ארבע שעות של בדידות ודממה, שמסתיימות בצעקה גדולה

צרחות | איור: מיטל שפירו
צרחות | איור: מיטל שפירו

"ידעתי עמוק בפנים שהצעקה שלי שכבה בתוכי הרבה יותר מדי זמן, כמו סנדביץ' שנשכח ונמצא בילקוט בסוף החופש הגדול". מיטל שפירו יצאה להתחבר לקול הפנימי שלה בסדנת שתיקה וחזרה צרודה

88 שיתופים | 132 צפיות

אומרים שהתבודדות היא כלי בעל סגולות מדהימות, למי שיהיה אמיץ מספיק לשהות במחיצת עצמו. האמת היא שרבים מאיתנו פשוט לא יכולים להיות בשקט. צריך להתקלח עם פודקאסט, להדליק טלויזיה בשעה 19:30 ולתת לה לזמזם ברקע, לגלול את הפיד בכל רגע נתון, להתקשר לחברה כשיש לנו יותר מדקה הליכה. השהייה עם עצמנו מטרידה ומלחיצה: ברגעים הראשונים, המוח מותקף במחשבות טורדניות. הן יכולות להציף ולהטביע. אבל אחרי שעוברים את המשוכה הזאת, מתגלה גישה ייחודית ללוח האם של הנפש.

כמו כל אמת שתופסת מעצמה, גם ההתבודדות מופיעה בכל מיני תורות ותרבויות עתיקות. זה הבסיס של המדיטציה: להביט על המחשבות שלנו במקום להזדהות איתן. את מדיטציית הוויפאסנה (מילולית: "ראיית הדברים כפי שהם"), תורה בת כ-2,500 שנה, מקובל לתרגל שעה בבוקר, שעה בצהריים ושעה בערב. לצד התרגול היומי, יש ערך רב לתרגול אינטנסיבי בן 12 שעות יומיות למשך 10 ימים במקום שקט ומבודד פעם בשנה. מנהג התחנות' שנהגו לקיים בחצי האי ערב הטרום איסלאמי, כלל התבודדות לפרק זמן מסוים במקום מרוחק ובטבע, לצורך חשבון נפש. במהלך תחנות' התנבא מוחמד לגבי האסלאם. ליהודים יש רומן כפול עם ההתבודדות. ישנו המנהג שהיה קיים מאז ומתמיד כפרקטיקה דתית של התחברות לאל, וישנה ההתבודדות הלילית, שנכנסה לחיינו מחדש עם התחזקות זרם הברסלב. זו התבודדות שמקובל לעשות פעם ביום, בלילה, ובאמצעותה להתחבר לזרם השיחה עם הבורא, לחזק את האמונה ואת משמעות הקיום שלנו על האדמה הזאת בלי רעש וטרדות היום יום. הכסאות הנטושים שנראה בטבע, בעיקר סמוך לצפת, הושארו מאחור על ידי חסידים מתבודדים.

רעות אורה קאופמן | צילום: עמית סופר
רעות אורה קאופמן | צילום: עמית סופר

"היהדות אומרת שאני עפר ואפר, ומצד שני, שהעולם נברא בשבילי. אני הייתי מתבודדת מהיום שנולדתי, הלבד שחוויתי בחיי הכין אותי לשליחות הזאת"

 

