להיות דוגמנית פלאס ליום אחד
אחרי שהעלתה עשרה קילו ואיבדה קשר עם הגוף שלה בקורונה, מיטל שפירו הלכה לסוכנות הפלאס "ג'וסי" ועשתה את הדבר המביך מכל – בוק, ממש כמו בשנות ה־90. האם יש לנו פרזנטורית חדשה למגבות ערד?
יש אנשים שאיבדו את חוש הטעם שלהם כשחלו בקורונה, יש כאלה שמצאו טעם לחיים כשהסתגרו בבית בגלל המגפה – ואני איבדתי קשר עם הגוף שלי. למען האמת, הרגשתי שהגוף שלי קיים רק כשהכלב משך ברצועה בטיול או כשלשתי בצק. הבטתי מתוך החרכים שבגולגולת שלי, ומה שראיתי היו שתי זרועות לשות. הייתי רק תודעה שמרחפת על גלי הווי־פיי. איפה התקיימתי? באינסטגרם (ובאתר של מגבות ערד, שבו מילאתי עגלה מבלי לבצע רכישה אולי 50 פעמים).
הגוף שלי נכנס לתרדמת בשנה החולפת. לא דאגתי מזה שעליתי עשרה קילוגרמים, להפך, הייתי נינוחה לגבי פרט המידע הזה ברמות מחשידות. בהתחלה חשבתי שאני ממש באדי פוזיטיב. עליתי על הגל עם כל כך הרבה נשים, וכולנו ממש בסדר עם הגוף שלנו. אבל לא הייתי בסדר עם הגוף שלי. כאילו, גם לא רבנו או משהו, אבל לא היה בינינו קשר. כשפסקו הסגרים וכולנו נשפכנו בחזרה אל הרחובות ובתי הקפה, הפגישות והמפגשים, הבנתי שאני לא מסתכלת במראה, שאני לובשת טרנינג, שהפנים שלי אפורות, שאין לי בגדים, שאין בי חיות, שאני לא מינית, שאני לא מרגישה תשוקה. הכול על מיוט. נבהלתי נורא. לאן נעלם המוג'ו שלי?
בהתחלה חשבתי שאני ממש באדי פוזיטיב. עליתי על הגל עם כל כך הרבה נשים, וכולנו ממש בסדר עם הגוף שלנו. אבל לא הייתי בסדר עם הגוף שלי. כאילו, גם לא רבנו או משהו, אבל לא היה בינינו קשר
![להיות שטחית, אגוצנטרית, צומי, חולת יחס ו"בת" – כל התכונות האסורות במכה אחת | איור: מיטל שפירו](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2021/08/1629621342_319343_10698-1000x1001.jpg "להיות שטחית, אגוצנטרית, צומי, חולת יחס ו"בת" – כל התכונות האסורות במכה אחת | איור: מיטל שפירו")
התלבטתי לאן ללכת כדי לתקן את המצב (לתקן, כן – כמו שמתקנים רכב). לרגע שקלתי איזושהי סדנה מזן אימא אדמה, שבה אתחבר לאנרגיות הנשיות שלי, אבל דחיתי את הרעיון על הסף. "אני יוצאת מדיכאון די חמור", אמרתי לעצמי, "ועלולה ליפול לכל כת שיציעו לי כרגע". באמת, אני שתי פניות לא נכונות בחיים מלחלק ספרים של הארי קרישנה בתחנות רכבת. החשש להפוך סופית לאישה שלובשת שקי פשתן הכריע את הכף, וכך בחרתי בהפך המוחלט – להיות דוגמנית. כן, אני, שתמיד חשבתי שמי שמתעסקת במראה חיצוני היא כנראה חסרת ביטחון. אבל הנה, עכשיו אני חסרת הביטחון.
רציתי ללכת ישר לתוך הלהבות, לדבר שהביך אותי יותר מכל – בוק, כמו בשנות ה־90. לחשוב את עצמי, שאני שווה משהו, שמגיע לי, זה הכי רדיקלי. החלטתי להיות שטחית, אגוצנטרית, צומי, חולת יחס ו"בת" – כל התכונות האסורות במכה אחת. נראה אם מישהי פה תתמודד עם כל המטען הזה בסדנת חיבור לאימא אדמה.
