רצה לכנסת עם תינוק על הידיים: שגית בכנר נלחמת למען 100 אלף נשים

כששגית בכנר ילדה לפני עשרה חודשים את בנה השלישי, בן זוגה, מתן בכנר, שכיר ברשות התעופה, יצא לחופשת לידה במקומה. "הייתי חייבת להמשיך לעבוד כי אני יועצת ארגונית עצמאית, והיה לי חשוב לשמור על הלקוחות שלי. אני גם עובדת קשה כדי להשיג אותם", היא אומרת.

>> אימהות לוחמות מהבית: קבוצת תמיכה לימי המלחמה

ואז פרצה המלחמה הארורה של השבעה באוקטובר וטרפה הכל. "מתן (38), פרמדיק בצנחנים במילואים, גויס מיד ואני נותרתי עם שלושה ילדים בגילאי שבע, חמש ותינוק קטן", היא ממשיכה. "אנחנו גרים בקיבוץ גבעת ברנר ונמצאים בטווח של 40 הקילומטרים מעזה. הייתה אצלנו נפילה והיו אזעקות. מתן הוא בן הקיבוץ ואני גרה איתו בקיבוץ כבר 17 שנה. הבית שלנו הוא בית של פעם, בלי ממ"ד והייתי צריכה לרוץ למקלט שבחוץ עם שלושה ילדים וזה היה קשה". 

"אם אנחנו משפחה מגויסת, תשוו אותי למילואימניק עצמאי, שאמור לקבל חצי שנה מהשחרור מענקים על העסק. פגיעה בי היא פגיעה גם בו"

המשק חוזר לשגרה, נשות המילואים לא חוזרות לשגרה. שגית בכנר, נשות המילואימניקים | צילום: פרטי

מהר מאוד החליטה בכנר לקחת את הילדים ולנסוע למקום שיש בו ממ"ד ואוכל חם. אז היא תפסה מחסה בבית הוריה שבתל אביב למשך חמשת השבועות הבאים. "יותר משליש מהלקוחות שלי עזבו, בגלל שאין לי את העזר כנגדי בבית", היא מספרת. "לא יכולתי לצאת לפגישות ולנסות לגייס לקוחות, הסדנאות שעשיתי עד המלחמה, בוטלו בעקבותיה. כעצמאית, שבעלה מגויס, הבנתי מהר מאוד שאני ונשות מילואימניקים רבות, שבעליהן גויסו ויש להן בבית ילדים קטנים, מרגישות כמוני, אנחנו נשים שקופות. לא רואים אותנו. שום עזרה, שום תמיכה. ירדנו דרסטית ברמת החיים ואני אומרת בפה מלא שהתחושה היא שהפכנו לאזרחיות סוג ב'. כולנו רגילות לבעלים שיוצאים למילואים, אבל תמיד היו למילואים האלה, התחלה, אמצע וסוף. בינתיים המשק חזר לשגרה ואנחנו לא".

נכון להיום, בכנר (37) היא אישה נמרצת ונחושה, וקול בולט במחאת נשות המילואימניקיות העצמאיות שהחליטו לצאת למאבק. 

"פתחנו קבוצת ווטסאפ של 14 נשים והחלטנו שאנחנו מפסיקות להיות שקופות. השמועה על הקבוצה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. הקמנו את הפורום ב-27 לנובמבר, והיום קהילה שלנו מונה כ-5000 נשים, כולן חדורות מטרה לקבל את הזכויות שלהן"

מעורבות חברתית וענייני ציבור בערו בך תמיד?
"ברמה האישית אני אישה אנונימית. אשת משפחה מגבעת ברנר, שאף אחד בעצם לא הכיר עד היום. אבל כשפרצה המלחמה הרגשתי תחושת שליחות, שיש עלי אחריות. למדתי פוליטיקה במהלך החודשים האלה, והסיפוק יורגש כשנביא הישגים". 