לפני ארבע שנים החלה רעות אורה קאופמן, 32, לקיים מדי חודש סדנת התבודדות ושתיקה בטבע עבור נשים. מאז, השתתפו בה כבר 500 נשים. קאופמן היא חוזרת בתשובה, מוזיקאית ויוצרת המגיעה מעולמות הנפש, הרוח והקבלה. היא למדה טיפול ואימון יהודי, תטא הילינג ועוד שיטות ריפוי, והיא עובדת בגישת המובחנות (גישה המנסה לאפשר לנו להשאר מאוזנים ונאמנים לעצמנו, גם כשהאחר דוחף אותנו לכיוון אחר). מטרת הסדנה היא "להתבודד על מנת לגלות". כלומר, לחבר כל אישה אל הרצון שלה, לאפשר גישה אל "סוד השפע" על פי תורת הקבלה ולתת כלים לדרך חיים של חיבור פנימי ואמיתי, וכל זה בזמן נוח של 4 שעות בלבד, לעומת ריטיריטים ממושכים של יוגה, ויפאסנה ושתיקות מהמזרח, שאפילו אני, אישה חפה מילדים, לא מצאתי הזדמנות לפקוד אותם. השתתפות בסדנה תבודד אתכן מ-355 שקלים. "המטרה שלי היא לתת כלי, וזה הכלי הכי זול והכי יקר שיהיה לך", מבטיחה לי קאופמן. "כלומר, שלא תעברי חוויה מטורפת ומשנת חיים וזהו, תחזרי לשגרה שלך וכלום, אלא שתקבלי כלי שבאמצעותו תוכלי להבין את עצמך בהמשך הדרך. אני יכולה להגיד לך שבנות מספרות לי שהן משתמשות בכלי הזה גם אחרי שנתיים ושלוש, זה עוזר להן לקבל החלטות. גם אותי הכלי הזה הציל, הציל ממש, אז חשוב לי להנגיש אותו".

הסדנה מורכבת מרעיונות קבליים קיימים, לצד כאלה שלא שמעתי עליהם מימיי. איך בעצם המצאת את הכל?

"זה לא אני המצאתי. הייתי כמה שבועות אחרי לידה, ונסעתי לקבר האר"י בצפת. זה נשמע קוסמי ומצוץ, או אולי פלצני, אבל היה לי קשה בטיול ושתקתי הרבה זמן, ובדרך חזור ירד לי מהשמיים הרעיון לסדנה. קלטתי שעדיין אין דבר כזה שקשור ליהדות. כלומר, יש אנשים שחיים במנזרים ומכירים את כח השתיקה, אבל אין את החיבור לזה שהיא מביאה אותנו לשמוע דיבור אלוקי. זה קרה כי הסכמתי להקשיב. היהדות אומרת שאני עפר ואפר, ומצד שני, שהעולם נברא בשבילי. אני הייתי מתבודדת מהיום שנולדתי, הלבד שחוויתי בחיי הכין אותי לשליחות הזאת".

איור: מיטל שפירו
איור: מיטל שפירו

דימיתי את עצמי לרובוטריקית. מבפנים אני אישה שיש לה התקף חרדה מזה שנה וחצי, ומבחוץ אני סוזוקי sx4 בכתום מטאלי

חכו, חכו, איזה כיף יהיה לכן

ביום הסדנה הגעתי לחוות טבע האדם אשר בקצה קיבוץ ניר צבי, על גבול השדות. הסביבה היתה ירוקה ונעימה, ובכל זאת נשארתי ברכב. לא רציתי לצאת. הרגשתי שאני עומדת להיחשף. פינטזתי איך אני ממשיכה עם הרכב לתוך החווה, ועוברת את התהליך בלי לעזוב את כסא הנהגת. שותקת באוטו, מתבוננת לתוכי באוטו, אוכלת באוטו, עושה שיחת סיכום של איך הרגשתי באוטו. דימיתי את עצמי לרובוטריקית. מבפנים אני אישה רגישה שיש לה התקף חרדה מזה שנה וחצי, ומבחוץ אני סוזוקי sx4 בצבע כתום מטאלי.

הנטייה שלי להגיע למקומות בזמן ולכבד את הסיטואציה הכריעה אותי, ויצאתי מהאוטו במה שדימיתי כ"נינוחות אגבית". הלכתי בשביל, התיישבתי ב"קלילות" ליד שולחן עץ שעמד במטבח מחוץ ליורט גדול ומרשים, הנחתי עליו את התיק שלי, התמתחתי ב"אדישות", הנהנתי מין "שלום" כזה למי שראיתי, הכנתי לעצמי כוס נס קפה "כמו בת בית", שתיתי אותה בלגימה אחת, קמתי לשטוף את הספל כדי להראות כמה ערכית אני, ואז התיישבתי מחדש, הפעם בלי שום יכולת להתנהל. נגמר לי מה לעשות. מבחינתי, הסדנה כבר התחילה. הנשים סביבי דווקא פטפטו. הן היו בגילאים שונים וחלקו את המחשבות שלהן. מי מתרגשת, מי דרוכה, מי מצפה, מי פה כבר בפעם השלישית ו"חכו חכו איזה כיף יהיה לכן".