הגעתי ליום הצילומים שנקבע לי עם שקית של "אושר עד" ובה הבגדים שלי, ועם סוד קטן בלב (אין לי חזיות). הסיבה הרשמית לדלות החומר הייתה ש"עשיתי מארי קונדו שיצא משליטה באחד הסגרים". זה מה שאמרתי לכולן, אבל האמת הייתה שהשמנתי
השתכרתי וכתבתי הודעה לריי שגב, דוגמנית, סוכנת וגורו פלאס דייברסטי – מילים שלא אומרים בעברית כי אז זה יהיה "עודפות וגיוון", כמו שם של סמינר במדעי הרוח. תחת סוכנות הטלאנטים הוותיקה "שרית & לורנס", שעד אז ייצגה אותה, היא פתחה ב־2018 את מחלקת הפלאס "ג'וסי". כעת היא מריצה במסגרתה את תוכנית ההכשרה "רול־מודלס", שמותאמת למה שהפכה עבודת הדוגמנות ב־2021 – אקטיביזם, יצירת תוכן ופיתוח מותג. ראיינתי לא מעט דוגמניות בחיי, וכל אחת מהן הייתה תמיד בראש ובראשונה אשת עסקים, שהיא במקרה גם הפרזנטורית של העסק של עצמה. שגב לא שונה.
דף הנחיתה של "רול־מודלס" מכריז בבטחה: "מותר לך לחלום". זה משפט טוב ומאפשר, שממיס לי את חומות הציניות ומכניס אותי פנימה. עלות התוכנית היא 12,800 ש"ח, ומחיר ההשקה הוא 983 ש"ח לחודש במשך שנה. התוכנית מבטיחה: "רבעון של טרנספורמציה אישית, תדמיתית ועסקית!", וכוללת ייעוץ והדרכה של שגב, הרצאות על ייצור תוכן, תדמית ושיווק, שני ימי צילומים עם אנשי איפור, שיער וסטיילינג, וייצוג בסוכנות למצטיינות.
אני, שכמו ש"לא חשוב לי להיות יפה", ככה גם "לא חשוב לי להיות מצטיינת התוכנית", הגעתי ליום הצילומים שנקבע לי עם שקית של "אושר עד" ובה הבגדים שלי, ועם סוד קטן בלב (אין לי חזיות). הצילומים התרחשו בלופט מואר בדרום תל אביב. בשק הבגדים האומלל שלי המתינה כל המלתחה שברשותי. הסיבה הרשמית לדלות החומר הייתה ש"עשיתי מארי קונדו שיצא משליטה באחד הסגרים". זה מה שאמרתי לכולן, אבל האמת הייתה שהשמנתי ולא ידעתי בדיוק כמה, לא היו קניונים והזמנתי בגדים באינטרנט, ולכן כל הבגדים הישנים שלי היו צרים עליי, ואילו כל הבגדים החדשים –גדולים מדי.
האמת המרה אף יותר הייתה שהייתי במצב של חיבור כל כך רופף לעצמי, שלא יכולתי אפילו לחשוב על בגדים. ישבתי בבית במשך חודשים לבושה בתחתוני סבתא וחולצות של בן זוגי. חייתי בבגדים האלה זמן כה רב, עד שהרשיתי לעצמי להוסיף להם טרנינג ולצאת ככה החוצה. בהתחלה עם הכלב מסביב לרחוב, ומשם – אלוהים גדול. אני חושבת שהייתי ככה גם לפני הקורונה. לבשתי לכל מקום בגדי ספורט, גם כשלא הלכתי לחדר כושר באותו יום או אפילו באותו חודש. משהו בי פשוט לא היה מסוגל להתלבש, לקנות בגדים, להתאים אותם, לארוז את הגוף הזה.
פליז תגידו לי שאני יפה
ישבתי בצד עם הטלפון וניסיתי לצותת לשיחות. במשך שעה בחנתי את המתרחש, עד שהגיע תורי להתאפר ולהצטלם. פרט לריי, ורד שעובדת איתה, הלל המאפרת ותומר הצלם, היו בחדר גם דוגמנית צעירה שהגיעה לצילומים מלווה באמה, שנראתה נרגשת ומגוננת בה בעת. היו שם כרמית, שבדיוק סיימה להצטלם, עם בלונד פלטינה קצר ובגדים מודפסים; דורן בת ה־22, עם הררי בגדים יפהפיים שפרשה בחדר ההלבשה; וג'ין אסימנג בת ה־24, דוגמנית של ג'וסי. שאלתי אותה מאה שאלות. היא סיפרה לי שהיא החליטה לעלות על גל דוגמניות הפלאס ופנתה לצלם שיצלם אותה. הוא כבר הכיר לה את ריי. מאז היא דגמנה גם ל"ווג" איטליה. היא הייתה כל כך צנועה ושקטה, אולי מבוישת, אני לא יודעת, מה שבטוח – זה לא הכין אותי לאנרגיה שפרצה ממנה מול המצלמה.
