מה כבר ביקשנו? לאוורר את הילדים בחו"ל אחרי המלחמה?

בבוקר, בדרך לרכבת (שכמובן צריך רכב כדי להגיע אליה), שמעתי ברדיו על "גבר בן 30 שנדרס למוות בכביש 2", וחשבתי כמה נורא זה שטרגדיה עצומה למשפחה וחברים נשמעת כל כך לקונית במשפט של 7 מילים. אז איך כל זה קשור לשביתה בנתב"ג שדפקה שבוע שעבר כל כך הרבה אזרחים על לא עוול בכפם, רק כי רצו לאוורר קצת באוגוסט את הילדים שלהם שעברו מלחמה?

די לשבור לנו את הלב: תזכרו טוב את החיוך הזה של מירי רגב

בטח חשבתן שאגיד "שרת התחבורה מירי רגב", אבל התשובה האמיתית היא "זלזול". של שרת התחבורה מירי רגב. חיחי עבדתי עליכן זו באמת היא. אבל לא רק היא. דמיינו איתי סיטואציה: תחשבו שהייתן צריכות להגיע היום למשרד לתת שירות ללקוחות, אבל יש לכן קביעות – ולא משנה כמה נוראיות תהיו – לעולם לא יוכלו לפטר אתכן. האם תאחרו קצת? האם תמשכו את ארוחת הצהריים לשעתיים וחצי? האם לא תחזרו ללקוחה פה ושם למרות שהיא מחכה? זה כמובן תלוי אך ורק במצפונכן. כי אם איכפת לכן מהאנשים שתלויים בכן – אתן תעבדו, עבורם. ואם אתן שמות קצוץ על כל מי שהוא לא אתן, יכול להיות שגם בכלל לא תגיעו לעבודה היום. או בכלל.

ולאחר המטאפורה הזאת שרק נוכל לחלום עליה – כן כן, אלו היו חיי השרים שלנו ב-4 שנים האחרונות, מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה ורעייתו נאחזים בשלטון כאילו היה ארוחה חינם במסעדה יוקרתית. הם ידעו שהם יכולים לעשות הכל, זאת אומרת – כלום – ועדיין לשמור על משרתם, עם הנהג, המאבטחים, הטיסות ואלוהים יודע מה עוד מתרחש שם מאחורי הקלעים עם כספי המיסים שלנו.

וכך יצא, שאנחנו חיות במדינה שאינה מנוהלת. מיום ליום, השירותים לתושב שאנחנו מקבלות מהמדינה בתחבורה, רפואה, משטרה ועוד, הולכים ופוחתים. אבל הלוואי וזו הייתה הבעיה שלנו, כי לא רק שהמדינה אינה מנוהלת, אלא שהמפתחות שלה נמצאים אצל הסייקוז.

קיבלנו חרדה כלכלית מביקורים בסופר, קיבלנו כפייה דתית על מאתיים ברחובות, בערים, נגד נשים, נגד חילונים וחיילים

 

בילינו קדנציה שלמה עם בן גביר, סמוטריץ', סון הר מלך, קרעי, לוין, מילביצקי, גולדקנופף וחבריו (אם אצטרך לכתוב את כולם זה כבר לא יהיה טור אלא ספר עב כרך), וקיבלנו השתמטות של חרדים שכתוצאה ממנה עשרות חיילים (לבינתיים) לא יכלו לעמוד יותר בעומס ונטלו בעצמם את חייהם. קיבלנו התחמקות מוועדת חקירה ממלכתית, קיבלנו טרור יהודי סוחף ובלתי ניתן לעצירה בשטחים, תנועות משיחיות שפועלות להתנחלויות במדינות אויב. קיבלנו חרדה כלכלית מביקורים בסופר, קיבלנו כפייה דתית על מאתיים. ברחובות, בערים, נגד נשים, נגד חילונים וחיילים. ואם אנחנו כבר כאן, במגזין, אז כמובן וכמובן שקיבלנו חוסר טיפול בנושאים הנוגעים לנשים, כשקיבלנו את מאי גולן כמתנה שלא מפסיקה לתת, שבעיקר דאגה, לכאורה, לקומבינות מאחורי הקלעים והעסיקה אנשים – שוב לכאורה – שמנהלים מעבדת סמים (מה לעזאזל?).

ככלי תקשורת, ראוי שנציין גם שבמהלך התקופה הזו, כמו במדינות האפלות ביותר בעולם, קיבלנו התרת דמם של עיתונאים וכלי תקשורת שיוצאים נגד הממשלה (יאללה בואו, אני ביבנה). והייתי ממשיכה עם כל מה שקיבלנו, אבל אז היינו צריכות לכתוב ספר עב כרך, חלק ב'.

כמה אנשים אתן מכירות שעשו רילוקיישן בשנים האחרונות? באמת שנשבר לי הלב. במילה אחת: כאוס. בשתי מילים: אל תתייאשו. פליז. אוקיי זה שלוש. אבל הרגשתי שאנחנו זקוקות פה לחיזוק. בבחירות הקרובות זה מוטל עלינו. על כל אחת ואחת מאיתנו ללכת ולשכנע, לאכול את הראש לכל החברות והחברים – בבקשה בבקשה לצאת ולהצביע. ולא, לא לא לא לא להשאיר אף אחד מהממשלה הזאת בשלטון. מגיע לנו משהו חדש. מגיעה לנו שפיות. מגיעה לנו טיסה בחו"ל באוגוסט.