מיטל שפירו בסדנת ההתבודדות | צילום: מיטל שפירו
מיטל שפירו בסדנת ההתבודדות | צילום: מיטל שפירו

 ישבנו במעגל על כריות נמוכות ומרובעות, ועבר בינינו בקבוקון של שמן אתרי, אותו נתבקשנו למרוח על העין השלישית. הסתכלתי פנימה לתוכי: אני צינית לזה? זה היה כמו לזרוק אבן לתוך באר בעומק אלף מטר

 

קאופמן הגיעה וביקשה מאיתנו להיכנס ליורט ולהפסיק לדבר. היא ליוותה את הכניסה פנימה בנגינה על גיטרה ושירה, ולמרות שלפי כל פרמטר של העולם שנמצא מחוץ ליורט הזה, מחוץ לחווה הזאת, זה אמור להיות "מביך", אבל זה היה ההפך מכך. ישבנו במעגל על כריות נמוכות ומרובעות, ועבר בינינו בקבוקון של שמן אתרי, אותו נתבקשנו למרוח על העין השלישית. הסתכלתי פנימה לתוכי: אני צינית לזה? זה היה כמו לזרוק אבן לתוך באר בעומק אלף מטר. לא שמעתי תשובה. מרחתי את העין השלישית שלי, והעברתי את הבקבוקון לבחורה שישבה לידי במעגל.

בארבע השעות הבאות למדנו שהדיאלוג הפנימי שמתרחש בהתבודדות הוא לא פריסטייל, אלא בעל חמש תחנות מובנות. הראשונה היא התודה. כלומר, לומר תודה, בקול רם, על מה שכבר יש לנו – תכונות, בריאות, משפחה, אנשים בחיינו, מה שהגשמנו ויש ברשותנו. אחרי התודה מגיע השבח – להלל את הבריאה, להתלהב מיופיים של היער, העצים המופלאים, פיסת שמיים שנגלית בין הצמרות, ריח העשב, האדמה המסתלסלת בקרן שמש ונראית כמו פודרה. ההתפעלות מייצרת חיות, לעודד משהו מזמן לנו עוד ממנו. בתחנה השלישית ישנו וידוי – מעין חשבון נפש. עלינו לעצור ולהבין מה קרה פה, לקבל זווית חדשה, ליטול אחריות כלשהי כדי להתנקות. הרביעית היא הבקשה והתפילה. כלומר, ביטוי מילולי של מה שאנחנו רוצות, ואם אפשר גם לפרט. בסוף הדרך, בתחנה החמישית, ממתינה ההודיה – זו תודה שונה מהראשונה, כי הפעם עלינו להודות גם על הרע והלא נעים – הקושי, המאבק, הניסיון. להבין שהזמן שאנחנו ממתינות לקבל את מה שאנחנו רוצות, הוא-הוא המתנה שלנו.

היורט בקיבוץ ניר צבי | צילום: אלה אורגד
היורט בקיבוץ ניר צבי | צילום: אלה אורגד

צירוף המילים הזה, "מה אני רוצה", גורם לי לבכות. זה תמיד מרגיש לי כמו לשחק במשחקי הדיונון עם עצמי. אם אני טועה, אני מתה. אם נדמה לי שאני רוצה משהו, אבל זה לא מה שאני רוצה באמת, בום! בזבוז של שנה מחיי. אם נדמה לי שאני לא רוצה משהו, אבל אני בעצם כן מעוניינת בו, בזבוז! טעות! תקלה! משאבים יקרי ערך, שנות חיים, עצבים, סטרס, ריכוז, הכל הלך לפח. מסובבת את המבט לצד השני, הולכת כמה צעדים – טעות, טעות, תקלה. אני יכולה לרצות משהו ולדחות אותו בו זמנית, לתעב דבר מה ולהשתוקק אליו, לתקוע את עצמי בשומקום שנים ולפחד לקום משם.