ראיתי בעמדת הצלם, עם האור הישיר מהחלון והקיר הלבן מאחור, מעין עמדת כשפים ומאגיה. בנות נכנסו לשם סגורות ויצאו מוארות. רציתי גם. אמרתי לג'יין שהיא יפהפייה, והיא הגיבה בהפתעה: "מה, זה שאת מדגמנת לא מוכיח לך שאת יפה?". "לא. זה רק מוכיח שאני יודעת להצטלם". משהו בי ידע שזה מספיק. שלא חשוב בכלל להיות יפה או לא יפה, אלא חשוב להקרין אנרגיה. מה שיפה זה לתת לאנושיות לצאת החוצה, להתקלף ממניירות, להיות כנה, פגיעה, להרגיש.
נראיתי כל כך יפה עם האיפור, שאפילו הבבואה שלי במצלמה הקדמית של הטלפון, מלמטה, לא הצליחה לזעזע אותי. כמו אז, בשנתיים שבהן היה מופעל לי בטלפון פילטר ביוטי שלא ידעתי על קיומו, ולכן גם לא ידעתי שנוספו לי קמטים
הגיע תורי. ישבתי מאובנת מול הלל המאפרת, עד שהיא סיימה. הבטתי במראה, ראיתי את הפנים שלי עם צבע לראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, והתלהבתי כמו ילדה שהיא פעם ראשונה בלונה פארק. לא נראה לי שמישהי אי פעם סיימה להתאפר ומיד הכריזה: "איזה מהמם! וואו! עשית אותי מהממת! וואו!". עשיתי מאה סלפיז. בהתחלה בבושה, ואחר כך בגאווה. כמה מטרים ממני נערה הציבה את הטלפון על חלון וצילמה טיק טוק. נתתי לרגע הזה לשקוע. נראיתי כל כך יפה עם האיפור, שאפילו הבבואה שלי במצלמה הקדמית של הטלפון, מלמטה, לא הצליחה לזעזע אותי. כמו אז, בשנתיים שבהן היה מופעל לי בטלפון פילטר ביוטי שלא ידעתי על קיומו, ולכן גם לא ידעתי שנוספו לי קמטים.
כשהחמאתי להלל והתלהבתי מהמראה שלי, הרגשתי בתוכי עוד אמירות פחות פוטוגניות, אבל השתקתי אותן כי אין להן מקום. בהתחלה ייחסתי את ההשתקה לזה שאני באדי פוזיטיב ופמיניסטית ויודעת איך העולם עובד. נגיד, רציתי להגיד שתסתיר גם את זה וגם את זה, ושאני לא אצא אתנית מדי, ולא אמרתי. בתכלס, היה בתוכי דיבור רצוף של תשע שעות, כמו יום עבודה, של חוסר ביטחון שאני לא נותנת לו במה. יש לי חוק שלפיו אני לא מתנצלת על כלום, אז המשפט "סליחה שאין לי חזיות, פשוט עליתי מידה כשהשמנתי" נשאר לי בתוך הראש, והרעיש בתוכו כמו מטבע בצנצנת. כך גם לגבי: "סליחה שאני לא יודעת להצטלם", "אני לחוצה מול מצלמות", "אל תצלמו אותי מהצד הזה", "אני מקווה שלא אצא גיבנת", "וואו, הידיים שלי נראות כמו מגרפות", "איך עושים שהעור מתחת לסנטר ייראה מתוח", "בא לי לבכות ולברוח", "למה הכנסתי את עצמי", "הלוואי שתגידו לי אם אני מתנהגת כמו חייזר", "סליחה שכל הבגדים שלי דוחים ומכוערים", "פליז תגידו לי שאני יפה". כל אלה הם משפטים פסולים של אנשים חלשים שרואים להם. אני רציתי להיות בן אדם שלא רואים לו כלום, וכל כך חזק רציתי להיות הבן אדם הזה, שכבר לא היה יותר מה לראות.
בתמונה אי אפשר להיות שנונה
מלתחתי הדלה הייתה פרושה על שולחן חדר ההלבשה. בהתחלה התביישתי להוציא את הדברים מהשק, אבל ריי וורד הגיבו באיפוק קורקטי. "היא נוטה לבחור בגדים שחורים", אמרה ריי לוורד, "אני רוצה לשים עליה צבע". עמדתי שם בהלם, בטופ מעלי אקספרס ותחתונים מחטבים, וידעתי שברגע שאלבש את חולצת הקולר הירקרקה שריי החזיקה ביד, אראה כמו אימא שלי ב־2004. עמדתי מול המראה. כל הפריטים האופנתיים לא נראו כאילו הם מתאימים לי, אישה עם גנטיקה של כפרייה חסונה מאוקראינה. צריך לתת לי מעדר, לא נעלי עקב עם חרטום מרובע וגימור סאטן. סגרנו על הבגדים שהגעתי איתם. הלוק הראשון שלנו היה מכנסיים רחבים מ־Shein ובגד גוף מודפס בסגנון הל'ס אנג'לס. בבגדים מהחנות המגעילה ביותר באינטרנט, הרגשתי שוב כמו ילדה קטנה שקונים לה בגדים בחנות בתחנת הדלק של היישוב.
