בתו של החטוף קית' סיגל: "לא רק בנשים מתעללים בשבי, גם בגברים"
שיר סיגל לא האמינה שתחלוף שנה ואבא שלה, קית' סיגל, עדיין יוחזק בשבי בעזה פצוע, מדמם, מורעב, מושפל וחסר אונים. בריאיון ללא עכבות ובלי פילטרים, היא מספרת על השנה הקשה בחיי משפחתה ולא מבינה איך אנשים ממשיכים לחיות כאן כרגיל
חצי פיתה ביום במקרה הטוב. לא פיתה שלמה, רק חצי פיתה. זה מה שאביבה סיגל (63) קיבלה במנהרה החשוכה בעזה, בה הוחזקה בשבי על ידי מחבלי חמאס. היא לא אכלה אף פעם את מחצית הפיתה כולה, היא החניקה את הרעב שלה, אכלה רק רבע ואת השער דחפה עמוק לכיסה והחביאה. היא עשתה זאת למקרה שלמחרת בן זוגה קית' (65) ושאר חבריהם לשבי לא יקבלו דבר לאכול, ומישהו מהם חלילה יתעלף. זהו רק עוד סממן של הזוועה, הברבריות, ההשפלה, וכן, גם של הכישלון של השבעה באוקטובר 2023 שלא מפסיק להדהד.
>> אמא של החטופה דניאלה גלבוע בריאיון: "אמרו לי שמצבה הנפשי לא טוב"
כך נראים חיי השבויים במלתעות שטני האדם בעזה, כבר עברה שנה שלמה ו-101 חטופות וחטופים עדיין שם. שיר סיגל (28), בתם של אביבה וקית', מדברת בגילוי לב מצמרר ובלי פילטרים על השנה המטלטלת בחיי משפחתה, שסופה עדיין אינו נראה באופק.
אביבה שוחררה מהשבי כעבור 51 יום, מינוס עשרה קילוגרמים. אותות הזוועות שעברה בשבי ניכרים בגופה ובנפשה עד היום. קית', מרפא בעיסוק במקצועו, עדיין נמצא בשבי. שיר שמעה את הסיפורים המצמררים של אמה, ששהתה לאורך כל התקופה בשבי עם אביה. הידיעה מה עובר על אביה מצמיתה וקשה מלהכיל, אבל שיר לא יכולה להרשות לשתוק. שנה שלמה שהיא כואבת את בית הוריה בקיבוץ כפר עזה שחולל, את שגרת המשפחה שהתפרקה ואת החלומות שנטרפו. לא פחות מזה, היא כואבת גם את ההתדרדרות המוסרית במדינה. המילים שלה קשות, נחרצות, מדממות וכל כך מדויקות, שגם השתיקות שבין המילים (בגלל בכי אצור), צורחות ומהדהדות. בסוף הכל מצטמצם לכדי משפט אחד: "תחזירו את החטופים, תחזירו את אבא שלי". כך היא דורשת.
"בסיוטים הכי גדולים שלי – והיו לי סיוטים כילדה בכפר עזה – לא חשבתי שיחטפו את הוריי מהבית שלהם, עם פיג'מות לגופם, ושלא יעשו הכל כדי שהם יהיו בחזרה בבית תוך כמה ימים", אומרת שיר. "אני יודעת שאין בן אדם בישראל שלא רוצה שהשבויים יחזרו, אבל יש הבדל בין לרצות לבין לעשות – וביבי ובן גביר לא עושים הכל כדי שהם יחזרו. אבא שלי אמור היה לחזור בעסקה שנרקמה במרץ, הוא היה ברשימות, אבל ישראל לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר. ציר פילדלפי וציר נצרים יותר חשובים מלהחזיר את אבא שלי. עניין החטופים לא מזיז לאנשים שזה צריך להזיז להם".
"בסיוטים הכי גדולים שלי – והיו לי סיוטים כילדה בכפר עזה – לא חשבתי שיחטפו את הוריי מהבית שלהם, עם פיג'מות לגופם, ושלא יעשו הכל כדי שהם יהיו בחזרה בבית תוך כמה ימים"
אבא שלך משלם מחיר פוליטי?
"החיים של אבא שלי אינם קשורים לימין או שמאל. מגיע לו לחזור הביתה בלי קשר למה הוא בחר בקלפי, וממילא אף אחד לא יודע מה הוא בחר, אבל אבא שלי ושאר החטופים הפכו לכלי בין ימין ושמאל. כל כך נורא ועצוב כמות הרפש שיוצאת מאנשים במדינה".
אין מילים כבר לתאר את עומק התסכול.
