"עלים נהרג בשביל המדינה, אבל הממשלה מתעסקת רק בעצמה"

בליל השמונה באוקטובר, היום השני למלחמת חרבות ברזל, חנא בת ה-15, בתו של סגן אלוף עלים עבדאללה, סגן מפקד חטיבה 300 אוגדה 91 שבגזרת לבנון, התעוררה לבוקר קשה אחרי לילה של סיוטים.

>> יובל נשיא: "הפכתי לאלמנה בגיל 27, כל החלומות שלנו הלכו לפח"

לכאורה, זה היה אמור להיות יום שמח למשפחה, למרות הטראומה הקולקטיבית שלא פסחה גם עליה – התשעה באוקטובר היה היום האחרון של סא"ל עבדאללה במדים. אחרי 23 שנים של שירות פעיל, הגיע מבחינתו זמן המשפחה. הוא עמד לפרוש מצה"ל ולצאת לאזרחות, וגם לסיים לימודי תואר שני במדעי המדינה וביטחון לאומי באוניברסיטה.

"עלים מנע בגופו טבח ואסון כבד. זה עלה לו בחייו. אומרים לי כל הזמן שהסיפור שלו הוא סיפור גבורה. אני מכירה את הבעל שלי, תמיד הוא הלך ראשון, אבל אני לא אוהבת את המילה 'גבורה'. הוא עשה את המוטל עליו, ואני איבדתי בעל"

 

"חנא דאגה שמשהו רע קרה לאבא שלה", מספרת אימה מונה, שביקשה להרגיע את הבת וקישרה אותה לאביה. "אל תדאגי. אני שומר עליכם", הבטיח לה עלים בשעת בוקר, אבל הילדה נותרה בשלה, וכאבי הבטן שלה התגברו מרוב דאגה. "בשעה שתיים וחצי בצהריים הצעתי לה שנתקשר שוב לאבא ונעשה איתו שיחת וידאו", משחזרת מונה. "הקצינה שהייתה לידו צילמה לבקשתי וידאו כשאנחנו ברקע, וככה זכינו לתמונה משותפת עם אהוב ליבנו, ברגעיו האחרונים". חצי שעה חלפה מאותו צילום. בזמן הזה סא"ל עבדאללה נכנס לעומק השטח, ונהרג בהיתקלות עם מחבלים שחדרו משטח לבנון.

היום, ערב יום הזיכרון, ומאז חלפו שבעה חודשים. כשסא"ל עבדאללה נהרג היה ראשית הסתיו, בינתיים החורף עבר והאביב שועט לכיוון הקיץ, ואנחנו עדיין במלחמה. למונה, אישה עדינה ורגישה, נדמה לפעמים שהנוכחות שלו עדיין עוטפת את חייה וכל השאר הוא רק תעתוע. מאז מותו, היא לא פקדה את קברו. "אני לא מסוגלת", היא אומרת, "זה הופך את המוות שלו למוחשי יותר מדי. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני אלך בפעם הראשונה, וכל הזמן אני במחשבות של איך אהיה במעמד הזה מול הקבר. מול האבן".

הכאב בנשמה לא מרפה. היא מנסה לגלות בעצמה כוחות חבויים, וזה קשה. "כל השנים הייתי בזוגיות וחשבתי שנזדקן יחד", היא אומרת, "עכשיו אני צריכה להכיר את עצמי מחדש בלי החצי השני שלי". בעדה הדרוזית יש שנישאות בשנית, אבל מונה אומרת שהיא "לא יכולה אפילו לחשוב על דבר כזה. היה לי את עלים וזהו".

מה את יודעת על נסיבות מותו?
"המחבלים באו חמושים ורצו לחטוף אנשים כמו בעזה. כמות התחמושת שהם נשאו עליהם הייתה עצומה, בלתי נתפסת. עלים מנע בגופו טבח ואסון כבד. זה עלה לו בחייו. אומרים לי כל הזמן שהסיפור שלו הוא סיפור גבורה. אני מכירה את הבעל שלי, תמיד הוא הלך ראשון. גם במלחמת לבנון הוא נכנס ראשון ויצא אחרון, אבל אני לא אוהבת את המילה 'גבורה'. הוא עשה את המוטל עליו, ואני איבדתי בעל. אין לנו ארץ אחרת, הוא הגן עליה בגופו ולמרבה הצער מת למענה".

