"לא אנסו אותי, לא התעללו בי, אז למה לעזאזל אני ככה?"

כל הדברים שאף אחד לא מדבר עליהם – פרויקט מיוחד | איור: מיכל רוט

בתור בוגרת מערכת החינוך הממלכתית, הפעם הראשונה שנתקלתי במושג "פוסט טראומה" הייתה כשחזיתי בעדות של ק. צטניק במשפט אייכמן, שם התמוטט על דוכן העדים. אחר כך הגיע ישראל, השכן בבניין של ההורים שלי, שביום נהג להסתובב בחדר המדרגות, בערב היה דופק על הדלת שלו 70 עד 100 פעמים ובלילה אפשר היה לשמוע אותו בוכה וצועק מתוך החלומות. בהמשך נחשפתי לסיפור של ורד דורון, מי שנחקקה בזיכרון הלאומי כ"אישה שחלמה חלום על כך שאביה אנס אותה והביאה בסופו של דבר להרשעתו", כפי שתיארו הכותרות בעיתונים בשטחיות מה. 

>> למה לא אמרת לי: לא ידענו כמה כואב הגוף בזמן שמתאבלים
>> למה לא אמרת לי: כל הדברים שלא מדברים עליהם – הפרויקט המלא

שואה, הלם קרב, אונס וגילוי עריות – אלה היו המושגים הראשונים שלמדתי להצמיד למושג "פוסט טראומה", ולכן זה נראה לי כל כך רחוק, מעורפל ובטח לא קשור אלי. ובכל זאת, לאורך השנים לא יכולתי להפסיק לחשוב על הסיפור של דורון, על אותו זיכרון מודחק שצף מעל פני השטח. שנים חשבתי "מה אם קרה לי משהו נוראי, ואני אפילו לא זוכרת אותו?", ואז הדבר באמת קרה לי. אבל זה לא היה נוראי בכלל, זה היה הצעד הראשון בדרך לריפוי והחלמה.

במשך שנים נהגתי להתבונן בקורבנות תקיפה, חשבתי עליהן מחשבות שהתביישתי להודות בהן אפילו ביני לבין עצמי

תמיד ידעתי שיש משהו פוסט טראומתי בהתנהגות שלי, בלי בכלל להבין לעומק מה זה פוסט טראומה, פשוט כי כאמור אף פעם לא הסבירו לי. אמרתי לעצמי "לא אנסו אותי, לא התעללו בי, לא היכו אותי, אז למה לעזאזל אני מתנהגת ככה?". רק אחר כך הבנתי שבכלל לא ידעתי מה קרה לי ומה לא קרה לי, כי בכלל לא הכרתי את עצמי, הייתי מנותקת. זו טיבה של פוסט טראומה, היא יוצרת את הניתוק בין הפצע הנקודתי להתגלגלות שלו בהמשך. אף אחד לא רוצה להיות "מנותק מעצמו", אבל זה הניתוק הזה שמאפשר לחיות.

ואז רציתי לחיות יותר, רציתי לחיות מתוך חיבור ונזכרתי בדיוק במה שקרה לי, נזכרתי בטראומה. היא לא הופיעה ביום בהיר אחד, אלא אחרי הרבה שנים של עבודה, אבל בדומה למקרה של דורון, במובן מסוים היא נחתה "לפתע" בזיכרון שלי, כאילו הגלים של מעמקי התודעה נשאו אותה לפתחי כשהייתי מוכנה. במשך שנים נהגתי להתבונן בקורבנות תקיפה, חשבתי עליהן מחשבות שהתביישתי להודות בהן אפילו ביני לבין עצמי, חשבתי "לפחות יש להן סיבה, תירוץ", כי הרגשתי שלי אין הסבר, ואז הוא הגיע. 