איבדה יותר משליש מהלקוחות שלה. שגית בכנר וילדיה | צילום: פרטי

איך הכל התחיל?
"יום אחד ראיתי בפייסבוק פוסט של עדי לנגר-שבת ששאלה מהן הזכויות שלנו כנשות מילואימניקים. בעקבות השאלה הזאת והתשובה, שלא מגיע לנו כלום ושום דבר, פתחנו קבוצת ווטסאפ של 14 נשים והחלטנו שאנחנו מפסיקות להיות שקופות. השמועה על הקבוצה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. הקמנו את הפורום ב-27 לנובמבר, והיום קהילה שלנו מונה כ-5000 נשים, כולן חדורות מטרה לקבל את הזכויות שמגיעות להן. מתוך 98 אלף משפחות המילואימניקים ישנן 17,200 נשים עצמאיות שאני הקול שלהן, שמציף את הצרכים ואת הבעיות שלהן. בפורום שלנו כולנו פועלות בהתנדבות מלאה". 

"ירדנו דרסטית ברמת החיים ואני אומרת בפה מלא שהתחושה היא שהפכנו לאזרחיות סוג ב'. כולנו רגילות לבעלים שיוצאים למילואים, אבל תמיד היו למילואים האלה, התחלה, אמצע וסוף. בינתיים המשק חזר לשגרה ואנחנו לא"

היכן הקושי הגדול שלכן?
"הנתונים מדברים בעד עצמם. 36% מנשות המילואימניקיות העצמאיות דיווחו על ירידה בהכנסות של מעל 51%. 33% מהן דיווחו, שהן רוצות לסגור את העסק שלהן לצמיתות מכורח הנסיבות. כולנו אימהות לילדים קטנים, וחלק מהרצון לעצמאות קשור בידיעה שיש לנו פרטנר בבית. כשאני יוצאת לסדנא בערב, הוא בבית. עכשיו הכל עלינו. אנחנו בדור של חלוקה שוויונית, אבל לקחו לנו את השותף ואנחנו מוצאות את עצמנו בשגרה חדשה. נפח העבודה שלי ירד לפחות בשליש, אני לא יכולה לצאת לפגישות ולגייס לקוחות חדשים. ילד חולה מאלץ אותי להפסיד עבודה". 

בכנר ממשיכה למנות את התוצאות ההרסניות: "בעלת חנות בגדים שבעלה במילואים, נאלצה לסגור את החנות, ישנן נשים עצמאיות אחרות שחזרו להיות שכירות בלית ברירה. נשים שעוסקות בתחום הטיפולי מדווחות, שאין להן מטופלים. מבחינה רגשית קשה לטפל באחר, כשהבית הפרטי שלך נמצא ברגרסיה קשה". 

"העסק שלי קיים חמש שנים. חמישה חודשים בלי שיווק עצמי, החזירו אותי חמש שנים אחורה", היא מספרת. "אנחנו חיות בשגרה חדשה עם פחדים וחששות וגם מהפן הנפשי זו התמודדות גדולה; יום אחד הילדים התעוררו לרצף של אזעקות ואבא שלהם הלך ולא חזר במשך שבועות ארוכים ברציפות, ואין לך שום עזרה. הילדים מבוהלים ומפחדים לצאת מהבית, ובמקום שיעריכו אותנו, מתעלמים מאיתנו. ואני אומרת, תראו אותנו, תראו את הבתים שלנו, אנחנו רוצות שבני הזוג יחזרו אלינו, אבל לאן הם ישובו כשהבית שלהם מתפרק?" 

לאן ישבו אנשי המילואים כשהבית שלהם מתפרק? שגית ומתן בכנר | צילום: פרטי

מובן, כולנו במצב לא רגיל מאז השבעה באוקטובר.
"אני מבינה את הצורך במלחמה הזאת, היא צודקת כי היא על הקיום שלנו. המלחמה תגרום לי להמשיך להיות חזקה. אני חושבת הרבה על החטופים והחטופות, אין שום דבר יותר חשוב מאשר החזרתם ואני ממשיכה להיות חזקה גם בשבילם. אבל אני רוצה שהמדינה  ששולחת את בעלי להילחם, תשמור גם על המשפחה שלו, עלינו, זו בקשה לגיטימית, לא?  תעזרו לנו להיות העורף החזק. תדאגו לחזית העורף".  