"אני לא זוכרת מה קרה אחרי, אמרו לי שהתעלפתי, רק כשחזרנו לכפר וכולם באו לבכות על עלים, קלטתי את גודל השבר. בהלוויה היו אלפים. אני זוכרת את ננו הקטן עומד ליד הקבר של אביו, מתחנן – אל תיקחו את אבא שלי"

 

יומיים קודם לכן, יום שישי, ערב שמחת תורה, השישה באוקטובר, הכל עוד נראה מבטיח. סא"ל עלים היה בתורנות בבסיס בו שירת. "נסעתי אליו עם הבן הקטן שלנו אדם, בן השבע. החיבור ביניהם היה מדהים. עלים היה קשור אליו מאוד, אחרי שתי בנות שנולדו לנו (מיה בת ה-18 וחנא בת ה-15, דב"א) ועוד שתי הפלות שעברתי", היא מספרת. "נסענו כדי לעזור לעלים לארוז את כל הציוד שלו לקראת השחרור, שהיה מתכונן שלושה ימים אחרי".

"בשום סיוט לא חשבתי שהיום שהיה אמור להיות יום השחרור שלו מצה"ל, יסתיים במותו", היא אומרת. "עוד הספקתי להראות לו סרטון שהכנתי לקראת השחרור שלו, עם התוכניות שתכננתי לנו. תכננו לטוס באפריל לחופשה משפחתית בתאילנד והצאנו גם ויזה לטיול בארצות הברית. כל כך רציתי שנקדיש גם יותר זמן לתחביב המשותף שלנו: ריצה. עלים רץ מרתון ואני רצה חצי מרתון. הריצות המשותפות היו בשבילנו זמן איכות – לדבר, לספר, לחלוק. לא היו לנו הרבה הזדמנויות לכך".

ואז באה השבת השחורה. "המח"ט התקשר ואמר לו 'קרה אסון במדינה, תכין את הגזרה לכוננות'. לי הוא אמר, 'נשתה מהר קפה ותחזרי הביתה'. החבר הכי טוב שלו שהיה איתו בחפ"ק, ג'ואד עאמר, החזיר אותי. הוא היה חבר המשפחה, וחבר קרוב גם שלי. הוא נהרג עם עלים בהיתקלות, ואיתם נהרג גם אלעד מולכו. השבוע אני אמורה לפגוש בפעם הראשונה את אשתו בטקס של החטיבה".

מתי הייתה הדפיקה בדלת?
"לא הייתה. באותו יום הטלוויזיה הייתה פתוחה כל הזמן, ובשעת צהריים מאוחרת שמעתי שהייתה חדירת מחבלים בצפון. התקשרתי לעלים והוא לא ענה, גם ג'ואד לא ענה והתחלתי לחשוש. אני מדריכת חדר כושר, ויש לנו בבית חדר כושר שעלים בנה במיוחד כדי שיהיה לי משהו בשביל עצמי. היו בו באותו הזמן מתעמלות, וביקשתי מהן שימשיכו להתעמל לבד. קיבלתי טלפון מחבר טוב שלנו, שאמר שעלים פצוע ברגל והוא בבית החולים בנהריה".

"ביום אני משתדלת להיות חזקה, בשביל הילדים והמשפחה, אחרת הבית שלנו יתפרק. רק בלילות, לבד, אני מרשה לעצמי להתפרק ולבכות לתוך הכרית. עד עכשיו אני שואלת למה, איך ברגע אחד החיים התהפכו עלינו ב-180 מעלות"

 

מונה הגיעה בבהילות לבית החולים והתפלאה מכמות האנשים שהייתה שם. "חשבתי, אם הוא פצוע ברגל, איך זה שכל העדה הדרוזית שם. ואז יצא הרופא ואמר לי שמצבו אנוש, ונלחמים על חייו. הייתי בהלם", היא משתפת. "עלים הוא הגבר של חיי ואיש חזק. הוא הבטיח לי שלא יקרה לו כלום, אז איך זה יכול להיות".

כעבור ארבע שעות מורטות עצבים זה נגמר. "רק שמעתי רופא אומר את המילה 'נאלצים', והבנתי שזהו. הוא אמר שעלים הגיע לבית חולים ללא רוח חיים, ועד עכשיו אני לא יודעת מה באמת קרה ולמה אמרו לי שהוא בניתוח ומקבל מנות דם. אבל מה זה יעזור אם אדע. עלים איננו. שום דבר לא ישנה את זה ושום דבר כבר לא יהיה אותו דבר".