הייתי בטוחה שפוסט טראומה זה דבר אפל, חור שחור במעמקי התודעה, גדול מהחיים עצמם, אבל גיליתי ש"גדול" זה מושג יחסי ומה שהיה ענקי ועצום בגיל הילדות, יהפוך בהמשך לדבר שאפשר לשאת את כובד משקלו. גיליתי שלפני הריפוי מגיעה ההלקאה. "איך לעזאזל יכולתי להדחיק דבר כזה?" חשבתי לעצמי. אחר כך האמנתי שזה עניין שולי, פעוט, קטן. אם הייתי קוראת על זה בעיתון הייתי ודאי נחרדת, אבל אני? איך אני לא הצלחתי להתמודד עם זה? ואז הבנתי שמי שלא הצליחה להתמודד היא לא אני בגרסת האישה הבוגרת, אלא הילדה שהייתי. ילדה שמישהו דאג במזיד ובמכוון שתהיה חסרת אונים. 

רק אחר כך הבנתי שבכלל לא ידעתי מה קרה לי כי בכלל לא הכרתי את עצמי, הייתי מנותקת. זו טיבה של פוסט טראומה

ואז פתאום הבנתי שדווקא היא, הילדה הזאת שלא הצליחה להתמודד, בעצם הצילה אותי. היא פיתחה את כל אותם דפוסים הרסניים שהרגשתי שממש רודפים אותי, ששייכים למישהי אחרת, מישהי שאינה הבחורה המוצלחת שחשבתי שאני חייבת להיות, מה שזה לא אומר. כנראה שזה מעין אינסטינקט הישרדותי, שריד קדמוני, שמבין שהוא חייב להתגייס בכל מאודו ולהגן על נפש של ילדה קטנה כל כך, ולא משנה מה המחיר. אנחנו חיים בחברה פסיכולוגיסטית, שמדברת את עצמה לדעת. אבל הבנתי שלטראומה הרבה פעמים אין מילים, היא דורשת שפה משל עצמה שלא תמיד יש לנו. ואולי בעצם יש לנו, אבל מעולם לא הקדשנו לה מספיק מחשבה – השפה שהגוף שלנו מדבר. 

ניסיתי ללכת לרופאים ולטפל בזה, בלי להבין שזה כמו לנסות לפתור משוואה מתמטית עם אותיות האלף־בית

כששמעתי ולמדתי על זיכרונות מודחקים אף אחד לא סיפר לי שהם לא באמת מודחקים, כי הגוף זוכר הכול ולא משקר. במשך שנים נשאתי את כל העניין במשהו שהיה יכול להיתפס כדבר מה פיזי, כמו נקע כרוני בקרסול או שריר שלא מפסיק להתכווץ. ניסיתי ללכת לרופאים ולטפל בזה, בלי להבין שזה כמו לנסות לפתור משוואה מתמטית עם אותיות האלף־בית. ככה התהלכתי בעולם, כשהגוף שלי יודע ומנסה לומר לי, אבל אני הייתי עסוקה מדי בשפה שלי שהעניקה לי את היכולת למרוד, לשקר, להסתיר – מכולם, אבל בראש ובראשונה מעצמי.

תמיד הגדרתי את עצמי אדם של מילים, אבל אף אחד לא אמר לי שיהיו אלה המילים של הגוף שיעזרו לי להגיע לחמלה, להבנה ולריפוי. היום אני מברכת על הידיעה שהגוף שלי, כמו שאמרה יונה וולך, חכם ממני. אני לא מלקה את עצמי על ה"טיפשות", אלא מבינה שמדובר בחוסר הידע וההבנה של הילדה שהייתי, ומנסה לנהוג בה כפי שהייתי נוהגת בכל ילדה אחרת: עם כל הרכות והחמלה שבעולם. ואני מנסה להיות קשובה לגוף שלי, אבל קשובה באמת – לא מתוך כיווץ וכאב ומחלה, אלא מתוך מקום של רכות, של מגע, של ידיים שיכולות להישמט חופשי ושל עמוד שדרה שיכול לדרוש את מקומו במרחב ולחשוף לב של מי שכבר אינה חסרת אונים, גם אם הטראומה עדיין קיימת.