הסתכלתי על דורן צאיזלר, שהייתה איתי על הסט. גם עבורה זו הייתה הפעם הראשונה. היא הביאה איתה את הבגדים הכי יפים שראיתי מימיי, כאלה שלא ידעתי שהם קיימים במציאות מרוב שלא יצאתי מהבית. הטירגוטים שלי בפיד, כאמור, הם לחנויות של מגבות. היא סיפרה שמילדות היא מחפשת בגדים בכל חנות אפשרית. גם כששום דבר לא היה עולה עליה, היא לא התפשרה על אף אאוטפיט שחלמה עליו, "כי ידעתי שמגיע לי להרגיש יפה". עם הגישה הבריאה הזאת היא הגיעה לצילומים, להראות לעצמה ולכולם שגם בחורה במידה 46 יכולה להרגיש ביטחון בבגדים שהיא לובשת. אני, לעומתה, תמיד התפשרתי והתלבשתי מכוער כי לא מצאתי שום דבר טוב יותר, ניסיתי להסתיר את עצמי. אם הייתה בתוכי אש שרצתה לצאת החוצה ולהרגיש נשית וסקסית, שפכתי עליה דלי מים בסוף כיתה י"ב. מאז הפסקתי ללכת עם מחשופים מוגזמים, כי הם משדרים חולשה וחוסר מודעות. מבחינתי, בגדים נועדו לכסות.
מול המצלמה, ריי שאלה אותי מי הייתי רוצה להיות, כדי שאדמיין שאני היא כשאני מצטלמת. לא הייתי מסוגלת לענות על השאלה ברצינות, ופשוט התייחסתי לכל בצחוק. סיימנו עם הלוק הראשון בצורה פושרת, וחזרתי לחדר ההלבשה. אמרתי לריי ולוורד שמבחינתי אפשר ללכת ויש לנו את זה. "אני אראיין אתכן כבר בטלפון, ביי", הכרזתי. "את נראית כאילו את עומדת לבכות", אמרה ורד, ככל הנראה האדם התכליתי ביותר בעולם. "ממש לא. חה, חה", שיקרתי. "טוב", היא המשיכה בענייניות, "בואי נבחר לוק שני. אבל למה אמרת שאת במידה 38־42? אלה שלוש מידות שונות". אז אמרתי, יש לי מכנסיים בכל המידות האלה. היא נתנה לי מכנסי ג'ינס במידה 40. אמרתי לה שהם לוחצים והיא צחקה: "טוב, אם את רוצה להיות דוגמנית את צריכה לסבול".
זה תהליך כל כך אינטימי ומביך, אבל יש בו גם הומור. לקחתי את האגו שלי ושמתי אותו בפעוטון, ובינתיים האני הבוגרת שלי עשתה את הדברים הכי מבישים בעולם: הרגשתי את הגוף שלי, דפקתי פוזות למצלמה, הסתכלתי לתוכה כמו שמסתכלים לתוך עיניים של אדם
יצאתי מחדר ההלבשה עם מכנסיים צמודים מדי, טופ חושפני וז'קט ג'ינס. מולי היו ריי והצלם תומר. לשבת מול אישה במראה הזה זה דבר אחד, מתברר. מול גבר זה דבר אחר. היה לי קצר במוח. חלק בתוכי נכנס למוד הישרדותי. מול ריי רציתי להיראות קולית, אגבית, כאילו לא אכפת לי ומי בכלל רוצה לשבת פה על כיסא בר בז'קט ג'ינס, ממש לא אני. הרי אני פה כי אני עיתונאית, הנה העט שלי והפנקס. רציתי לרצות את תומר הצלם – מצד אחד, לסיים כמה שיותר מהר כדי לא להטריח, ומצד שני, לשבור את הקרח כדי שיצאו תמונות טובות, להתמסר. החלק בי שתמיד בוחר את הבחורה הכי חזקה בחדר ומתחבר אליה היה צריך ללכת לישון. לא היה לו מקום פה. הייתי צריכה לעשות ההפך מכל מה שתכננתי כפמיניסטית רדיקלית זועמת – להתמסר לצלם, לגבר.
