"איך הפכתי בדיוק לנשים האלה שפחדתי להיות?"

"בשעה טובה, החיים שלך עומדים להשתנות". ככה כולם מברכים אותך כשאת נכנסת להיריון. והאמת? שאני מרגישה שהחיים שלי משתנים כבר עכשיו. או שאולי יהיה נכון לומר, אני משתנה. הכל חדש פתאום.
הגוף שלי משנה צורה. ואם עד עכשיו התנהגתי לגוף שלי לא יפה – זה ללא ספק הזמן לשנות את זה. כי אני לא  לבד פה בסיפור הזה. יש עכשיו דברים שאסור לי לאכול, אני צריכה לעשות תחקיר לאיזה רופא ללכת, להבין איזה בדיקות לעשות, כן מי שפיר או לא מי שפיר, איפה ללדת, כן דולה או לא, כן קורס איזה קורס. ואם הייתה לי בעיית דחיינות לפני כן, ולא הלכתי לרופא נשים שבע שנים (כן, אני לא גאה בזה) אז אני לגמרי צריכה להשתנות. 

>> אני מקנאה באלה שיש להן ילדים, אבל הרעיון משתק אותי

"החיים שלך עומדים להשתנות". וכמה שהם כבר שונים. אני בכלל מרגישה שיש לי עבודה במשרה מלאה עכשיו והיא להיות בהיריון. מי ידעה שיש כל כך הרבה בדיקות? והאמת, אני נהנית ממנה. באופן מוזר מאוד, אני מתמסרת לזה. בואו, גם לא הייתה לי ממש ברירה. ארבעה חודשים הקאתי ברצף, וכל הודעה קטנה שהגיעה אליי העברתי מיד למנהלת שלי, כי הייתי מאוד במצב צבירה של "היו שלום, אני חייתי ביניכם. כמו צמח בר". אז כן, התמסרתי. הבעיה כמו תמיד היא העולם, שממשיך להתקיים בזמן שאת בהיריון ואפילו לא כזה נעמד באוטובוס לפנות לך את הכיסא. איך לכולם הכל רגיל? איך העולם בכבודו ובעצמו לא משתחווה בפני נשים בהיריון? איך לא כל מדינות העולם מעבירות לנשים תלוש משכורת על כל חודש שהן מייצרות בן אדם? זה נשגב מבינתי. כל עבודה שנכנסת לי עכשיו מרגישה קצת כמו הפרעה לעבודה האמיתית. זאת שחשובה לי כרגע. וזאת האמת. גם אם קשה לי להודות בה. כן, הפכתי להיות ההיפית הזאת. זאת שאומרת שאין דבר משמעותי וגדול יותר מליצור חיים. הקריירה, בפעם הראשונה בחיים שלי – כבר לא בעדיפות הראשונה. וזה מפחיד. אבל העולם כמנהגו כאמור, והקריירה שלי לא יכולה גם להיעצר. ואת לא באמת יכולה לעצור. יש לך עבודה. את מפרנסת את עצמך. אז גם אם אני עייפה מאה אחוז מהזמן ומערכת העצבים שלי דורשת להיות בבית, לשים משהו בטלוויזיה ולהזמין וולט שלוש פעמים ביום – את צריכה להמשיך כי כאמור, "החיים שלך עומדים להשתנות".

"אז כן, התמסרתי. הבעיה כמו תמיד היא העולם, שממשיך להתקיים בזמן שאת בהיריון ואפילו לא כזה נעמד באוטובוס לפנות לך את הכיסא"

 

צ'אט תגיד, מותר לי פטה או לא?

ואני, כוורקוהולקית מוצאת את עצמי רוצה לקחת את העבודה שאני כל כך אוהבת ולהכניס אותה למגירות קטנות כמו את הניירת של הארנונה ולהכריז "אחר כך". והשינוי הזה מפחיד. כי את בדיוק כמו הנשים האלה שפחדת להיות. אלה שמדברות על בחילות וצרבות, על זה שהכל מתגמד לעומת היצירה האמיתית של חייך. את מדברת רק על איפה ללדת, שואלת את הצ׳אט בכל רגע נתון שאלה מיותרת כזאת או אחרת כמו: האם גבינת פטה זה סבבה או לא, למרות שכבר שאלת את זה עשר פעמים רק היום. שואלת אותו אם הוא חושב שכדאי לך להניק ומה יקרה אם לא תניקי וכמה אשמה הוא חושב מההיכרות בנינו שאני אחוש אם אני לא אניק. גם האינסטגרם שלי פתאום מטרגט אותי רק לסרטונים על רשימות ציוד לקראת הלידה, על איך להחזיק תינוק, ואיזה מכשיר קונות כדי שהצירים יהיו יותר נסבלים. ובלי ששמתי לב – האישה המשעממת מוות שתמיד פחדת להיות – היא את עכשיו. מה שנקרא, בשעה טובה. מוח ההיריון שלך נטש אותך מזמן והוא על מצב טיסה ולא בטוח שהוא יחזור אי פעם. ולמרות שהאיי קיו שלך עכשיו באזור ה-50, את מבינה שמכאן זה רק ילך ויחמיר.

כשהדבר המהמם הזה יוולד – אלה יהיו שיחות על הקקי שלה, הקקי שלך, השינה שלה, השינה שלך, הגזים שלה, הטחורים שלך והשיניים שלה ורצפת האגן שלך ובתוך כל זה, מה יישאר בכלל מה"אני" הקודמת? איך מחלקות את הזמן הזה בין קריירה לאימהות? איך עושות הפרדה בין הרצון להיות אימא נוכחת, לבין לא לשכוח את עצמך? 

"החיים שלך עומדים להשתנות", ואת מנסה להבין מי את תהיי בצד השני. איזו אישה. איזו אימא. אומרים שהזהות משתנה לגמרי. שיהיה משבר. ואת מקווה שזה יהיה שינוי לטובה. אבל פתאום את כבר יודעת ש"טוב" או "רע" זה כבר לא העניין. כי הקושי שלי בהיריון הוא מטורף, ועדיין, איכשהו זה כנראה המסע הכי משמעותי וגדול שעברתי. העניין הוא לקבל את כל הגודש המטורף הזה שנקרא להיות אימא, להסכים להשתנות, להתמסר למה שקורה. לא להיאחז יותר מדי במי שהיית. להסכים להיות רק מי שאת עכשיו. וברגע הזה, אני יוצרת חיים. או כמו שההיפית שפעם בזת לה והיום את מסכימה איתה: "אין יצירה גדולה יותר מליצור חיים". ובאופן כללי, אולי לא הייתה לי איזו אישיות כל כך מדהימה שאני צריכה להגן עליה עכשיו בחירוף נפש. אז על החיים ועל המוות – נתראה בצד השני. או שתבואו להופעה שלי מחר (רביעי) במרץ 2. אדבר הרבה על החיים המשעממים לאנשים שהם לא אני שיש לי עכשיו ואנסה לחלץ מהם גם הומור.

עומר מושקוביץ היא יוצרת, מוזיקאית וזמרת. ביום רביעי הקרוב,ה-4.2, היא תופיע במרץ 2, תל אביב, בשעה 20:30 – לרכישת כרטיסים.