"יום אחד הילדים התעוררו לרצף של אזעקות ואבא שלהם הלך ולא חזר במשך שבועות ארוכים. אין לך שום עזרה, הילדים מבוהלים ומפחדים לצאת מהבית. ובמקום שיעריכו אותנו, מתעלמים מאיתנו"

מה השורה התחתונה מבחינתכן?
"להשוות את התנאים שלנו לתנאים של המילואימניקים העצמאיים. הם זכאים לקבל מענקים על העסק ואין סיבה שאנחנו לא נקבל. המתווה שהוציאו על תשעה מיליארד שקל, נכתב אחרי שעשינו בירור צרכים בקהילה והצפנו מה הנשים שלנו צריכות – מדובר על שלושה תחומים: מוגנות וביטחון תעסוקתיים, תמיכה כלכלית והתחום הנפשי. לעצמאים תמיד יש בעיה במדינה ועכשיו עוד יותר. אם אני משווה את עצמי לשכירה, יש להן פחות שעות עבודה בתשלום, הן מקבלות תשלום על מחלת ילד, הן זכאיות לתוספת של שמונה ימים על היעדרות על חשבון המעסיק. כעצמאית, אני לא מקבלת דבר. הילד חולה ולא העברתי סדנה, תפצו, תנו לנו מענק שווה ערך לנשים שכירות. לא קיבלתי דבר שיעודד את העסק שלי להתקיים, ועכשיו אני צריכה – כמו רבות מחברותיי העצמאיות – לשווק את עצמי מחדש. חלק מהגברים שלנו שוחררו, אבל בעוד רגע הם יחזרו למילואים כי המלחמה עוד כאן ואנחנו חיים באי ודאות גדולה. אם אנחנו משפחה מגויסת, תשוו אותי למילואימניק עצמאי, שאמור לקבל חצי שנה מהשחרור מענקים על העסק. פגיעה בי היא פגיעה גם בו".

עם מי כבר נפגשתן ומה השגתן עד כה?
"נפגשתי עם שר הביטחון ועם שר האוצר. אני מגיעה לפגישות עם התינוק שלי רון, חברי הכנסת כבר מכירים אותו, בינתיים יש רק הישגים קטנים. בפועל, קיבלנו מענק של 3,800 שקל בחודש על אוקטובר עד ינואר. זה נתן קצת אוויר לנשימה כי המשכורות במילואים של בן הזוג הן גבוהות מהרגיל ועומדות על 125 אחוז, אבל זו טיפה בים". 

עושות היסטוריה. שגית בכנר ונשות פורום המילואימניקים | צילום: פרטי

את נוכחת הרבה בוועדות שונות. את מרגישה שהקול שלך נופל על אוזניים קשובות?
"נפגשתי עם שר הכלכלה ניר ברקת, והרגשתי שמישהו מקשיב לי. ביקשתי ממנו להכליל גם אותנו הנשים העצמאיות במתווה של המילואימניקים העצמאיים. הוא הגיש בקשה לשר האוצר סמוטריץ'. זה לא קרה. גם משה גפני וגם דוד ביטן הסכימו איתי ופנינה תמנו-שטה לוקחת אותי יד ביד ומנסה לקדם שוויון מגדרי. וגם זה, בפועל, לא קורה. בוועדות מצדיקים אותנו, אבל ברגע האמת דברים לא זזים. אנחנו ממשיכות ולא מוותרות". 

חלק מבני הזוג חזרו, לפחות לתקופה. איך התחושות?
"אנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו. בן זוגי שטיפל בפצועים בשטח ואיבד חברים, הוא לא אותו דבר. אני עדיין צריכה להיות החזקה ולעמוד לצידו אחרי כל מה שחווה בעזה. אנחנו בתוך טראומה וצריך לדאוג שלא נהיה פוסט טראומטיים".   

מה המטרה הסופית שלכן בפורום?
"לעשות היסטוריה, להביא צדק ולשנות את המשוואה. לא יכול להיות שמי שיוצא להגן על המדינה ועל כולנו, הבית שלו נשאר מאחור וזה מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן. הוא חוזר למלחמה ואנחנו למטבח, אבל אנחנו מזמן לא שם, זה לא הדור שלנו". 

ברגע האמת דברים לא זזים. שגית בכנר, נשות המילואימניקים צילום: פרטי