אשת המילואים שנלחמת בפטור מגיוס: "תקווה נוצרת דווקא כשאת בתחתית"

בשבעה באוקטובר, בשעה שש וחצי בבוקר, בן זוגה של רותם אבידר-צאליק, אימא לשלושה מעמק יזרעאל, מעיר אותה בפתאומיות: "מאמי, יש מלחמה". באותם רגעים, גם לצד החרדה והפחד מהאיום הממשי המתהווה, אבידר-צאליק בהחלט לא הבינה שהמילה "מלחמה" תלווה אותה ללא הרף במשך שנתיים: לא רק מלחמת חרבות ברזל עצמה, אלא מלחמה קיומית על עתידה שלה ועל עתידן של אלפי משפחות נוספות.

>> חברת הכנסת אפרת רייטן בריאיון: "אסור לי לאבד תקווה"
>> מניעת היריון? הרב הראשי אוסר על כך. הרי מה אכפת לו מנשים
>> מאחורי המילים הגדולות של השר קיש – מערכת החינוך קורסת לנו בפרצוף

"בהתחלה האימה הייתה קיומית: אנחנו גרים קרוב לג'נין ולאום אל פאחם, היה לנו ברור שזה יכול להגיע גם אלינו. כשבעלי העיר אותי וסיפר לי מה קורה, מיד הבנתי מה זה אומר לגביו, וגם מה זה אומר לגביי. תוך כמה שעות הוא הוקפץ ויצא, ואני נשארתי עם שלושה ילדים בבית, באותה תקופה הגדולה שלי הייתה בת 5 – ילדה עם צרכים מיוחדים, שמתמודדת עם עיכוב התפתחותי נדיר – האמצעי בן 3, והקטנצ'יק בן שלושה חודשים. בדיוק סיימתי חופשת לידה, עדיין הנקתי, והבנתי שעוד רגע אני מתחילה להתנהל לבד".

"לא משנה כמה מי שיושב מולך הוא אבא מעורב או אבא טוב, הוא לא מבין מה זה אומר שאני צריכה להכניס למקלחת 4-5 ילדים בחרדה, בזמן שגם פיטרו אותי וגם יש אזעקות. הייתי כל כך חדורת מוטיבציה, ובתוך זה כל כך במשבר"

 

איך נראו השבועות הראשונים?
"זו אינטנסיביות מטורפת, פחד עליו, פחד עלינו, תחושה כאוטית לחלוטין ברמה הכי יומיומית שאת יכולה לדמיין. הוא היה בלי טלפון, לא זמין בכלל".

אחרי שלושה שבועות, אבידר-צאליק מצאה עצמה מקבלת את שיחת הטלפון הצפויה מהמעסיק שלה. "אני עובדת בחברת השמה וליווי קריירה, מנהלת פיתוח עסקי, עורכת דין ויועצת אסטרטגית", היא מספרת, "הבוס שלי אמר: 'אנחנו מבינים את הסיטואציה המורכבת, אנחנו איתך, וזה קשה, אבל אנחנו נצטרך להוציא אותך לחל"ת או שתיכנסי לחמישים אחוז משרה'. הילדים שלי כבר היו כמעט חודש בבית בשלב הזה. את הגדולה שלי, שבבית ספר מיוחד, הסכימו לקבל לשעתיים כל יום – אבל הנסיעה לשם הייתה 45 דקות מהבית. אמרתי להם שאין לי ברירה, שאני לא אוכל לקחת חצי משרה, ויצאתי לחל"ת של חודש. לאורך כל התקופה לא הפסיקו לשאול אותי בעבודה: 'הוא חזר? או לא חזר? זה לא נגמר כבר'. זה היה בלתי נסבל'.

וכל זה תוך כדי מלחמה שבעיצומה.
"חזית אחת היא באמת המלחמה, כל מדינת ישראל קורסת לתוך עצמה, אבל אני התנהלתי גם בחזית מנטלית, רגשית. חזית מול ההורות שלי, להבין איך אני מחזיקה את זה בכלל, שלא לדבר על הזוגיות שלי – ובעיקר החזית הכלכלית, העניין התעסוקתי. המחירים ששילמתי הלכו ונהיו כבדים יותר ויותר עם הזמן".

