"חזרתי הביתה עם התינוקת שלי, כשהיא קירחת מטיפולי סרטן ועמדתי מול תהום"

לפני 23 שנה חזרתי הביתה עם בתי התינוקת, אחרי שהיא עברה שנה של טיפולים כימותרפיים וחצי שנה של הקרנות. במקום רגע של הקלה, חיכה לי על דלת הבית צו עיקול על קנסות עירייה בסך 1,500 שקלים. נכנסתי פנימה, הנחתי אותה על השטיח, קירחת, בלי גבות ובלי ריסים, והרגשתי שאני עומדת מול תהום. לא ידעתי איך אמצא את הכוחות להמשיך, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה כלכלית.

>> "חוסר ברזל היה הסימן הראשון, ואז אובחנתי עם שני סוגי סרטן"

מעטים יודעים שכאשר ילד חולה בסרטן, ברוב המשפחות אחד ההורים נאלץ לעזוב את עבודתו, וברוב המקרים זו האם. אבל מה שפחות מדובר עליו הוא מה שקורה דווקא אחרי שהטיפולים מסתיימים. כולם חוגגים את ההחלמה ומצפים שהמשפחה תחזור לשגרה, אבל עבור אימהות רבות זהו דווקא תחילתו של משבר חדש. פתאום הן מבינות שהקריירה נעצרה, הביטחון העצמי נשחק, והזהות שהייתה להן לפני המחלה כמעט נעלמה. הן כבר לא בטוחות מי הן, מה הן יודעות לעשות, ואיך אפשר להתחיל מחדש.

משא ומתן עם אלוהים

במשך חמש שנים רק שאלתי את עצמי, למה זה קרה לנו, מה עשינו לא בסדר, איפה טעינו, אכלנו יותר מדי סוכר? היינו יותר מדי בסטרס, חיממנו יותר מדי במיקרו גל, לא שמרנו מספיק מצוות, עד שבשלב מסוים כשנגמר ההיגיון, התחלתי לחפש תשובות פחות הגיוניות שאולי הן יתנו לי מרגוע. אני זוכרת בוקר אחד שהתנגבה למוחי מחשבה חדשה שאמרה, אלוהים יכול היה להביא למחלקה הזו את כל האמהות בעולם, ובכל זאת הוא בחר להביא דווקא אותי, אולי יש לי פה תפקיד, אולי יש משהו שאני יכולה לעשות ואחרות לא – התשובה הגיעה באחד המשאים ומתנים שניהלתי עם אלוהים.

אומרים שכל משבר עובר דרך חמישה שלבי אבל: הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון והשלמה. בשלב המשא ומתן ניסיתי להבין מה אני מוכנה לתת כדי שהיא תישאר בחיים. באחת מאותן שיחות הבטחתי שאם אזכה לכך, אעשה משהו משמעותי עבור משפחות אחרות. שאלתי את עצמי מה היה הדבר שהכי הייתי זקוקה לו באותם ימים, והתשובה הייתה פשוטה: אימא שכבר עברה את המסע הזה, שתבוא ותאמר לי, "גם אני הייתי במקום שבו את נמצאת. גם אני איבדתי את עצמי ואת הפרנסה שלי, אבל אפשר לקום מחדש. אפשר לצמוח, ואפילו לבנות חיים טובים יותר". האימא הזאת לא הגיעה. היום אני מבינה שגם היא כנראה הייתה עסוקה בלבנות מחדש את חייה. באותו רגע החלטתי שאני אהיה האישה הזו עבור אחרות.

"הייתי זקוקה לאימא שעברה את המסע הזה, אבל האימא הזאת לא הגיעה. היא הייתה עסוקה בלבנות מחדש את חייה. באותו רגע החלטתי שאני אהיה האישה הזו עבור אחרות"

 

לפני 10 שנים הצעתי לעמותת "גדולים מהחיים" להקים מסגרת חדשה עבור אימהות לילדים מחלימים. היה לי ברור שקבוצת תמיכה מסורתית אינה מספיקה. האימהות הללו לא זקוקות רק למקום לשתף בכאב, אלא לתהליך שמאפשר להן לגלות מחדש את החוזקות שלהן, להשיב לעצמן את הביטחון, לבנות עתיד מקצועי ואישי, ולהרגיש שמותר להן לחלום שוב.

בפעם הראשונה שעמדתי מול קבוצה של 15 אימהות שבורות שעד לפני רגע הן עוד ישבו ליד המיטה של הילד החולה שלהם. רגע אחרי הן היו בטוחות שהנה תיכף הכל חוזר למסלולו, הן יחזרו להיות אותן נשים, הילדים שלהן יחזרו להיות אותם ילדים וגילו שלא רק שהם לא חזרו, הן גם כנראה לא יחזרו. גיליתי להן שהן לא לבד, שככה זה עובד, שזה השלב הרביעי בשלבי האבל וזה ממש נורמלי. הבטחתי להן שהן לא יחזרו להיות מה שהן היו, שאולי הן יגלו שהן הרבה יותר ממה שהן היו. בפעם הראשונה הרגשתי שאני מתחילה לקבל את הקלישאה שכנראה יש סיבה לכל מה שקרה. 

כולם מדברים על צמיחה ממשבר כשלאף אחד אין באמת מושג מה זה אומר ואיך עושים את זה. הבשורה הטובה והרעה היא שבכל משבר מחכה לנו תפקיד: לתת למישהו אחר את מה שהיה חסר לנו ברגע הכי נמוך של החיים שלנו.

הכותבת היא ענת קלו לברון, מקימת מיזם "מנחות גדולות מהחיים" בעמותת גדולים מהחיים