איך הגבת באותו רגע, כשהבנת?
"אני לא זוכרת מה קרה אחרי, אמרו לי שהתעלפתי, רק כשחזרנו לכפר וכולם באו לבכות על עלים, קלטתי את גודל השבר. בהלוויה היו אלפים. אני זוכרת כל פרט ממנה והכי אני זוכרת את אדם, בננו הקטן עומד ליד הקבר של אביו, מתחנן: 'אל תיקחו את אבא שלי'. שלושה שבועות אחרי מלאו לי 40. עלים ואני תכננו לנסוע לבית מלון לחגוג. אבל במקום זה, בכיתי בלילה אל הכרית".

איך את מחזיקה מעמד מאז?
"ביום אני משתדלת להיות חזקה, בשביל הילדים והמשפחה, אחרת הבית שלנו יתפרק. רק בלילות, לבד, אני מרשה לעצמי להתפרק ולבכות לתוך הכרית. עד עכשיו אני שואלת למה ככה, למה אני, למה הוא. איך ברגע אחד החיים התהפכו עלינו ב-180 מעלות. כל כך חיכינו לפרק הבא, ליהנות יחד מהחיים. איזה בזבוז. גבר צעיר עם כל כך הרבה תוכניות".

"להיות אישה של איש צבא זה מחייב וזה קשה. סיימתי תיכון, ויתרתי על המשך לימודים וגידלתי במשך שנים לבד את ילדינו לתפארת מדינת ישראל"

 

"בהתחלה היה כעס נורא. עכשיו יש רק עצב גדול"

מונה ועלים, בני העדה הדרוזית, נולדו בכפר יאנוח-ג'ת שבגליל המערבי. היא אחת משישה ילדים, הוא אחד משלושה עשר ילדים. הוא למד שנה מעליה בתיכון, כשהייתה בת 14 והוא בן 15 הם התאהבו. "גידלנו אחד את השנייה ומהר מאוד ידעתי שהוא האחד". למרות שהם קרובי משפחה (אמו של עלים וסבא של מונה הם אחים), הם לא היו זקוקים לשידוך. כשהייתה בת 20 והוא היה חייל בן 21 בקורס קצינים, הם נישאו בכפר. "הוא נשאר איתי רק יומיים וחזר לצבא. ידעתי שאני מתחתנת עם איש צבא ושזה אומר חיים מורכבים, אבל ידעתי שנועדנו אחד לשנייה ושמצאתי את אהבת חיי", היא אומרת.

"לזכותו", מוסיפה מונה, "הוא ידע לשלב ככל שהתאפשר בין חיי משפחה לשירות הצבאי המחייב".

במהלך השנים עשה עלים תפקידים רבים בצפון המדינה וגם בדרומה והתקדם בסולם הדרגות. במלחמת לבנון השנייה היה סמ"פ והתקדם לתפקיד קצין האג"ם של הגדוד, לפני שנשלח ללימודים אקדמיים. עם שובו היה סמג"ד בגדוד של קרקל, ואז קצין אג"ם חטיבתי, מפקד גדוד מילואים, ראש ענף אימונים של פיקוד צפון וסמח"ט של עוצבת ברעם.

מה הכי אהבת אצלו?
"הוא היה הבעל שלי והחבר הכי טוב שלי, אבא למופת וכל כך רצה שאהיה מאושרת. הוא היה איש חכם וצנוע, שדיבר לכולם בגובה העיניים, איש טוב וסבלן ואוהב אדם. אנשים אהבו לאהוב אותו. היו לו ייסורי מצפון כלפי הוריו. אבא שלו אדם נכה, בפגישתם האחרונה הוא הבטיח: 'מעכשיו יהיה לי את הזמן בעולם בשבילך. אני אדאג לך'. אני יודעת כמה הוא רצה לקיים את ההבטחה".