"זה בלתי נסבל הממשלה שלנו לא מקבלת את העסקה. אין לנו מנהיגים אמיצים, וזה עצוב ומתסכל להיות במדינה שבה חיי אדם הם לא הדבר הכי חשוב. יש שם תינוק (כפיר ביבס, דב"א) ובנות צעירות וצעירים ומבוגרים, וגם החברה הכי טובה שלי שם – אמילי דמארי – שאנחנו כמו אחיות. הכל התנרמל ואני לא מבינה איך זה קרה כשיש חטופים וכל כך הרבה לוחמים שמחרפים את נפשם, ועוד מפונים מהצפון ומהדרום שאין להם בית לחזור אליו. אני לא מבינה איך אנשים חיים כאן כרגיל, הלגיטימציה שנותנים בנרמול הסיטואציה תגרום לזה שעוד שנתיים יהיו 500 חטופים בלבנון ועוד 500 בסוריה".
שעות של כאוס מוחלט
השבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023 תפסה את שיר סיגל, ילידת כפר עזה ועובדת סוציאלית במקצועה, בזמן שהייתה בדירתה בחיפה עם בן זוגה, יובל בר-און, סטודנט לרפואה בן 29. רק חודש קודם לכן הם התארסו. החתונה שלהם תוכננה במקור לאביב האחרון, ועדיין לא קרתה נוכח הנסיבות. בינתיים גם הקיץ עבר, הגיע הסתיו ותכף מגיע החורף, אבל עד שאבא שלה לא ישוב הביתה, החיים ששיר תכננה לעצמה נדחים. כך גם החיים של שלושת אחיה ושל אמה אביבה.
בסרטון מצמרר שיצא מטעם מטה משפחות החטופים נראית שיר בשמלת כלה, כשהיא עומדת להתחתן, אבל גם בסרטון זה לא קורה. שיר עומדת שם, מחכה לאביה שילווה אותה לחופה, אבל הוא לא בא. השבועות שלפני השבעה באוקטובר 2023 היו ימי שמחה ואושר צרוף עבור שיר. "זאת הייתה תקופה כיפית, רגועה", היא מספרת, "הרגשתי שהכל נמצא במקומו, אימצנו כלב חדש בשם פנדה, ובן זוגי יובל ואני תכננו להתחתן. כשאני מסתכלת על הצילומים של אבא, אני רואה כמה הוא היה שמח, נינוח ומאושר. איזה דיסוננס".
את אירוע האירוסין הם חגגו באירוע אינטימי, ואז בישרו להורים שמיהרו להגיע אליהם והחבורה בילתה בקמפינג משותף. קית' אוהב מאוד את הודו ואת המוזיקה ההודית, ובחמישה באוקטובר הוא ואביבה היו אצל בתם שיר בחיפה והלכו יחד לפסטיבל מוזיקה עם להקה הודית. הוא רצה מאוד להישאר בסוף השבוע של שמחת תורה בחיפה, אבל אביבה התעקשה לחזור כי קרוב משפחה שלהם בקיבוץ חלה והיא רצתה לבקר אותו. אי אפשר להימנע מהשאלה מה היה אילו. בשישי אחר הצהריים הם הגיעו לכפר עזה וביקרו את קרוב המשפחה שבינתיים נפטר. ואז הגיעה השבת הארורה ועולמם התרסק.
"אימא של יובל התקשרה אלינו ואמרה שקורה משהו בדרום. פתחנו טלוויזיה, התקשרתי מיד להורים, הם אמרו שיש צבע אדום ושהם בממ"ד והדלת נעולה", משחזרת שיר. "הייתי מורגלת לצבע אדום בכל סבב שהתרחש בעוטף, אבל התמונה של הטנדר הלבן עם המחבלים בשדרות גרמה לי להבין שמשהו אחר קורה. פחדתי אבל לא כתבתי להורים כי הרשת נפלה אצלם והם לא יכלו להתחבר לאינטרנט. הם כן הספיקו לדעת שרצחו את אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, ושיש מחבלים בקיבוץ".
"אני לא מבינה איך אנשים חיים כאן כרגיל, הלגיטימציה שנותנים בנרמול הסיטואציה תגרום לזה שעוד שנתיים יהיו 500 חטופים בלבנון ועוד 500 בסוריה"
מה עושים בכזאת סיטואציה מסרט אימה?
"ניסיתי לחשוב איך לעזור, ובינתיים כתבתי להם בקבוצת וואטסאפ עם כל הנכדים: 'אתם הכי חזקים בעולם ובערב כבר נתחבק'. חשבתי שעד הערב הכל יסתיים וניפגש איתם. בסביבות השעה 10 בבוקר הם שלחו עוד הודעה. הם אמרו שהסוללה שלהם נגמרת ושלא נדאג. בדיעבד התברר לי שבאותם רגעים הם נחטפו".
מתי קיבלת מידע רשמי באשר לגורלם?
