galshmu
נכים לא אמורים לספק את הצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו
מפגש מקרי עם חברי להקת שלווה הוביל את לינוי בר גפן להרהורים על אודות היכולת האנושית לשלב אנשים עם מוגבלות בחברה, וזה הוציא אותה משלוותה
אני מבקשת מכן טובה הפעם: אני נוטה לכתוב במילים נחרצות. יתכן שאשגה בכך גם בטור הזה אבל הפעם אני רוצה להתלבט הרבה יותר מאשר לקבוע. זהו דיון בנימים דקים, ולא בשריר הקשה.
תחושת אי־הנוחות תקפה אותי לפני כמה שבועות, זה קרה מאחורי הקלעים של טקס שהנחיתי ובו הופיעה גם להקת "שלווה". כל כך שמחתי לפגוש את החבורה המוכשרת הזו. בהערה צדדית אציין שהקולות הצלולים והיפים של דינה סמטה וענהאל כליפה, הזמרות, לפעמים "גונבים" את תשומת הלב מהכישרון האדיר של יוסף עובדיה, המתופף האנרגטי, אבל לא זה העיקר.
אין ספק שקרה כאן דבר שטרם התרחש בישראל. מאז שהלהקה הפציעה על המסך ב"כוכב נולד לאירוויזיון" אני הודפת כל ניסיון לטעון שמדובר בגימיק נצלני. נכים מודרים מהמסך בכלל ומהפריים טיים במיוחד. הם מככבים במהדורות החדשות בהקשרים של מאבקים, לא של כישרון. ואם כישרון – הכישרון הזה תמיד נתפס כיחסי ולא כאבסולוטי. והינה, בפריים טיים של הטלוויזיה המסחרית בישראל, מככבת חבורה שמפגינה מוזיקליות נפלאה שאיננה קשורה בשום צורה למגבלה של חבריה. סולניות הלהקה הן נשים צעירות עם מגבלת ראייה, לא מגבלה במיתרי הקול. חברי הלהקה הנוספים הם נגנים מצוינים, לא למרות ולא בזכות המגבלות הפיזיולוגיות או הקוגניטיביות שלהם. המגבלות האלה לא רלוונטיות בכלל, בדיוק כשם שאין שום סיבה להעריץ קטוע יד על יכולתו לרוץ מהר. ועם זאת – איזה יופי לראות כוכב זורח מבעד לעננים שהסתירו אותו. תביאו עוד.
ב־2012 הומצא המונח "פורנו־השראה". סטלה יאנג, הנכה שטבעה את המונח, מחתה על היעדר המסוגלות שלנו לראות אדם מבלי להפוך אותו לכלי לסיפוק הצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו
בחזרה לאחורי הקלעים: הצטלמנו, קשקשנו קצת והאזנתי גם לשיחות של חברי הלהקה ביניהם. היה שם כל מה שמרכיב שיחה של חבורה מגובשת. בשביל לא להפר את פרטיותם, רק אומר שכל מה שמעסיק צעירים רגילים מעסיק גם צעירים עם מוגבלות. הרי הם בני אדם, בשר ודם. כשהעליתי את תמונתם לטוויטר, רוב המגיבים ביקשו להעלות את חברי הלהקה לדרגת כרובים מכונפים: "הם כל מה שטהור בעולם", "מלאכים", "שמימיים". הכוונה הייתה טובה, אבל היא שיגרה אותי להרהורים על התפקיד ששיחקה כאן המדיה כמתווך בין האדם עם המוגבלות לקהל.
כל ההופעות הטלויזיוניות של "שלווה" צולמו מראש. העריכה השאירה את הפריימים היפים, הנקיים, החפים מטעויות. זה לא ייחודי רק למקרה של "שלווה", הלא זה טבעו של בימוי. אלא שבהופעה חיה נחשפים הפגמים האנושיים הקטנים: לפעמים יש קצת טיקים, אחד החברים קצת לא מרוכז והינה תנועה גמלונית ולא מהוקצעת. זה לא ייחודי ל"שלווה", זה קורה לכל הלהקות ולא לעיתים נדירות. אז למה זה תופס אותי כל כך? כי המאמץ לשלב אנשים עם מוגבלות בחברה הוא המאמץ להפוך אותם לבני אדם כמוכן וכמוני, לא לפוסטרים, ועל סמך התגובות בטוויטר אני תוהה אם הלכנו מקיצוניות אחת לשנייה, מדה־הומניזציה להיפר־הומניזציה, מחרדה מהפגמים להתמודדות איתם דרך העלמתם המלאכותית. האם זו תחנה הכרחית בדרך לנירמול המגבלה? האם תנועת המטוטלת הזו תיעצר בסוף במקום טוב באמצע? ב־2012 הומצא המונח שזוכה לאחרונה לאזכור בהמון מאמרים והרצאות של אנשים עם מוגבלות: "פורנו־השראה", הצגתו של הנכה כמקור לעידוד החברה הרגילה. סטלה יאנג, הנכה שטבעה את המונח, ביקשה למחות על היעדר המסוגלות לראות אדם באשר הוא, בלי להפוך אותו לכלי שמספק את הצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו.
"יש לצלמים של תמונות אומנותיות נטייה להדגיש את הכיעור שבנכות", אמר לי לאחרונה צלם שתיעד את בן זוגי במהלך טיפולי ההידרותרפיה שהוא עובר. הוא ביקש ממני לתעד אותו גם בפעילויות שגרה אחרות. התלבטתי אם לאשר לו. כאבה לי הבטן מהמחשבה שכל הצדדים המכוערים בנכות יתועדו ויופצו. כנראה שגם אני רוצה קצת שלווה.