"אחרי מותו של עלים הגיעו אלינו שרים וחברי כנסת. חוץ מנתניהו, היו כאן רבים. דיברתי איתם על חוק הלאום, אמרתי להם שחייבים לשנות אותו. כולם הנהנו אבל כלום לא קורה כי הממשלה מתעסקת רק בעצמה"

 

בתור אישה של איש צבא, נאלצת לעשות הרבה ויתורים?
"לגמרי. להיות אישה של איש צבא זה מחייב וזה קשה. סיימתי תיכון, ויתרתי על המשך לימודים וגידלתי במשך שנים לבד את ילדינו לתפארת מדינת ישראל. לא רצינו משפחה גדולה, רצינו להעניק לילדים את רמת החיים הכי טובה שאפשר ולהבטיח להם השכלה. בגיל 37, אחרי שהתאהבתי בריצות המרתון, הלכתי ללימודי חדר כושר ומצאתי את הייעוד שלי. המודעות של נשים דרוזיות לספורט היא אפסית, והיה חשוב לי להגביר את המודעות שלהן – כי כושר זה בריאות. עלים עזר לי עם הכל בסופי שבוע כשהגיע הביתה. לא ידעתי להתנהל עם כספים, אבל המציאות החדשה אילצה אותי ללמוד הכל בדרך הקשה, והיום אני יודעת. עכשיו אני שוקלת להגדיל את המקום ולקרוא לו על שם עלים. בדצמבר הקרוב עלים היה אמור לחגוג 42, ואני מתכננת לארגן ריצת מרתון לזכרו".

בדרך כלל אצל נשות קבע של קצינים קרביים, הפחד שעלול לקרות משהו תמיד נושף בעורף. את פחדת?
"לא. צריך להכיר את עלים כדי להבין את זה. הוא נתן לי לאורך השנים כל כך הרבה ביטחון שהכל יהיה בסדר, ואני האמנתי לו".

מה את מרגישה לגבי מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר?
"כולנו היינו המומים. מדובר בכישלון גדול. איך לא ידעו, איך לא ראו את הסימנים. אני לא יודעת מה עלים הרגיש לגבי זה, לא הספקנו לדבר על זה. אחרי מותו הגיעו אלינו שרים וחברי כנסת. חוץ מנתניהו, היו כאן רבים. כולם דיברו יפה, אבל תראי את חוק הלאום. דיברתי עם השרים על החוק, אמרתי להם שחייבים לשנות אותו. עלים הרגיש חלק בלתי נפרד מהמדינה, ישראלי לכל דבר, וגם נהרג בשבילה. כולם הנהנו אבל כלום לא קורה כי הממשלה מתעסקת רק בעצמה. זה היה בתחילת המלחמה ועברו שבעה חודשים".

יש בך כעס?
"בהתחלה היה כעס נורא. עכשיו יש רק עצב גדול".

מה נותן לך כוח?
"הילדים, כי אם לא אהיה חזקה בשבילם, הכל יתפרק – וגם המשפחה המורחבת ששומרת עליי ודואגת לי. אבל מחזיק אותי בעיקר משפט שעלים אמר פעם, כשנשא דברים בחדר ההנצחה של החטיבה – 'כל אחד שנופל – נולד תינוק במקומו'. זה מוריד קצת מהכאב ומחזק אותי, יחד עם הזיכרון שלו שחי בתוכי. עלים ואני עברנו הרבה חוויות יחד. הוא נהרג בגיל 41, אבל אני מרגישה שהכרתי בן אדם שחי 100 שנה ושאני, מונה, זכיתי בו".

תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, שופכת נתונים כואבים על משפחת השכול, שגדלה השנה באופן בלתי נתפס: "לצערי הרב, במלחמה של השבעה באוקטובר נוספו לנו 230 אלמנות ו-550 יתומים נכון לעכשיו. יש גם מעל 30 אלמנות בהיריון", היא מספרת, "אנחנו בארגון מלווים אותן בכל היבט – כלכלי, טיפולי, ואפילו לימודים עד גיל 30".

"אני אלמנת מלחמת יום כיפור של איש חיל האוויר", מספרת שלח, "בזמנו לא הייתה לי כתובת כמו שיש היום, ובעצם הכל נפל אז על האלמנה או האימא. האלמנות החדשות הן מדהימות, וכמו מונה עבדאללה, יש לנו הרבה נשים גיבורות".

"יש עוד הרבה דברים שצריך לתקן מבחינת הזכויות. רוב החוקים בתחום שלנו נקבעו בשנת 1950 ואנחנו עובדים על שינוי חוקתי", היא אומרת, "הקמנו שדולה בכנסת עם הח"כים בועז ביסמוט ומתן כהנא, כך שקצת יותר מקשיבים לנו ונושא המשפחות השכולות הוא יותר על סדר היום. הבעיה היא שאין תקציב למשפחות שהבעלים והאבות הקריבו את חייהם. זה הזוי וזה חייב להשתנות".