"רק בראשון לפנות בוקר כוחות צה"ל נכנסו לשכונה של בית הוריי בקיבוץ והתחילו לסרוק. אלה היו שעות של כאוס מוחלט. ניסינו להבין אם הם בסדר, אבל לא היה עם מי לדבר. הקצין שסרק את השכונה אחרי שעות מורטות עצבים כתב שמשפחת סיגל לא אותרה בביתה. לא הבנו מה זה אומר, חשבנו שאולי לקחו אותם לבית אחר כבני ערובה. לא העזנו לחשוב שחטפו אותם, אבל אז השכן שצמוד לביתם דיווח שהוא ראה דרך חלון הממ"ד שלו איך המחבלים לקחו אותם. אבא שלי עלה לארץ מארה"ב בגיל 20 כי רק כאן הוא הרגיש בטוח. הוא אמר שכאן ישמרו עליו. והנה, משאירים אותו שנה בשבי ואין אופק".
ידעת משהו במשך כל הזמן ששני הורייך היו בשבי?
"במשך 51 ימים לא ידעתי באיזה מצב הם, אם הם נפצעו ואם הם בכלל חיים. כל מה שעשיתי היה להתפלל שהם בחיים. עם כל יום שעבר היו שמועות על נרצחים והייתי בהודיה שהם נחטפו ולא נרצחו. בשלושת השבועות הראשונים היינו כל האחים יחד, אלה היו ימים קשים. אגב, אח אחד שלי שהיה בקיבוץ באות שבת, ניצל. אני בקושי אכלתי, ישנתי או התרחצתי. הייתי על כדורים ורק התפללתי שבאים להגיד לי שזה ייקח כמה ימים. עלינו לשיחת וידאו עם מי שעמדו בראש הנושא של החטופים, הוא אמר לנו מהניסיון שלו שזה יקח שבועיים. התחלתי לבכות בטירוף, כעסתי עליו שאין מצב שזה יקח שבועיים, והנה עכשיו עברה שנה וזה מטורף".
לא נתפס.
"לגמרי. בהתחלה חשבנו שהחטופים יחזרו מהר, שמקבלי ההחלטות יעשו מה שצריך ושיש מי שלוקח אחריות על האירוע. לא חשבתי ששנה אחרי אני אצטרך לספר את הסיפור הזה, אבל התבדיתי. כשהתחילו כל ההפגנות הבנתי שאני חייבת להתאפס על עצמי. העובדת הסוציאלית שליוותה אותנו אמרה לי שאני מדאיגה אותה, שנדלקות אצלה נורות אדומות לגבי מצבי. היא איפסה אותי, וממצב של דאון וחרדה מטורפת, קמתי מהמיטה ויצאתי מהבית – נסעתי לתל אביב, עמדתי מול מצלמה ודיברתי. הייתי גאה בעצמי".
"כשאימא חזרה זה היה כמו תחיית המתים. הרבה אנשים אמרו על חטופות שחזרו שהן נראות בסדר, שהן חזקות והולכות על רגליהן, אבל לא. אימא הגיעה במצב רע"
ספרי על המפגש הראשון עם אימא אחרי החזרה מהשבי. איזו אימא מצאת?
"במשך 51 יום לא הייתה לי אימא ולא ידעתי אם תהיה לי. כשהיא חזרה זה היה כמו תחיית המתים. אני לא יכולה לתאר במילים את ההתרגשות שלנו, את האופוריה. נפגשנו בבית החולים. הרבה אנשים אמרו על חטופות שחזרו שהן נראות בסדר, שהן חזקות והולכות על רגליהן, אבל לא. אימא הגיעה במצב רע. היא אמנם לא נזקקה לטיפול מציל חיים, אבל היא חזרה פחות עשרה קילו. יש לה גם איזשהו עניין כרוני והיא לא קיבלה את הכדורים שלה, נתנו לה משהו שגרם לה לנזק בדם ועד היום הדם שלה לא תקין. בימים הראשונים היא לא יכולה הייתה לעמוד. היא הייתה על סף עילפון ורק לחשה. בשבי אסור היה לה לדבר והיא התרגלה ללחוש".
"העובדת הסוציאלית שמלווה אותנו אמרה לי שאני מדאיגה אותה. היא איפסה אותי, וממצב של דאון וחרדה מטורפת, קמתי מהמיטה ויצאתי מהבית – נסעתי לתל אביב, עמדתי מול מצלמה ודיברתי. הייתי גאה בעצמי"
מה היא סיפרה לך על יום החטיפה?