לפני צאתנו לשבת לבד, קאופמן ציידה כל אחת מאיתנו בפתק. מצד אחד שלו נכתב "במידה ואת לא יודעת מה הרצון שלך, על מנת לחשוף אותו עלייך לעבוד לפי השאלות", ואז פורטו השאלות המפחידות שקראתי מימיי, ואילו בצד השני של הפתק נכתב "על מנת לחשוף את הרצון הפנימי ביותר שלך עליך לבחור כל פעם נושא אחד שמרגיש לך לא שקט ולא בהיר, ולשאול:", ואז פורטו שאלות מבהילות. נשלחנו אל החורשה של החווה, שעשתה כמיטב יכולתה להיות לנו ליער. כל אחת היתה צריכה לתפוס לעצמה מקום בטבע בשטח החווה ולענות על השאלות בקול רם. זו הנקודה בה השתיקה של הסדנה פקעה. הלכתי רחוק, ובכל מקום ראיתי מישהי שכבר התיישבה והתחילה לשוחח עם עצמה. לא רציתי להפריע לאף אחת, ולא רציתי שישמעו אותי מדברת עם עצמי, וככה בזבזתי חצי מהזמן שלי כדי למצוא לעצמי מקום טוב. זה הרגיש כמו לחפש חניה בתל אביב, אבל לא באופן כללי, אלא כמו שאני מרגישה כשאני מחפשת חניה בתל אביב: שהלוואי שלא אמצא ואוכל לנסוע הביתה. לא יכולתי לנסוע הביתה ולא יכולתי לחזור להתבודד ברכב שלי, עם אוסף דוחות החניה שלי והקבלות מתחנות הדלק, ועם מפיץ הריח שלי בניחוח "שחור".

צירוף המילים הזה, "מה אני רוצה", גורם לי לבכות. זה תמיד מרגיש לי כמו לשחק במשחקי הדיונון עם עצמי. אם אני טועה, אני מתה. אם נדמה לי שאני רוצה משהו, אבל זה לא מה שאני רוצה באמת, בום! בזבוז של שנה מחיי. אם נדמה לי שאני לא רוצה משהו, אבל אני בעצם כן מעוניינת בו, בזבוז! טעות! תקלה!

 

בסופו של דבר התיישבתי בקצה החווה, על ערימת חציר. נעקצתי ואמרתי לעצמי שזה טוב וסגפני, וככה אני בטח אגיע מהר יותר לרצון הרצונות. דרך השיחים יכולתי לראות את החווה הסמוכה, ולשמוע את הכלב שלהם מתחרפן בגלל מסיגות הגבול – אנחנו. השאלות הגדולות של חיי צפו אל מול עיניי, כמו תמיד, אבל הפעם היה לי פתק ביד. דיברתי עם עצמי בקול רם, והנשימה שלי נעשתה קצרה ודלילה, כאילו אני על פסגת הר. התקשיתי למלא את הריאות בחמצן, וכל תפנית שלקחתי בתוך השיח הפנימי המעגלי שלי רק סגרה עליי יותר. המחשבות שלי הביסו את הפתק. עניתי לכל השאלות בגסות ורוע.

מה אני עושה ביום יום? כלום.
מה עשיתי היום? כלום.
איך נראה השבוע האחרון שלי? נורא.
על מה אני מדברת בעיקר? על הבעיות שלי.
מה התחושות והרגשות שלי על המעשים והדיבורים שלי? לא יודעת.
מה המחשבות שלי שגורמות לי להרגיש ככה? כולן.
מה הרצון שלי? זה סוד.
מה הרצון האמיתי שלי? סוד אמרתי.
מה אני עלולה להקריב בדרך לשם? שקט נפשי.
מה הפחדים שלי בנושא? אין לי פחדים. אני פחדים. פחדים פוחדים ממני.
מה חשוב לי? כלום, שום דבר והכל.
מה אני אהיה וארגיש כשאשיג את זה? עדיין אסבול, כי לכל מקום שאלך אקח את עצמי ואת המחשבות שלי.