"בשלב מסוים תפסתי את הראש, פשוט לא האמנתי – באיזה עולם הם מעיזים לפטר אותי ולגרום לי מצוקה כלכלית אדירה, כשבן הזוג שלי נמצא בחזית? בשביל מה, בשביל שהם יוכלו לייצר עוד רווחים? המילואימניקים בחברה מוגנים על פי חוק, כמובן, אבל לא הייתה הבנה שזה תא משפחתי אחד – שלאישה אין יכולת להחזיק עבודה, והיא במינוס. ניסיתי לדבר עם המעסיק שלי ישירות, וגם הוא כמובן היה במצוקה, והבנתי את זה, אבל לא הייתה באמת הכלה מצידם למצב שלי. הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, שאני חייבת להגן על עצמי ועל עשרות אלפי נשות המילואים האחרות".

כשהיא בדקה לראשונה את החקיקה בנושא המילואים, גילתה אבידר-צאליק דבר לא יאמן: לא הייתה בנמצא שום חקיקה שעוסקת בבני ובנות הזוג של המשרתים במילואים. "הפצתי את הגילוי הזה לכל עבר, והגעתי לפוסט של מישהי בפייסבוק בשם עדי לנגר-שבת, שכתבה פוסט על כך שאף אחד לא רואה אותנו. בנקודה הזו בזמן היינו שקופות למערכת ולחברה לחלוטין, וחוץ מקהילות חזקות שהיה בהן סיוע עם הילדים, לא הייתה הבנה ברמה הציבורית שנשות המילואים הן העורף, החוסן הלאומי. מהפוסט הזה צמח חיבור של 12 נשים, כולן נשים של מילואימניקים, והחלטנו שאנחנו עושות מעשה. בהתחלה פתחנו קבוצת פייסבוק, התחלנו 1,000-2,000 נשים, ואז, כמו אש בשדה קוצים, הצטרפו יותר ויותר נשים בכל יום. כך הוקם מה שהוא היום פורום נשות המילואים".

"המלחמה שלנו הייתה בהתחלה תודעתית – שיבינו מה המשמעות שלנו במערכה הזו, שתהיה הוקרה לנשים האלו והכרה בהן, במשפחות שמחזיקות עומס מנטלי כלכלי מאוד גדול. נשים הן תמיד הראשונות להיפגע והאחרונות להתאושש"

 

מתוך איזו מטרה הוא הוקם?
"המלחמה שלנו הייתה בהתחלה תודעתית – שיבינו מה המשמעות שלנו במערכה הזו, שתהיה הוקרה לנשים האלו והכרה בהן, במשפחות שמחזיקות עומס מנטלי כלכלי מאוד גדול. נשים הן תמיד הראשונות להיפגע והאחרונות להתאושש. היום העיסוק בתחום הרגשי הוא דומיננטי יותר, אבל בתחילת המלחמה זה הרגיש כאילו אף אחד לא דיבר על המשמעויות שנגזרות מהמילואים במשפחה".

הצעד הראשון, מספרת אבידר-צאליק, היה להבין מה הם הצרכים שנדרש להם מענה. "התחלנו לכתוב מסמך מסודר שמפרט איזו עזרה ברמה הפרקטית אנחנו צריכות ביומיום שלנו, מסמך מדיניות ראשוני. התחלנו לשלוח אותו לנשות הקהילה, ובסופו של דבר הוא נכתב בסיוע של 900 נשות מילואים. זה נשלח לכל חברי הממשלה ונכנסנו לתקשורת. תראי, אף אחת מאיתנו לא הכירה את השנייה, אף אחת מאיתנו לא עבדה בזה, אבל כולנו נפגענו באיזשהו אופן באחד מהתחומים האלה – התעסוקתי, הכלכלי, הרגשי – כל אחת הביאה את המקום שלה בלי שום תמורה כלכלית, בתוך מציאות בלתי אפשרית. אבל קרסנו, לא הייתה לנו ברירה".