זה תהליך כל כך אינטימי ומביך, אבל יש בו גם הומור. לקחתי את האגו שלי ושמתי אותו בפעוטון, ובינתיים האני הבוגרת שלי עשתה את הדברים הכי מבישים בעולם: הרגשתי את הגוף שלי, דפקתי פוזות למצלמה, הסתכלתי לתוכה כמו שמסתכלים לתוך עיניים של אדם. אני תמיד מצחיקה, אבל אף פעם לא משתטה. אני תמיד פרועה, אבל לא באמת מאבדת שליטה. והנה, ריי אומרת לי שלא סתם זה נקרא שוטינג. המצלמה יורה בך. ואני הסכמתי לתת לזה לקרות, נתתי למצלמה לירות בי ולהרוג את הטפיל שחי בתוכי – את המחשבה שאסור להתקיים, לתפוס מקום, להיות רדודה, יפה, אסור שיהיה גוף. צריך להישמר, להיסגר, להסתגר. כל קליק היה ירייה, בו־בום. יחד ירינו בכולם. הרמתי את ז'קט הג'ינס למעלה, בכניעה, ותומר הרג את כל הרעים, אחד־אחד.
גם לדורן הייתה חוויה מורכבת על הסט, שהתחילה בגישושים, "פעם ראשונה להיחשף מול המצלמה, פתאום הפה שלך לא מהווה יתרון, אלא רק אריזה". הזדהיתי עם זה. בתמונה אי אפשר להיות שנונה או כריזמטית. דורן פרחה מול המצלמה דווקא בהלבשה תחתונה. "מאותו רגע הכול זרם לי, הצלחתי להתחבר לבגדים, להעז ללבוש חיבורים לא שגרתיים. השיא הוא הסט האחרון, שבחרתי לעצמי לבד, שהחזיר אותי להתחלה, לסיבה שבשבילה אני עושה את הכול – להביא את דורן הילדה, שרצתה לבלוט ולהיראות בכל מידה שהיא".
כלבה נרקיסיסטית או מפלצת מפונקת?
ריי מספרת לי שכשהיא פתחה את הסוכנות, היא פרסמה וידאו שמזמין בנות לשלוח לה תמונות כדי להצטרף. תוך 24 שעות היא קיבלה אלף פניות. גם כעת היא מקבלת עשרות פניות ביום. מי שפונה צריכה לפרט קצת על עצמה, ופרט לסיפורים הנפוצים על התגברות על הפרעות אכילה, עוד משפט שחוזר הוא: "במשך שנים פחדתי להגיד בקול רם את החלום הכי גדול שלי, להפוך לדוגמנית". זה מפחיד כי זה נחשב לירוד ופחות ערך, או כי המשמעות היא להודות שאת רוצה להיראות, ובכלל להודות שאת רוצה. בכלל רוצה משהו. מפחיד להבין שיש לך חלום, ומפחיד באותה מידה להבין שהוא יכול להתגשם.
התפקיד של ריי בסיפור הזה הוא לקחת בנות צעירות עם חלום, ולפרוט אותו ליעדים שאפשר לעמוד בהם. היא מודה שמעטפת האקטיביזם, הפמיניזם והבודי פוזיטיב מכסה על משהו אנושי מאוד – הרצון להיות בפרונט, עבור עצמך. לא למען מאבק או כצינור למסרים. לא בשביל אחרות. להיות שם לבד, בלי להתבייש. "ככה זה היה אצלי. כל הזמן הצדקתי את הדוגמנות, ואמרתי שאני עושה את זה בגלל השליחות", היא אמרה לי בסוף היום, "כי אני הרי אדם עמוק וחכם, ואמרנו שדוגמנות היא הבל הבלים. לקח לי עשר שנים להודות בזה, אבל כן, רציתי להיות דוגמנית כדי לקבל אישור שאני בסדר".
כנשים הדיאלוג עם הפרונט הוא דואלי. מותר להיות בו, אבל קצת. אם תהיי שם כל הזמן את כלבה נרקיסיסטית, אם תעמדי על שלך את מפלצת מפונקת. בכולנו נבנו סכרים פנימיים ששמרו בחוץ את הפחד, אבל גם את הסיפוק. פתיחת הסכרים האלה מכניסה פנימה את הקושי. המראה לא קל ולא יפה. זו יציאה לשדה קרב. אבל אני עשיתי את זה, את מה שפחדתי ממנו, ובין קליק לקליק נוסף של המצלמה, משהו בי נפתח.