לשחות, להביט, לנשום: בן זילכה מצא זן במקום בו נגמר לו האוויר

לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.

אני עובד עם ההידרותרפיסט עומר שנער כבר שבע שנים. התחלנו בבריכה של בית החולים תל השומר, שם היו איתנו מטפלים ומטופלים נוספים. משם עברנו לטיפול אחד על אחד, בבריכה ברמת אפעל, ובארבע וחצי השנים האחרונות אנחנו עובדים בבריכת "מעיינה" ברשפון.

>> לינוי בר גפן: "נכים לא אמורים לספק את הצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו"

אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע. במסגרת המפגשים אנחנו עובדים על שיפור תבנית הליכה והרגלי הליכה, חיזוק השרירים לשיפור המוטוריקה הגסה והעדינה, שיפור טווחי התנועה, תרגילי קורדינציה ושווי משקל, מודעות גופנית- לימוד מחדש של הגוף כיצד לנוע ולפעול, שחייה שיקומית בסגנון חזה, חתירה, ולאחרונה גם גב.

בעבר הייתי שוחה רק עם יד אחת, יד שמאל, ידי החלשה לפני הפגיעה והדומיננטית יותר כעת. זה גרם לי לשחות באלכסון. עם הזמן, למדתי לשחות עם שתי הידיים. מה שעדיין אני לא מצליח לעשות זה לנשום

בכל הבריכות שהזכרתי, מחממים את המים ל-34 מעלות, כך שיתאימו לטיפולים. בגלל החום, אני גמיש יותר מאשר על היבשה, ובגלל הגובה של המים והלחץ ההידרוסטטי אני יציב יותר. בבריכה, עומר ואני עובדים על פעולות, שבזמן שהייתי בריא, אפילו לא הייתי נותן עליהן את הדעת, כגון הליכה, שיווי משקל, קורדינציה, או לווסת את שרירי להרפיה במקום למאמץ.

התחלתי מאפס. ראשית, למדתי ללכת נכון. הלכתי לאורך הבריכה ולרחבה אין ספור פעמים, ועדיין, עומר מצביע על פעולות בסיסיות שדורשות שיפור, כמו לאן להביט (לאן שאתה הולך, מתברר שלשם אתה אמור להביט!), עבודה על המפרקים הקטנים בכף הרגל, ודבר נוסף שאני שוכח לעשות בעת מאמץ, ויש שאומרים שהוא חשוב, זה לנשום.

החלק המורכב יותר בטיפול הוא השחייה. בעבר הייתי שוחה רק עם יד אחת, יד שמאל, ידי החלשה לפני הפגיעה והדומיננטית יותר כעת. זה גרם לי לשחות באלכסון. עם הזמן, למדתי לשחות עם שתי הידיים, תחילה בסגנון חזה אחר-כך בחתירה. ומה שעדיין אני לא מצליח לעשות, וגם כאן, יש כאלה שיטענו שמדובר בפעולה חשובה, זה, שוב, לנשום (אבל מה הם מבינים). כך קורה שאני שוחה בריכות שלמות עם הראש בתוך המים, אבל הודות לעומר, גם בזה כבר חל שיפור. באימון האחרון, תירגלנו לראשונה שחיית גב, וכעבור כמה ניסיונות, זה היה משביע רצון.

לאחרונה התגלה לי דבר נוסף שעומר מוכשר בו, וזה ציור. שאלתי אותו על זה באחד הימים, ומתברר שהוא מצייר מהיותו נער, כבר יותר מעשרים שנה. היו לו כבר כמה תערוכות בעבר, אישיות וקבוצתיות, וגם כעת מוצגת תערוכה שלו בשם "הדרך נסוגה לאחור", שתוצג בקפה נוף ים, ברחוב הלוטם 3 בהרצליה עד ה-20 במרץ. ראיתי כמה עבודות שלו, והן מרשימות.

איור של עומר שנער

עומר מאמין שתוספת משמעותית לידע ולגישה המערבית בזמן הטיפול, ובחיים בכלל, היא הגישה ההוליסטית-מזרחית "זן".

לתפיסתו, ההימצאות ב"כאן ועכשיו", מאפשרת מודעות גופנית רחבה יותר, נותנת מקום לנשימה, מאפשרת "להיכנס פנימה", האטה של הדברים, להרגיש ולא רק לחשוב. להיות במצב מדיטטיבי.

בסוף האימון, ביציאה מהבריכה, אני מתקלח ואז עומר ואני יושבים ומדברים על כוס קפה ומאפה. הייתי מעדיף עראק, אבל לא תמיד כל מה שאתה רוצה אתה גם מקבל.

>> עשו אותי באצבע: לכל הטורים של בן זילכה