יכול להיות שהרצון שלי כל כך אפל, שחור משחור, שהוא אפילו לא מילולי? | צילום: נופר לפיד
יכול להיות שהרצון שלי כל כך אפל, שחור משחור, שהוא אפילו לא מילולי? | צילום: נופר לפיד

רציתי ללכת ולשאול את קאופמן איך ממשיכים מכאן, כמו שראיתי הרבה מהבנות עושות, אבל אמרתי לעצמי שבטח להן יש שאלות חשובות יותר, ואני לא רוצה לגזול מזמנן עם הבעיות שלי שממילא גדולות כל כך ששיחה אחת לא תפתור, ומשם הלכנו כולנו לאכול בשתיקה. לא רציתי להדחף, אז כולן הלכו לפניי, וכשהגיע תורי כבר לא נשאר הרבה מבחר, וכשהתיישבתי כל המקומות המוארים נתפסו, ואני נשארתי עם מקום בחושך. אכלתי בדממה את האוכל שלי והבנתי שמשהו לא בסדר, שאני מאגפת את עצמי כל הזמן הצידה והחוצה, ולא נותנת לעצמי להיכנס באמת לשום חדר. ראיתי את כל הדברים מתחברים. את הרצון שלי להתבצר באוטו, ואת רצון הרצונות שלי לא להתחבר ולא לדבר ולא לתפוס מקום, ולא לקחת חלק, ולא להיות. פחדתי שאולי הרצון הגדול ביותר שלי הוא להעלם, ולכן אסור לי לדעת מהו. יכול להיות שהרצון שלי כל כך אפל, שחור משחור, שהוא אפילו לא מילולי?

הצעקות שלנו התלכדו לצעקה אחת עוצמתית, כמו הצהלולים של החיילות הכורדיות לפני שהן יוצאות לקרב, כמו זעקות שבר של אבל, כמו כל דבר שלוכד הכל בלי מילים

 

התכנסנו מחדש ביורט. קאופמן ליוותה את הצעדים שלנו בשירה ובנגינה, ואני כעסתי על עצמי וניסיתי לשחרר. הרגשתי חסומה. לפתע היא תקעה בשופר, שבאופן פלאי נתן למשהו מעבר-למילולי פתח גדול. מה שלא יכולנו לבטא במילים, נביע תכף בצעקות. היא הזמינה את כולנו להשתתף בטקס שהיא מכנה "שירת הלב", המשלב שופר וצעקות קולקטיביות מתעצמות בהשראת טקס דומה בטטה-הילינג.

שכבנו על הגב והתחלנו לצעוק ביחד. עשרים-שלושים נשים שוכבות על הגב וצועקות. צעקנו, ופעם בכמה זמן צעקנו חזק יותר, ויותר, במין עליה הדרגתית ספירלית שנמשכתי לתוכה כמו לתוך סופת טייפון. ידעתי עמוק בפנים שהצעקה שלי שכבה בתוכי הרבה יותר מדי זמן, כמו סנדביץ' רקוב בתוך ילקוט בסוף החופש הגדול. בהתחלה היא יצאה מקרטעת, קצת חלודה, כמו לחשוף את הכתפיים לראשונה בתחילת הקיץ, כמו הגיל שבו את קולטת שאת מכניסה את הבטן גם לבד בבית, ובבת אחת פשוט מפסיקה.

צעקתי הרבה וצעקתי טוב. המשכתי גם כשהצעקה שלי שינתה את הלחן שלה והפכה לגעייה, ואז לבכי. הייתי מאושרת. צעקתי בעיניים עצומות והתייפחתי. הצעקות שלנו התלכדו לצעקה אחת עוצמתית, כמו הצהלולים של החיילות הכורדיות לפני שהן יוצאות לקרב, כמו זעקות שבר של אבל, כמו כל דבר שלוכד הכל בלי מילים. "יש משהו בצעקה שהוא לפני הכאב, כמו שכעס הוא סימפטום של רגש", תסביר לי קאופמן אחר כך. "הכעס הוא לא באמת כעס, יש בו בושה, עלבון, עצבות, מבוכה. יש משהו מתחת לכעס. הרבה פעמים אם אני נותנת לעצמי ללכת עד הסוף עם הצעקה, כי בסוף מה שישאר אחרי הצעקה זה הילדה שכואבת. והיא או תבכה, או תסכים להתפרק. זה מה שנשאר מהצעקה הזאת".

