקרות בזמן מלחמה? זה לא רק יכול לקרות, זה חייב לקרות. ומגיע לנו שזה יקרה. מהסיפורים ששמענו על חטופים בשבי – זה בדיוק מה שהם עושים שם. מקית׳ סיגל החטוף מכפר עזה שמבקש מכל מי שאיתו לומר פעם ביום "תודה" על משהו שקרה, ועד כרמל, בת דודה שלי, שלפני שנרצחה בשבי קיימה עם החטופים שאיתה סשנים של דמיון מודרך, מדיטציה ויוגה. כששומעים את זה אפשר להשתגע – מה יוגה עכשיו? בין הפגזים של צה״ל לבין הקנה של המחבל, בין הכאבים של הפצועים שלצידך לבין החשש שלא תהיה לך משפחה לחזור אליה, שאולי בכלל לא תחזרי – איך אפשר להתרכז בכלב מביט מעלה?

>> בתו של החטוף קית' סיגל: "לא רק בנשים מתעללים בשבי, גם בגברים"

אני לא אזכה לשמוע מכרמל את התשובה. אבל נראה לי שהעקרון הוא כזה: אנחנו חייבים את נקודת האור הזאת. חייבים את התקווה. כדי שיהיו לנו את הכוחות להמשיך במאבק על החיים של 101 חטופים, על הזכות של חיילים ומפונים לחזור הביתה בשלום, על עתיד שאפשר לחיות בו – אנחנו חייבים ליצור בעצמנו את התקווה שיש עתיד כזה. לראות אותו מול העיניים, חד וברור. להראות אותו לאחרים, לאלה שנמצאים איתנו וחווים את אותו הדבר. להזכיר להם שעל הרע שקורה לנו עכשיו אין לנו דרך לשלוט. אבל על הטוב שעוד יכול להיות לנו – יש לנו דרך אמיתית להשפיע.

זה מתחיל בלדמיין אותו, דמיון מודרך כמו זה שכרמל עשתה עם החטופים בשבי. וזה ממשיך בלהעביר אותו לאחרים, להדביק אותם בתקווה הזאת. להזכיר להם שיש עוד חיים, שיש על מה להיאבק ויש גם בשביל מה לנצח. ושיש לנו מה לעשות כדי שזה גם יקרה. זה מה שרייצ׳ל, אמא של הירש גולדברג פולין שנרצח במנהרה לצד כרמל אחרי 328 יום בשבי, הייתה עושה, כשהיא הייתה מאחלת לו מעל כל במה, כל לילה "we love you, stay strong, survive". היא הדליקה לנו אור גדול, שחשף בפנינו את המציאות כפי שהיא וכפי שהיא יכולה להיות: היא סיפרה לנו שהבן שלה חי, והיא עזרה לנו לדמיין את הרגע שבו הוא יחזור.

>> אחותה של רומי גונן מייחלת לשחרורה: "אני בטוחה שהיא בחיים"

זה מה שקורה ביוגה למען כרמל, או בריקוד של רומי גונן, או בג׳אם של אביתר בכל שבוע. זה גם מה שיקרה בחמישי בערב בבית רדיקל. בתוך כל הזעם של המאבק, תידלק פתאום נקודת אור שתזכיר לנו על מה אנחנו נאבקים, ותיתן לנו קרן קטנה להאחז בה, לדמיין דרכה את היום שעוד יבוא. והוא יבוא. אנחנו נביא אותו. צריך רק להדליק את האור. נתראה בבית רדיקל (ומיד אחר כך בג׳אם של אביתר).

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"