פרשת אלון קסטיאל גרמה לי להבין שגם אני נאנסתי

אפרת וכטל | צילום: שי פרנקו
אפרת וכטל | צילום: שי פרנקו

עשר שנים חלפו מהרגע שהידיד של אפרת וכטל סימם ואנס אותה עד שהיא הצליחה לתת לזה שם. בעקבות השחרור המוקדם של אלון קסטיאל, היא משתפת את מה שקרה לה ומזכירה שלזכרונות אין שחרור מוקדם

88 שיתופים | 132 צפיות

שוב אותה תמונה, שוב הסיפור על המשקה הסודי עם הסם הנעלם, שוב התהייה איך לעזאזל הכל בסוף קרה לך ואם זה בכלל קרה באמת או שהיה זה חלום בלהות.

>> שלא נדע: המדריך המלא להתמודדות עם תקיפה מינית

את הרגע שהגעתי אליו הביתה, לידיד שלי, וגיליתי שהוא שיקר לי ואף אחד אחר מהחברים שלו לא מגיע בסוף למסיבה כמו שהוא אמר, בלעתי כמו פתי. וגם, מה תעשי? עד שהגעת אז תלכי הביתה? לא נעים, זה ידיד שלך. אז את נשארת, ואז הוא מנסה לנשק אותך ואז את אומרת לו "יואו, סורי, לא התכוונתי לשדר משהו אחר אבל אני לא בעניין" ואיזה מביך ובא לך למות. אבל הוא מרגיע את המבוכה, אומר לך שהכל שטויות ושואל מה את רוצה לשתות. ומה, לא תשארי לשתות איתו משהו? הרי הרגע ייבשת לו את החיים, אז לפחות נרטיב קצת את הגרון.

איזה קטע שמאותו שלוק יין יש לי בדיוק עוד שני הבזקי סצנות, ממש כמו בסרטים. הבזק אחד מתרחש בסלון, הוא גוהר מעליי ואני מנסה לדחוף אותו אבל אני באפיסת כוחות מטורפת. אני מנסה להרים את הידיים אבל הן פשוט נופלות חזרה, בלי שליטה. קאט לסצנה הבאה, שהיא קצרה מאוד וחשוכה מאוד. שוב הוא מעליי, וזהו. זה כל מה שאני זוכרת, שנייה אחת של כובד ושל הבל פה, וכאן זה נגמר.

מאותו שלוק יין יש לי בדיוק עוד שני הבזקי סצנות, ממש כמו בסרטים. הוא גוהר מעליי ואני מנסה לדחוף אותו אבל אני באפיסת כוחות מטורפת. אני מנסה להרים את הידיים אבל הן פשוט נופלות חזרה, בלי שליטה. זה כל מה שאני זוכרת, שנייה אחת של כובד ושל הבל פה, וכאן זה נגמר

 

בסצנה הבאה כבר אפקח את עיניי. השעון על השידה יורה על השעה 5 לפנות בוקר, אני אקום בבהלה ולא אבין איפה ולמה אני שם. אני אתמלא ברגשות אשם, כי איזה פדיחות ואיך לא שלטתי בעצמי. ובכלל, לא נעים, נרדמת תוך כדי וגם כל כך לא רצית אז מה זה היה? 'בטח שתית יותר מדי', את תאשימי את עצמך, וככה תסתובבי עם תחושת מחנק ובאסה שמשהו קרה בינך לבין ידיד שלך. אבל יואו, רק שלא יהיה מוזר עכשיו. אז את מתלבשת מהר, בורחת באישון הליל אבל מסכמת בינך לבין עצמך שתישארי נחמדה אליו.

את ממשיכה לבקר בבר שלו, את חברה שלו ברשתות החברתיות, את אפילו רואה אותו במפתיע בטיול שלך בחו"ל וקצת מתפדחת, כי מבחינתך את זאת שנרדמת במהלך הסקס איתו, הסקס שבכלל לא רצית.