איפה מתחילות לראות התקדמות?
"הפגישה הראשונה שלנו הייתה עם סמוטריץ'. הוא ישב ברצינות מול מסמך המדיניות וסימן דברים בטבלת אקסל. אמרתי לו: 'זה לא יעזור שתכניס לכל משפחה כמה שקלים ותלך הביתה'. פרטנו בפניו את כל מרכיבי הקושי של המשפחה. מהפגישה הזו בסופו של דבר נוצר ההישג הראשון של הפורום – החלטת הממשלה הראשונה שיצרה את המעטפת למשפחות המילואים: מענק חופשה, מענק למשפחות עם ילדים מיוחדים, 4,500 שקלים מענקים חודשיים ועוד. היה לי ברור שזה לא מספיק, אז נפגשנו עם שר העבודה, יואב בן צור, וניסינו לייצר פתרונות עמוקים, ולהבטיח שהאירוע שקרה לכל כך הרבה נשים לא יחזור על עצמו".

כל הזמן למעשה הייתן צריכות לפנות לגברים שמושכים בחוטים.
"כל הזמן היה לי בראש המקום הפמיניסטי. נשים לא נמצאות בחדרים האלה, בעמדות המפתח האלה. היינו צריכות להגיע לשם, חבורה של נשים, להסביר דברים כל כך מובנים מאליהם לגברים שמוקפים בגברים ולא מכיר את סיטואציות החיים האלה בכלל. לא משנה כמה מי שיושב מולך הוא אבא מעורב או אבא טוב, אלו התמודדויות שזרות לו – למשל מה זה אומר שאני צריכה להכניס למקלחת 4-5 ילדים בחרדה, בזמן שגם פיטרו אותי וגם יש אזעקות. הייתי כל כך חדורת מוטיבציה, ובתוך זה כל כך במשבר".

המוטיבציה של אבידר-צאליק הביאה אותה "לצלול לתוך הכנסת מהרגע הזה ואילך", ולעבוד ברבאק על חוק שיגן על נשות מילואימניקים.

"הסברתי לכל מי שנקרה בדרכי מה המשמעויות של חל"ת, למה זה פיטורים לכל דבר, שוק שחור לכל משבר: לוחצים על כפתור החל"ת ובן אדם פשוט נפלט משוק העבודה", היא אומרת, "עבור נשות המילואים זו הייתה מצוקה כפולה: גם חוסר הבנה של הפיתרון שאיננו פיתרון – וגם חוסר התחשבות במצב הבלתי אפשרי שנקלענו אליו".

איך נראתה האינטרקציה עם נבחרי הציבור? יש מי שהקשיב?
"קיבלתי הרבה 'לא'. היו חברי כנסת שאמרו לי 'אני איתך, את צודקת, אבל זו לא חקיקה שתעבור בקואליציה הזו, זה פשוט לא יקרה'. זה לא ייאש אותי, אלא רק דרבן אותי יותר".

בשלב זה, אבידר-צאליק כבר בילתה ארבעה ימים בשבוע בכנסת, מדי שבוע. "התחלנו לטפל באלפי פניות של נשות מילואים שהתקשרו למערך מיצוי זכויות שהקמנו בפורום, כתבתי בשבילן מכתבים לכל גוף אפשרי. הבנו ש-30 אחוז מנשות המילואים שינו סטטוס תעסוקתי בתוך המלחמה, וזה מה שרץ לי בראש בזמן שניסיתי לנסח הצעת חוק, דפקתי על דלתות ועמדתי במרפסת הח"כים עד השעות הקטנות של הלילה. היו פעמים שגלגלו אותי מכל המדרגות, והיו פעמים שחיבקו אותי חיבוק דוב והשאירו אותי בלי כלום".

