יש הרבה אשמים ברצח ימנו זלקה, ולא מדובר רק בנערים

בואו נתחיל מהמובן מאליו. ההורים של ילידי שנות התשעים לא חיבקו אותנו מספיק. מה זה לא חיבקו, גם כפכפים היו באוויר, ותמיד-תמיד המורה או המבוגר שמולנו היו אלה שצודקים בוויכוח. דור שלם גדל עם המון חסכים ושאיפה אחת – לחנך את הילדים שלו הפוך ולא לחסוך מהם דבר. וכך, גבירותיי וגבירותיי, קיבלנו את דור הנסיכים והנסיכות. הם תמיד צודקים, תמיד צדיקים ותמיד יגבו אותם. גם אם הרגע הם דקרו ילד מסכן שכל חטאו היה לעבוד בפיצריה ולבקש מהם לא לחרב את המקום עם ספריי שלג. מה הבעיה, נמצא להם דירת מסתור, עלינו.

>> ילדה הותקפה כי ההורים שלה חירשים – גם לי זה קרה
>> אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – וגם לא על הלב של ההורים שלהם
>> נקברה בחיים, אבל זה לא "רצח": גזר הדין המזעזע על מותה של ליטל יעל מלניק

נכון, לא כל אחד מגיע ממשפחת פשע, ואם זה היה קורה אצלי – כנראה שהייתי יותר בקטע של לקחת את חיי שלי אם אלו החיים שבסוף הצלחתי להביא ולגדל בעולם הזה, אבל הבנתן את הכוונה. כי בתקופה כל כך מחורבנת, וכשאני אומרת תקופה – אני מדברת על מעל 6 שנים של טרגדיות על גבי טראומות על גבי מגיפות על גבי מצבות – באמת שהורים יכולים לנסות לעשות את המיטב, ועדיין זה פשוט לא יהיה מספיק.

הילדה הגדולה שלי בת 10, אבל כבר עכשיו דאגתי ללמד אותה לעבור לצד השני של הכביש כשאנחנו רואות את החבורות עם התלבושת האחידה – בשחור או לבן, עם כיפה או ציצית, קורקינט או סכין. והאמת – אני מתה מפחד

 

כי אחרי (או לפני) הכל – יקר פה. תחשבו כמה אתן עובדות רק כדי שלילדים שלכן תהיה פיסת גג מעל לראש שלהם, שלא לדבר על חוג או שניים, קייטנה, בילויים. עזבו את זה – שווארמה. כמה יקר היום לקנות שווארמה. כשאנחנו נאלצות לעבוד, הילדים שלנו נאלצים להיות לבד. כשהם נאלצים להיות לבד, הם מחפשים לעצמם את החברים שיעסיקו אותם – ולא תמיד התחביב שלהם הוא מקרמה. הכל כרוך בהכל.

האלימות עם השעמום והרשתות החברתיות ואוזלת היד שלנו כהורים ואוזלת היד של הממשלה וחבריה, כמי שאמורים לדאוג להורים האלה, שהם אנחנו.

אמרתם בתורה "פרו ורבו" אבל אחרי זה – השארתם לנו את התוהו ובוהו.

"הייתה קורונה ומלחמה, הילדים לא היו במסגרות ובסוף זה מתנפץ", זה מה שהיה לניצב דני לוי, מפכ"ל משטרת ישראל, להגיד בשבעה של ימנו זלקה ז"ל. השר לביטחון לאומי, הלא הוא איתמר בן גביר, מצדו הסתפק בסטטוס ברשתות וכתב שאי אפשר לשים שוטר בכל פיצריה. אבל היי, העיקר שאפשר להיפטר מאחריות בכל סטטוס ובכל שבעה. כמו כן, סתם, מחשבה קטנה – אולי לא היה צורך בכל כך הרבה שוטרים אם מלכתחילה לא הייתה לנו ממשלה שמגבה עבריינים וחשודים בפלילים, ומחלקת נשקים לכל ביצית מופרית עם שתי ידיים.

הילדה הגדולה שלי בת 10, אבל כבר עכשיו דאגתי ללמד אותה לעבור לצד השני של הכביש כשאנחנו רואות את החבורות עם התלבושת האחידה – בשחור או לבן, עם כיפה או ציצית, קורקינט או סכין. והאמת – אני מתה מפחד. כי התופעה הזאת רק תלך ותתגבר, בעיקר בסופי שבוע.

"הייתה קורונה ומלחמה, הילדים לא היו במסגרות ובסוף זה מתנפץ", זה מה שהיה לניצב דני לוי, מפכ"ל משטרת ישראל, להגיד בשבעה של ימנו זלקה ז"ל. השר לביטחון לאומי, הלא הוא איתמר בן גביר, הפטיר מצדו שאי אפשר לשים שוטר בכל פיצריה

 

המדינה חותכת חזק ימינה, כולם עוטים על עצמם כיפות וציציות משל היה זה אקססורי נחשק של מותג ספורט אלגנט פופולרי, והכפייה הדתית בשיאה. אנשים רנדומליים מרשים לעצמם לכפות את צורת חייהם על השאר (בחסות מורשת נתניהו); עסקים כבר לא נפתחים בשישי-שבת (כנאמר ברשתות: "זאת מדינה יהודית ואם אתם לא רוצים אז תעברו לעזה!!"); ובני הנוער שלנו מסתובבים ברחובות ומחפשים איך להעביר את הזמן שלהם. לפעמים הם מתכננים לאיזה סיירת הם ילכו בצבא, ולפעמים הם מתכננים איך לדקור נער תמים וזך אחרי משמרת בפיצריה.

בינתיים, ניאלץ להמתין בסבלנות שמישהו פה ייקח אחריות. על אמת, ולא בסטטוס.