אלון קסטיאל | צילום: אביב חופי
אלון קסטיאל | צילום: אביב חופי

יום אחד, שנים אחרי אותו אירוע, יתחיל קמפיין שיקרא לך לשמור על הכוס שלך. ילמדו אותך שיש דבר כזה ששמים לך בשתייה, שמתפוגג בדם וגורם לך לעילפון חושים, ושיש כאלה ממש דפוקים שזה עושה להם את זה. ואז את פתאום תרגישי צמרמורת בכל הגוף, הקאטים האלה יהבהבו כמו פלורסנט בוהק ואת תעשי אחד ועוד אחד. פתאום תביני מה קרה לך, ולרגע תביני שזו בכלל לא אשמתך, שהוא חולה ואת פשוט לא ידעת. אבל משום מה, במקום ללמד אותו לשלוט ביצר שלו ובמצב הנפשי הקלוקל שלו, מלמדים אותך לשמור על הכוס שלך. כאילו אם תשמרי, תתנגדי ותהיי ילדה טובה שמקפידה, אז המפלצת לא תגיע.

את יכולה להישמר ולחקור ולתהות, אבל לא, זה לא קשור אלייך ולא משנה מה היית עושה, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא הבעיה, לא את, ואת הגבר הזה יש להוקיע מהחברה.

את הסיפור הזה כבר סיפרתי, ואפילו לא פעם אחת. אבל כשזה קרה לי, הייתי כל כך תמימה ועד אז מעולם לא שמעתי על התופעה הזו. אז כל פעם שזה פתאום בוער בי, אני מדליקה את המחשב והאצבעות כבר מתרוצצות מעצמן על המקלדת כמו צועקות בכיכר העיר – 'תתעוררי, כי הוא אולי ישים לך במשקה משהו שירדים אותך, אז אל תעזי להירדם בשמירה'.

זה היה מונולוג הפתיחה בפודקאסט שלי, בפרק על סם האונס, בו אירחתי את אופיר פישי שטבי מנהלת המאבק "הכל רק לא לשתוק". הטקסט הזה נכתב אחרי עוד חשיפה של נפגעת ובעקבות עוד סיפור, והוא בכלל היה מתוכנן להישלח כטור ל"את" כבר לפני שנתיים, אבל לא העזתי. החזרתי אותו למגירה, והוצאתי אותו שוב רק כשהייתי מוכנה לדבר על זה ולשחרר בדרך אחרת. כשהקראתי אותו בקול, הגרון נחנק. לא הייתי מוכנה לזה. זה הפתיע אותי, חשבתי שאני כבר אחרי ולא הבנתי שכל שכבה כזאת רק מקלפת ומגרדת ונוגעת בעצב החשוף, ורק עכשיו אני בעצם מתחילה.

היום, אני בוחרת לשתף את הטקסט הזה כאן שחור על גבי לבן, בעקבות השחרור המוקדם של אלון קסטיאל, עבריין מין מורשע שקיבל צ'ופר על התנהגות טובה ויצא לחופשי אחרי פחות מארבע שנים בכלא. ואני, מה אני קיבלתי על התנהגות טובה? והנפגעות שלו, מה איתן?

ההתפכחות וההתעוררות אצלי, קרו קודם כל "בזכות" קסטיאל. רק ברגע שהפרשיה המחרידה התפוצצה, הגוף שלי נזכר במה שהמוח שכח

 

17 נשים התלוננו נגדו, אך קסטיאל הורשע במסגרת הסדר הטיעון "רק" על ארבע תלונות של נשים מתוכן. האשימו אותו בניסיון אונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית, והעונש שנגזר עליו עמד על ארבע שנים ותשעה חודשים. מתוכם ריצה קסטיאל כשלוש שנים ותשעה חודשים. הוא לא הואשם באונס, אגב, גם לא בשימוש בסם האונס, כי לכך אין הוכחות, אבל תשמעו קטע – מה שכן יש זה חוק ההתיישנות.

