היום שבו התקווה מתה: מכתב להוריו של הרש גולדברג פולין ז"ל
בכל בוקר במשך 330 הימים האחרונים רייצ'ל גולדברג פולין קמה עם משימת חיים אחת: להשיב את בנה הרש בחיים. היא הפכה עולמות, נפגשה עם מנהיגים בכל העולם ובכל יום הדביקה מסקינטייפ על החולצה עם מספר הימים שחלף מאז ה-7.10. היום היא כבר לא תדביק מסקינטייפ על החולצה, היא תקרע אותה
סליחה, רייצ'ל וג'ון. היום, אחד בספטמבר, בזמן שאימהות ואבות נפרדות ונפרדים מילדיהם עם נשיקה וחיבוק בפתח הכניסה לכיתה א', בגן עירוני החדש או בפתחה של עוד שנה בגן הפרטי, אתם נפרדים מהרש בנכם אחרי 330 ימים שהוחזק בשבי חמאס – בלי אוויר, בלי ידו השמאלית, בלי החלום שלו לטייל בעולם. אימהות ואבות מזילים היום דמעות של התרגשות, בדמעות שלכם, נבקעים מהמעמקים צער וכאב בלתי נדלים, שמסמנים את "האין", את הסוף המר. סוף שהוא שחור משחור, וחורך כל תא בגוף ומנפץ בדרכו כל שבריר זהיר של תקווה, שהצליח בכל זאת להבליח בכל יום, בכל בוקר, כשאת רייצ'ל הדבקת על החולצה שלך עם מסקינטייפ ולורד שחור את מספר הימים שחלף מאז השבעה באוקטובר. היום גם התקווה הזאת מתה ביחד עם הרש, כרמל, עדן, אורי, אלכס ואלמוג זכרונם לברכה.
>> ביום הכואב הזה כולנו צריכות לזכור: אף אחד לא יציל אותנו
>> נגמרה התקווה: כרמל גת נרצחה בשבי לפני ימים ספורים
>> הלב נשרף: עדן ירושלמי נחטפה בחיים ומצאה את מותה בשבי
בשישה באוקטובר הרש גולדברג-פולין הגיע עם חברו ענר שפירא לפסטיבל נובה לרקוד כמו כל בן 23 שאוהב מוזיקה ואת החיים ואת הפועל ירושלים. כשהתחילה מתקפת התופת הם נכנסנו למיגונית המוות, ענר חסם בגופו שמונה רימונים, אבל הרימון הבא הכריע אותו והוא מת במקום. הרש איבד את היד החזקה שלו ונחטף כפות ובאיומי נשק לעזה.
יש שיר ערש שאומר: "אמא שלך תבכה 1,000 דמעות לפני שתגדל להיות איש בוגר". לך רייצ'ל ירדו מיליוני דמעות ב-330 הימים האחרונים, דמעות שנשאו את הכאב של הרש בנך, את הסבל שלו, את חוסר הידיעה שלו, שלך, של ג'ון ושל שתי אחיותיו של הרש. את הפחד המצמית שהלב שלך, הבן שלך לכוד במלתעות חמאס ללא ידו השמאלית. את העולם שנגמר בו האוויר בשבעה באוקטובר והוא מכיל פחד, טראומה, כאב, מלחמה ותקווה קטנה, כי אחרת איך אפשר לישון בלילה, או לאכול, או להוציא הגה מהפה, או לשבת לארוחת שישי.
לא איבדת תקווה לרגע, פעלת כאילו חייך תלויים בזה, פעלת כי חיי בנך הרש היו תלויים בזה. הפכת לאחת הפעילות הבולטות במאבק הבינלאומי. אני כותבת 'מאבק' בייאוש, כי באיזה עולם צריך להיאבק כדי לשחרר נפשות מלוע הגיהנום של השטן?
לא איבדת תקווה לרגע, פעלת כאילו חייך תלויים בזה, פעלת כי חיי בנך הרש היו תלויים בזה. הפכת לאחת הפעילות הבולטות במאבק הבינלאומי. אני כותבת "מאבק" בתסכול ובייאוש, כי באיזה עולם צריך להיאבק כדי לשחרר נפשות מלוע הגיהנום של מפלצות אדם? רק בעולם שבור ומקולקל שכזה. ואת רייצ'ל, קמת בכל בוקר במשך 330 הימים האחרונים עם משימת חיים אחת, להשיב את בנך בחיים. נפגשת עם מנהיגים בכל העולם; מביידן ועד האפיפיור, עברת אפילו דרך אילון מאסק. פנית לאו"ם בניו יורק ובז'נבה. ניסית להפוך עולמות – נחושה, רהוטה, נוגעת, והנה באפריל האחרון מגזין "טיים" האמריקאי הכתיר אותך לאחת מתוך 100 האנשים המשפיעים בעולם. זה לא מה שהחזיר את הרש אל בין זרועותייך, אבל אני יודעת שהוא גאה בך, בכם, שהוא ידע שנלחמתם עליו עד הרגע האחרון.
"השאלה האכזרית ביותר ששואלים אותנו מדי יום, ללא כוונת זדון, היא 'מה שלומך?'", אמרה גולדברג-פולין בנאום שנשאה לאחרונה באו"ם, "ובכן, דמיינו את אימא שלכם. ואז דמיינו שנותנים לה רק שתי אפשרויות: או שאתם מתים, או שפוצצו לכם את הזרוע וחטפו אתכם באיומי נשק אל עזה, ואיש לא יודע איפה אתם, או אם דיממתם למוות על הטנדר ההוא לפני 18 ימים. או אם מתתם אתמול. או אם מתתם לפני חמש דקות".
אני מצטערת רייצ'ל על שתי האפשרויות הנוראיות מכל שקיבלת כאימא, אני מצטערת על האפשרות הראשונה שהתממשה היום במציאות שלכם, שלנו. המסקינטייפ הדהד את המודעות בעולם לחזרת החטופים והחטופות הביתה, וכעת כולי תקווה, שהמסקינטייפ של הלב מחבר ביניכם לבין הרש מחדש. מהיום, הרש איתכם, אבל אחרת.