"מיררתי בבכי ברגע שראיתי אותו": בן זילכה נפרד מסבו שהלך לעולמו בגיל 110

לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.

>> לינוי בר גפן, בת זוגו של בן זילכה, מאמינה היום רק בייסורים

סבא שלי, צדוק סלח זילכה, נולד בעיר בגדד שבעירק לפני 110 שנים. הוא נשוי לסבתי, שמחה זילכה, בת 95. שניהם ההורים של אבי, רוני זילכה, שהגיע איתם מעיראק כשהיה בן 3, בשנת 1950. לשניים בת נוספת, דודתי כרמלה, שנולדה בישראל.

בעירק עבד כמורה למתמטיקה. בימי חייו, התרחשו שתי מלחמות עולם, וכשחי בעירק התרחש ה"פרהוד", הפרעות ביהודים שחיו שם. בתקופת הפרעות, היו אזרחים מוסלמים שנתנו מחסה ליהודים שהיו בסכנה.
בארץ למד ראיית חשבון, ובזה עסק עד לא מזמן. אני הנכד הבכור שלהם, מתוך ארבעה. לסבי ולסבתי יש עוד חמישה נינים, בנוסף לרנן, הילד של לינוי ושלי.

השניים היו כמעט בכל ארצות אירופה, כולל ארצות סקנדינביה, בארצות הברית מספר פעמים, אפילו באלסקה, וגם בקנדה לא מעט, שם גרה אחותה של סבתי עד לא מזמן עם בעלה אליהו עליו השלום ובנם אריה, עד שחזרה לישראל לפני כשנתיים וחצי. סבי היה גם בסין, כשהיה כבר מבוגר, והצליח לטפס את כל המדרגות ולצעוד על החומה.

סבי מאוד אהב לקרוא. יש להם עד היום בבית שתי ספריות גדושות בספרים, חלקם באנגלית, חלקם בצרפתית, חלקם בערבית ורובם בעברית. לא אתפלא עם קרא את כולם. לאחרונה הראתה לי סבתי כמה חוברות שבהן היה רושם משפטים או ציטוטים נבחרים שליקט מתוך הספרים.

נהגנו להגיע, כל המשפחה, עם סבתי ואיתו, במשך שנים, בכל יום שישי לקאנטרי קלאב בצומת גלילות, שכבר נסגר. היה להם מנוי למקום והם היו יושבים יחד עם חבריהם מימים ימימה, שהיו מגיעים עם ילדיהם, עימם רקמנו עם הזמן קשרי חברות. היינו שוחים שם, משחקים שש-בש ומשחקי קלפים שונים, היינו אוכלים ונהנים, כל המשפחה יחד, מרביצה ארוכה ופטפוטים על כר הדשא. סבי גם נהג לשחות בבריכת גורדון המיתולוגית בתל אביב מיום הקמתה. הוא אפילו התיידד עם הצייר מנשה קדישמן, שהעניק לו כמה איורים של הכבשים המפורסמות שלו.

סבא וסבתא של בן זילכה, צדוק סלח זילכה ז"ל ושמחה זילכה | צילום: באדיבות בן זילכה

אני זוכר, בצעירותי, סיפורים על מסיבות בביתם שנמשכו עד שעות הלילה המאוחרות, כשבבוקר למחרת היו קמים ונפגשים איתנו בחוף טנטורה או מכמורת, הנמצאים מרחק כשעה נסיעה צפונית לתל אביב.

כשלמדתי בתיכון חדש בתל אביב, נהגתי לישון בביתם ביום שישי. כיוון שהוא נמצא במרחק חמש דקות הליכה מדירתם, זה היה חוסך לי כרטיס נסיעה באוטובוס וגם מעניק לי עוד כמה דקות שינה. אבל מה שאהבתי יותר מכל, היה לשוחח עימו. היה בו רוגע שמשרה שלווה גם על בני שיחו ודברי חכמה מתונים, ויחד עם זאת עמוקים ומעוררי מחשבה. אחד מיני רבים היה, כשאתה רואה פושט יד שמבקש נדבה, אל תיתן לו משום שזו מצווה, או כדי שתבוא ברכה על ראשך, או כל דבר אחר בסגנון הזה. תרום לו כי אתה יכול והוא זקוק לכסף הזה.

כשהגיע לגיל 100, הוזמן סבי לביתו של הנשיא המנוח, שמעון פרס.

לפני כשבוע, התאשפז סבי בבית החולים איכילוב בתל אביב. אתמול הגעתי לבקר אותו עם אבי. מיררתי בבכי ברגע שראיתי אותו. האדם המוצק והצלול, עם חוש ההומור הנפלא (כששאלו אותו פעם אם לא מפריע לו שהוא נמוך קומה, ענה שלהפך, ככה הוא תמיד רואה את חצי הכוס המלאה), איבד הרבה ממשקלו. צלילותו מעורפלת, הוא נוטה להירדם תכופות, ספק אם הוא מבין שהוא בבית החולים.

נשארנו שם כשעה קשה מנשוא. אבי חזר אליו מאוחר יותר, בערב.

כשחזרתי הביתה, לינוי סיפרה לי שרנן פרץ בבכי כששמע שסבא צדוק בבית החולים. הוא כתב לו במכתב שהוא אוהב אותו ומקווה שיהיה בריא.

היה להם קשר מיוחד: סבי היה הסנדק בברית המילה של רנן, שניהם אנשים שמחים, ויש לנו בבית תמונה נפלאה, בה נראים השניים יושבים מחויכים זה לצד זה, ונראים כאילו הם מבדחים זה את זה.

צדוק סלח זילכה ושמעון פרס | צילום: באדיבות בן זילכה

עם סיום כתיבת הגרסה הראשונה של הטור, הודיעו לי שסבי, האיש הנפלא הזה, החכם, המצחיק והמרגש, נפטר. אני מוצא נחמה במשפט שסבי מצא בו יופי וחוכמה: Yesterday is history, tomorrow is mystery, the present is a present.

כשנסענו לבית הקברות, הגיעו רבים ממקריו וכמובן כל בני המשפחה. אני כתבתי והקראתי קטע שמסכם בקצרה את אישיותו. רנן, שרצינו למנוע ממנו מראות כואבים, הביא לנו מכתב שכתב לסבא-רבא שלו, וביקש שנניח אותו על קברו. בנוסף, כמקובל, הנחתי אבן על חלקת הקבר.

לאחר כמה ימים, עלינו שוב לקברו. אולי משום שזו הייתה רק המשפחה הקרובה, בלי כל ההמולה מסביב, היה לי קשה יותר. סבתי היקרה התיישבה על כיסא לצד הקבר, ליתר ביטחון. אמי הקריאה קטע מרגש שכתבה על סבי, שכלל גם זיכרון שלה, כיצד סבי רץ אחרי המיטה שלי, כשהוציאו אותי אחרי הניתוח הקודם שעברתי בגיל 17. אבי קרא כמה פסוקי תפילה על אביו, בקול חנוק מדמעות. נשארנו שם עוד כמה רגעים דוממים והתפזרנו לדרכינו.
כמה הוא יחסר לי. כמה אני אוהב אותך סבא. זכינו בך.

>> לכל הטורים של בן זילכה