"שהם נחטפו בסביבות עשר בבוקר, אחרי שהבינו שהמחבלים פרצו לביתם כששמעו צרחות בערבית ואף מילה בעברית. הם הבינו אז שהצבא עוד לא הגיע לקיבוץ ולפחות היו בטוחים שדלת הממ"ד נעולה, אבל אז פרצו לממ"ד 15 מחבלים וירו לכל עבר. הם ירו באבא ופגעו לו ביד וכולו היה דם. את אימא הם משכו מהממ"ד ועוד חשבו שיש איתם תינוק, כי היה שם לול לנכדים שמגיעים. הם הפכו את כל הבית ואז אחד המחבלים הגיע עם מפתחות הרכב של אבא. הובילו את שניהם תוך איומים באקדחים וסכינים וזרקו אותם למכונית דרך החלון האחורי, לאבא נשברו הצלעות. הנסיעה לעזה ארכה שתי דקות, שם חיכו להם עשרות עזתים שמחים וצוהלים".
מה היו התנאים שלהם בשבי?
"כשהם הגיעו לעזה העבירו אותם לרכב אחר ומשם לבית, ושני צעדים ממנו היה פיר מנהרה עם אולם ארוך. אבא היה פצוע ומלא דם מהירייה, הוא רצה לשטוף את הפצע עם אבל לא הייתה לו אפשרות כי הביאו לו מי ים. במקום היו שלושה מזרנים דקים, אימא ואבא היו שם עם חטופים נוספים שעליהם לא אדבר, לחלקם נרצחו בני משפחה. במהלך התקופה שאימא הייתה איתו, העבירו אותם 13 מקומות – חלק בבתים וחלק במנהרות. ביום החמישים העבירו אותם לבית ואימא חשבה שמפרידים ביניהם. קשרו סרט על עיניהם כדי שלא יראו את הדרך והכניסו אותם לבית עם מפלצות. המחבלים שהיו שם התעללו בהם ברמה הפיזית והרגשית. אני אגיד רק שמדברים הרבה על התעללות מינית בנשים, אבל גם בגברים החטופים מתעללים. היו שם מכות והרעבה. הם לא אכלו ימים והמחבלים אכלו להם מול העיניים, לא אפשרו להם לשמוע רדיו או טלוויזיה ולא היה להם מושג מה קורה במדינה".
"אימא מספרת שבשבי, בתוך החושך והפחד ועם התחושה שאפשר למות בכל רגע, אבא היה מבקש מהחטופים והחטופות להגיד תודה על משהו. אני למדתי מאבא, וכל ערב אני כותבת לעצמי באינסטגרם ומודה על משהו"
ברגע השחרור שלה מהשבי, אימא נפרדה מאבא? הוא הבין שהיא משתחררת הביתה?
"מחבל בא ואמר לאימא שהיא יוצאת לישראל. היא לא האמינה, כי כל הזמן אמרו להם שאין יותר ישראל, שכולם נהרגו. אמרו שאין להם משפחה שנשארה בחיים, ששכחו מהשבויים ושביבי ובן גביר עושים הכל כדי שהם לא יחזרו. ככה הם חיו. בשבי צילמו אותם כל כמה זמן, ובאחת הפעמים שהגיעו לאימא היא אמרה לאבא שהיא בטוחה שתתחיל לבכות. הוא אמר לה: 'אסור לך לבכות, תראי לילדים שאנחנו חזקים'. בסרטון שיצא בסוף אפריל ראיתי את אבא בוכה, והמסר שהוא העביר זה שהוא במצוקה קשה. אני עושה כל מה שאני יכולה – נסעתי לארצות הברית ולאנגליה, אימא שלי נסעה לאירופה. כל המשפחה שלנו מגויסת לעניין ואבא עוד שם".
איך אתם מעבירים את הימים?
"שורדים".
את חולמת על אבא?
"לפעמים".
את חולמת שבקרוב תפגשו?
"הלוואי והייתי יודעת. אני רוצה להאמין שזה יקרה בקרוב. אולי מה שקורה עכשיו בצפון יגביר לחץ, אולי זה יגרום למי שצריך להבין שלא הגיוני ולא אפשרי להשאיר אותם בעזה".
מאיפה אתם במשפחה אוספים כוחות?
"אימא מספרת שבשבי, בתוך החושך והפחד ועם התחושה שאפשר למות בכל רגע, אבא היה מבקש מהחטופים והחטופות להגיד תודה על משהו. אני למדתי מאבא, וכל ערב אני כותבת לעצמי באינסטגרם ומודה על משהו. מאז שהתחלתי לעשות את זה, הרבה כותבים יחד איתי על מה שעושה להם טוב והם מודים על כך. היום כבר עושים את זה בכל מיני מקומות בארץ, גם מורות בבתי ספר אומרות לי שהן מבקשות מהתלמידים בכיתה להגיד תודה על משהו. אין לנו ברירה אלא להאמין בניסים, ושיום יגיע ויהיה טוב יותר. מבחינתי להגיד תודה מתוך החושך – זה בזכות אבא שלי".