"דפקתי על דלתות וקיבלתי הרבה 'לא'. היו חברי כנסת שאמרו לי 'אני איתך, את צודקת, אבל זו לא חקיקה שתעבור בקואליציה הזו, זה פשוט לא יקרה'. זה לא ייאש אותי, אלא רק דרבן אותי יותר"

 

>> רצה לכנסת עם תינוק על הידיים: שגית בכנר נלחמת למען 100 אלף נשים

מישהו בסוף הרים את הכפפה?
"אופיר כץ, יו"ר הקואליציה. נכנסתי אליו בסוף של יום ממש ארוך, נתתי לו את כל הפיץ', והוא הסתכל עליי ואמר לי 'זה לא נורמלי, חייבים לפתור את זה'. הוא התחייב, והחוק עבר תוך שלושה חודשים, בשנה שעברה, במאי 2024. זה קרה למרות התנגדות משרד האוצר, נשיאות המגזר העסקי ואגף תקציבים. גם מפקדים בצבא ניסו לשכנע אותי שזו טעות ולא צריך, שהמענקים מקרן הסיוע מספיקים – והם לא".

מה כוללת ההגנה שהחקיקה מספקת?
"גם מענק מאוד משמעותי של כל מי שהוצאה לחל"ת ולא קיבלה דמי אבטלה, גם השוואה מעוגנת בחוק שחל"ת שווה לפיטורים כשהוא מעבר לשלושים יום, וגם איסור אפליה בתעסוקה מטעם מילואים או היותך אשת מילואימניק. הדבר הזה שם את המציאות מול הפנים של המעסיקים. זו הייתה באמת אצבע בסכר, לעצור את הדימום הראשוני הזה. לצד זה, אנחנו מבינות שגם המעסיקים סחבו אלונקה מאוד כבדה לאורך השנתיים של המלחמה, ושחייבים לתת גם להם מעטפת כדי להבטיח שאנשים יישמרו בשוק העבודה, ימשיכו להתקדם, ולא יפגעו בטווח הרחוק".

"המגזר המשרת אמור להיות מתועדף על פני כל מגזר אחר"

בשמונת החודשים האחרונים, עם התנודות המתגבשות סביב חוק הגיוס ושירות חרדים שעומדות על הפרק, תשומת הלב של אבידר-צאליק מופנית לנושא חדש. "עכשיו אני מקדישה את כל כולי לסיפור חוק הגיוס. התעסקנו עד עכשיו המון במיצוי זכויות ובתעסוקה, אנחנו כל הזמן מכבות שרפות, אבל הבנתי שאם לא נפתור את הבעיה מהשורש נמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמנו לנצח: תמיד מענק, תמיד תקציב, תמיד לתת אוויר נשימה למשפחות – בלי להרחיב את השורות, אנחנו נישאר לנצח באותה סיטואציה".

"עכשיו אני מקדישה את כל כולי לסיפור חוק הגיוס. אני רוצה להבטיח שכשהבת שלי תהיה בת 18 – המגזר המשרת, שהיא תהיה חלק ממנו, יתועדף על פני כל מגזר אחר בהתאם לשירות צבאי"

 

אז מה עושות?
"הקמתי ארגון חדש, שנקרא שדולת המשרתים. כל מטרתו היא להסביר למגזר המשרת שהוא מגזר – להקים לובי שנותן כוח לכל המשרתים – בסדיר, בקבע, במילואים – ולכלל המשפחות שלהם. כל מי שמחזיק את הביטחון, את הכלכלה, שיודע להתלכד סביב משימת הקיום שלנו כאן. זה הגרעין שמבטיח שמדינת ישראל תישאר בטוחה ומתפקדת, אבל זה גם מגזר עם אפיון שונה וצרכים שונים, ובאופן בלתי נתפס הוא מתועדף מאוד נמוך. יש שיאמרו שהמומנטום לדאוג למגזר הזה אבד, אבל אני אומרת הפוך: עברו שנתיים, למדנו בהן מספיק, ועכשיו אני רוצה להבטיח שכשהבת שלי תהיה בת 18 – המגזר המשרת, שהיא תהיה חלק ממנו, יתועדף על פני כל מגזר אחר בהתאם לשירות צבאי".