>> ניסיתי להיות דוגמנית פלאס סייז ליום אחד

היורט מבחוץ. כאן צורחות בכיף | צילום: ג'ני יפרימו
היורט מבחוץ. כאן צורחות בכיף | צילום: ג'ני יפרימו

הרע הזה, שבאים איתו ליערות

הסדנה הסתיימה. ברחתי מהר. נכנסתי לאוטו אבל לא התנעתי. ישבתי שם שתי דקות ואז זינקתי החוצה וחזרתי להמולה, למקום בו כל הנשים נשארו כדי להודות לקאופמן. עמדתי וחיכיתי לתורי. עוד בחורה ועוד בחורה אמרו ביי, תודה, סיפרו איזה סיפור. ככל שהזמן חלף, לא יכולתי להמשיך לעמוד שם. הרגשתי מטומטמת. למה אני מחכה? להגיד תודה? אפשר גם בהודעה. שבתי על עקבותיי ונכנסתי לאוטו, עדיין לא נסעתי. המשכתי לשבת. בדקתי אם אני מרגישה שונה, מוארת. ניסיתי לדבר עם עצמי בקול רם באוטו כמו שלמדנו. אמרתי: "נו, למה את באוטו", ואז נזכרתי שצריך להגיד תודה. אמרתי: "תודה על הסדנה המיוחדת הזאת, בטבע היפהפה הזה. תודה על זה שקשה לי להביע את הרצונות שלי כי כנראה שזה שיעור". זה לא עזר. העברתי לרוורס. כשסיימתי לסובב את הרכב, הפנסים שטפו באור שלהם את רעות אורה, שנופפה לי לשלום. נסעתי משם עם תובנה מסנוורת: מה שמונע ממני להבין מה אני רוצה באמת, זו העובדה שאני לא נותנת לעצמי להשתתף בסיטואציות ושמה את עצמי מראש בצד.

בדקתי אם אני מרגישה שונה, מוארת. ניסיתי לדבר עם עצמי בקול רם באוטו כמו שלמדנו. אמרתי: "נו, למה את באוטו", ואז נזכרתי שצריך להגיד תודה. אמרתי: "תודה על הסדנה המיוחדת הזאת, בטבע היפהפה הזה". זה לא עזר

 

כמה ימים אחרי הסדנה, שוב הרגשתי רע. כבר הבנתי שזה לא סתם רע. זה הרע הזה שבאים איתו ליערות. נשכבתי על הספה, תחת התמונות הבוטניות הנדושות שיש בכל סלון, איור של פרפרים נעוצים על יריעה. טבע ממוסגר. מקבץ עציצי המשתלה לא הצליח לפתוח את הלב שלי, חסר לי ריח האורנים. לא היה מנוס. התעורר בי רצון שהיה בי תמיד, כמו שהוא קיים ורדום לדעתי בכל אדם. כמו לרצות לאכול, ככה רק לרצות ללכת ליערות. הרצון הזה התעורר בי כמו זוג עיניים צהובות שנפקחות בחשכה מוחלטת. דרך דלת המרפסת ראיתי בקושי חתיכת שמיים. ידעתי שמה שאני מרגישה זה לא דיכאון ונפילה, ידעתי שזה עצב עמוק ונעול. לא ידעתי מה לעשות. ואז, באופן טבעי, בלתי מתוכנן, השענתי את הראש אחורה, עצמתי את העיניים, פתחתי את הפה וחיכיתי. אחרי כמה זמן זה התחיל לבד. בקעה ממני צעקה מתגלגלת. ככה, במקצבים של מאוורר תקרה או שעון מעורר בטלפון, מתגברות אחרי כל ניגון של עצמן. ניקבתי חור בשמיים וחור בתוגה שלי, בכיתי קצת, וחזרתי לעיסוקיי.