אז תנו לי לגלות לכם משהו, הפגיעה הזו לא באמת מתיישנת. להיפך. היא גדלה וגדלה, ומקבלת מקום של כבוד כשכל שנה שכבת ההגנה שלך קצת נשחקת. משנה לשנה את מוצאת את עצמך נזכרת בעוד משהו, ואת מעזה להתמודד ולהכיר בכך שזה קרה. את כבר לא מתכחשת, לא משקרת לעצמך, לא מתרצת ולא עוטפת. אני יודעת – נאנסתי.

ההתפכחות וההתעוררות אצלי, קרו קודם כל "בזכות" קסטיאל. אני לא מכירה אותו אישית ומעולם לא פגשתי אותו, אבל את ההתנהגות שלו אני מכירה היטב. רק ברגע שהפרשיה המחרידה התפוצצה, הגוף שלי נזכר במה שהמוח שכח. רק אז התחלתי להבין שגם בעלי ברים מלאי כסף וכוח, יכולים להכנס גם הם לקטגוריית האנסים האלימים, לסמם ולפגוע.

במשך שנים החזקתי במחשבה שאולי בכל זאת זה לא קרה. כלומר, ידעתי שזה קרה, אבל לא האמנתי שזה נעשה בכוונת זדון. חשבתי שאולי פשוט נרדמתי ואולי הוא לא שם לב. המחשבה שזה היה פשע מתוכנן ומוקפד, רוע טהור ומחושב, היא זו שהכאיבה לי יותר מהכל.

בניגוד לשתיקה הרועמת של החברה בעת שהמעשים האלה קרו, שיח עם חברים בעקבות התפוצצות הפרשה הוא מה שגרם לי לחבר בין הנקודות. כשפורסם סיפור קסטיאל דיברתי עם מכר משותף, הוא לפתע זרק את שמו של אותו אחד שאנס אותי ואמר 'נו, ומה איתו? כולם יודעים שגם הוא כזה'. שמרתי על פנים קפואות, וחזרתי אחריו בקול, 'כן, כולם יודעים שהוא כזה, אה?'.

בפעם אחרת, הברמן שעבד עם אותו הבחור, שאל אותי בנונשלנטיות 'איפה פיצי'. טענתי שאינני מכירה את פיצי ושאלתי מי זה, הוא אמר שזה שם החיבה של אותו מנהל, שיכול להיות ג'נטלמן למופת אבל כשהוא רוצה בחורה 'הוא הופך לאנס שלא רואה בעיניים', כדברי מכרינו המשותף.

אה, אז פגשתי את פיצי, הבנתי ובעיקר הזדעזעתי משם החיבה שלו ומהיחס האגבי שהחברה נותנת לסיטואציות האלה. הדבר הזה הוא על הגב של כולנו, ובדיוק בגלל זה היום אני מדברת ומשתפת – כדי שכולנו נתעורר ונבין שהגיע הזמן להתערב.

כתבתי על כך טורים, התראיינתי על כך, קיימתי פודקאסט בנושא – אבל את המילה "נאנסתי" לקח לי זמן להוציא. זה קרה רק אחרי שסימנתי וי על הכל והבנתי שאני מתכחשת למה שקרה – כי השד הזה עדיין נוראי בעיניי מכדי להסתכל לו בעיניים. כי המחשבה על כך שנאנסתי היא קשה לי, כי עדיין הבושה היא משום מה אצלנו, וכי אני עדיין שואלת את עצמי מה עשיתי והאם יכולתי למנוע את זה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Efrat Reef Vachtel (@vachtelit)

כשנשים שומעות את הסיפור שלי, הן ממהרות לספר בגאווה ש"הן תמיד שומרות על הכוס שלהן", בלי להבין שבין השורות הן שוב זורקות חיצי אשמה כלפיי. 'גם בבית של ידיד שלך, כשתראו סרט, את תשימי לב לכוס היין שהוא מזג לך במטבח?', אני שואלת. הן חושבות על זה עוד שנייה ומבינות.