איך שדולה כזו מתנהלת אל מול הכוח ההולך וגדל של החברה החרדית בשולחן קבלת ההחלטות?
"מצד אחד, הקצינו צוותים לעבודה על פרויקטים מדהימים בשיתוף עם החברה החרדית – כדי שהחזון יהיה משותף. מצד שני, בערב המלחמה עם איראן פגשתי בכנסת את יולי אדלשטיין. ניסיתי להבין מה היה ההסכם בינו לבין החרדים, כי קואליציית ארגוני המילואים שהקמנו לא הייתה מיוצגת בשיח הזה. דפקתי לו בדלת מ-12 בצהריים עד ארבע וחצי לפנות בוקר, רק כדי לגלות שזה היה משא ומתן במעמד צד אחד – החרדים. נפל לי האסימון שהחברה החרדית יודעת, בחוכמה גדולה, להיות בכל מקום ולשרת את המגזר שלה. אנחנו לא יודעים לעשות את זה, אנחנו לא מספיק מייצגים את עצמנו ולא מספיק מלוכדים בתוך עצמנו – וזה מה שצריך לקרות כאן. אם נבטיח שבכל מקום יהיה מי שמדבר בשם המגזר המשרת, משהו עמוק מאוד יקרה פה, ישנה את המשוואה ויתקן אותה".

"החברה החרדית יודעת, בחוכמה גדולה, להיות בכל מקום ולשרת את המגזר שלה. אנחנו לא יודעים לעשות את זה, אנחנו לא מספיק מייצגים את עצמנו ולא מספיק מלוכדים בתוך עצמנו – וזה מה שצריך לקרות כאן"

 

ומה עם הפוליטיקאים?
"תראי, הגעתי לכנסת בלי היכרות עם האופן בו היא עובדת או איך מייצרים במדינת ישראל חוק, והגעתי לנקודה שבה אני עובדת באופן צמוד עם חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, ואני גם מצליחה לנהל שיח אמיתי, פרגמטי ומכבד עם חברי כנסת חרדים. יש יתרון בלהגיע מבחוץ – אני יכולה לבוא אל נבחרי הציבור ולומר להם שהריבים ביניהם והאג'נדות השונות לא מעניינות אותי, אני ה'לקוח בקצה' ואני קורסת תחת הנטל, אז תמצאו פתרון, תעשו שמיניות באוויר ותהיו יצירתיים. מעבר לזה, אני אגיש לכם את הפתרונות ואתם תעשו מה שצריך כדי לממש אותם".

אז את מחזיקה באמת תקווה לשינוי?
"תקווה זה דבר שנוצר דווקא כשאת בתחתית. בכל פעם שאני נמצאת בשפל הכי גדול שלי, אני מצליחה לייצר את התנועות הכי משמעותיות. תחושת המסוגלות הפנימית שלי נוצרה מתוך הצלחות אמיתיות ומטורפות שהצלחנו להשיג בפורום ובשדולה. רק לאחרונה הצלחנו להקים מיזם יחד עם צה"ל ו'הכנפיים של קרמבו', בו מגיעים למשפחות המגויסות שיש להן ילדים עם צרכים מיוחדים ומייצרים איתם קשר. דברים כאלה גורמים לי להרגיש שאני לא באובדן שליטה מוחלט. בסוף אנחנו נצליח כי אין לנו ברירה, ובינתיים אנחנו לא נתייאש. אנחנו הולכים להישאר כאן, ואני רוצה להישאר כאן בלב שלם".

"אימהות לא יצאו במשך שנה מהבית"

הדר וולפוביץ' כץ, יועצת ארגונית, מילואימניקית ואימא בעצמה, היא אחת מהיזמיות החברתיות שחברו לפורום נשות המילואים בהקמת מיזמים שונים עבור הנשים והמשפחות שנמצאות בעורף.