כשגברים שומעים את הסיפור, הם שואלים 'אבל לא נמשכת אליו? אולי בכל זאת רצית?'. אז לא. לא נמשכתי, לא רציתי ויותר מזה – לא ידעתי. ועוד יותר מזה, גם אם הייתי נמשכת אליו, זה לא היה משנה את מה שקרה ואת העובדה שהבעיה היא אצלו ולא אצלי.

אחרי שהקלטתי את הפודקאסט, ביקרתי חבר ושיתפתי אותו בנושא הפרק. בהמשך ישיר לכך הוא סיפר לי על חברות שליווה אל עבר תחנת המשטרה כדי להתלונן על בחור שעשה להן את אותו הדבר. ואז זה קרה, הוא אמר בפניי את השם של אותו אחד. עכשיו, בין אם רציתי ובין אם לא, כבר לא יכולתי להתכחש יותר. האמת ניצבה מולי.

לא התלוננתי עד היום כי רק אחרי עשור אני מתחילה באמת להבין, להתמודד ולהחלים. לא התלוננתי כי אי אפשר באמת להוכיח, ובעיקר כי עברייני מין מורשעים כמו קסטיאל, יוצאים מהכלא אחרי פחות מארבע שנים "בעקבות התנהגות טובה"

 

הבנות מעולם לא התלוננו. כשהגיעו לגרם המדרגות של תחנת המשטרה הן חטפו פיק ברכיים והחליטו לוותר. יכולתי להבין אותן. שתדעו לכן, שלרגע לא כעסתי או התבאסתי. תמיד יש את אלה שאומרים 'תספרי כדי למנוע מזה להמשיך לקרות', אבל לא כאב לי על עצמי ועל מה שעברתי, כאב לי עליהן. אבל מבחינתי הספיק לי, כי אחרי עשור ואחרי שאספתי עבור עצמי מספיק ראיות, קיבלתי את התשובה והעזתי להגיד – נאנסתי.

מעולם לא התלוננתי. כן דיברתי, סיפרתי, כאבתי, שיתפתי, אבל ההכרה בזה, ההבנה שזה קרה, הייתה שונה מכל השנים שקדמו לכך.

באחד הטורים שכתבתי בעבר ל"את" דיברתי על טיזינג שהופך לחדירה ללא הסכמה ואמרתי שזה סוג של אונס. עוקבת שלחה לי הודעה למה כתוב "כמעט אונס", והודיעה שזה אונס לכל דבר. לא היו לי את הכוחות הנפשיים להסביר לה שההכרה בזה היא תהליך, ושהיא כואבת לא פחות מהמקרה עצמו. כי בדיוק כמו באותו לילה שבו סוממתי, רציתי להמשיך לישון. רציתי להמשיך להתכחש ולא להתעורר למציאות בה ידידים מזמינים אותך למשקה, ומסיימים בנקרופיליה כשהם גוהרים מעלייך ומבצעים בך את זממם. אבל כל שיחה כזאת, כל מקרה שנחשף וכל שנה שחלפה, קילפו עוד שכבת הגנה וחשפו עוד קצת את הפצע. אולי עכשיו הפצע הזה יוכל להתחיל להגליד.

לא התלוננתי עד היום כי רק אחרי עשור אני מתחילה באמת להבין, להתמודד ולהחלים. לא התלוננתי כי אי אפשר באמת להוכיח, ובעיקר כי עברייני מין מורשעים כמו קסטיאל, יוצאים מהכלא אחרי פחות מארבע שנים "בעקבות התנהגות טובה". אז תעשו אתם את החשבון ותגידו לי, איך זה שאנחנו עדיין ישנים?

>> לחצו כאן לחתימה על העצומה "לעשות צדק! לא משחררים את אלון קסטיאל"

 

אלפי פריטים במגוון המותגים — עכשיו ללא מע״מ באתר האונליין ThreeSixtyFive by MASHBIR !