"כבר כמה שנים שאני ואחותי סיון וולפוביץ' מקימות מיזמים חברתיים, כשהרבה מהם קשורים לאימהות והורות ראשונית", היא מספרת, "כשפרצה המלחמה, היה לנו חשוב לתת מקום לאימהות שהן נשות מילואימניקים, נשים של אנשי קבע, ובכלל בנות משפחה של משרתים. אימהות טרייה והתמודדות עם מצב כזה שבו האבא לא נמצא בבית היא קושי כפול ומכופל, וניסינו לחשוב מה אנחנו יכולות לעשות עם זה".

יחד, הקימו השתיים מיזם לאימהות טריות, נשותיהם של מילואימניקים ואנשי קבע – שפעל בכל רחבי הארץ, מצפון ועד דרום. "השתמשנו בכל שיתופי הפעולה שהיו לנו כדי לתת להן מקום ומרחב שיהיה שלהן. בהתחלה אלה היו ריטריטים, או מפגשים חד-יומיים, שהבאנו אליהם את כל נשות המקצוע האפשריות שהגיעו בהתנדבות: יועצי הורות ראשונית, ליווי התפתחותי, יועצות הנקה ותזונה, רפואה משלימה, קריירה ותעסוקה, יועצות שינה, רפלקסולוגיה, כל סוגי התרפיה ועוד ועוד. נשים מדהימות שנקראו לדגל והגיעו מיד. הוספנו לזה ארוחות בוקר שוות, סדנאות ופינוקים – כל מה שמגיע לנשים האלה שחוות את כל מגוון האתגרים שיש לתקופה הזו להציע בצורה הכי אישית שיש".

"לאחר מכן, ניגשנו לקרן 'שחר' שמפעילה תוכנית תרומה למיזמים למען תושבים שנפגעו במלחמת חרבות ברזל, יחד עם מכון 'שחרית' וקרן אמריקאית פילנתרופית בשם FNL. קיבלנו מענק ראשון שאפשר לנו לשתף פעולה עם המון גופים, כמו רשת ביג, סופר-פארם, שטראוס, לילית קוסמטיקה ועוד, ולגייס 60 מתנדבות – נשות מקצוע מכל הארץ – שנעו איתנו ממקום למקום ואפשרו לנו לקיים את המרחבים הללו ברחבי הארץ. משם, חברנו לרותם ולפורום נשות המילואים, וכך הגענו לנשים רבות ברחבי הארץ. מתוך המרחבים שלנו נוצרו קבוצות נשים רבות – הקמנו קבוצה לאימהות לחיילים פצועים, קבוצה למשפחות מפונות מהמתקפה האיראנית בשכונה שלי בפתח תקווה, ועוד".

מה את שומעת מהנשים שמגיעות למרחבים שלכן?
"שמעתי מאימהות על כך שבמשך יותר משנה הן לא יצאו מהבית, שהן פחדו לצאת עם התינוק שלהן לבד, שהן חוו משבר זהות גדול מול האימהות שלהן, ופחדו כמובן על בני הזוג שלהן. באחת הערים הגיעו 30 נשים למרחב ופשוט לא הפסיקו לבכות. הייתה שם מישהי שסיפרה שהיא לא יצאה מהבית במשך שנה וחצי, שבן הזוג שלה לא היה בלידת התינוק, ושכשאחיה נהרג במלחמה – היא לא יכלה להגיע לשבעה. אחרת סיפרה שבאזעקות, היה הכי קשה לשמוע את הילדים שלה פוחדים על עצמם – אבל גם על אבא. בחוץ הקול של הנשים במלחמה הזו פשוט לא נשמע. המשק המשיך להתקיים והאימהות האלה היו לבד, ממש לבד, וזו הייתה הפעם הראשונה שהן קמו על הרגליים ורצו יותר בשביל המשפחה שלהן – ובשביל עצמן".