נרגענו מהווידוי של עוז זהבי? אז בואו נדבר על הסיפור האמיתי כאן

עוז זהבי עלה לכותרות בסוף השבוע האחרון כי הוא שם את הבושה בצד ואמר במגזין סוף השבוע של Ynet, קבל עם ואינסטגרם, שהוא שוכב עם נשים טרנסיות. "אני עוז זהבי החדש. לא מלך הסטרייטים. שוכב עם טרנסיות. זה חלק ממני. מה יש להתבייש? זה לא ביג דיל מבחינתי". הוא צודק וסחה עליו. החשיפה הזאת היא הרבה מעבר לסקס או להעדפה מינית כזו או אחרת. זו נקודת ברייק-ט'רו אמיצה, מרגשת, שבאה דווקא בזמנים חשוכים שבהם נדמה שהעולם כולו הולך ברוורס.

>> אלאיה הוף מתפרקת בדמעות: "אני קמה בכל בוקר לתגובות הכי מזעזעות בעולם"
>> רון שחר ביקש אישור מבתו לצאת עם טרנסית – והתגובה שלה הדהימה אותנו
>> כוכבת "בואו לאכול איתי" בריאיון: "הייתי תלמיד ישיבה ונולדתי מחדש כבת"

כששחקן מצליח וחתיך, שנתפס במשך שנים כסמל לגבריות, שם את זה על השולחן – הכי סטרייט-פורווד ובלי התפתלויות – זה ביג. גם בגלל התוכן, וגם בזכות הדרך: ישירה, טבעית ולא מתנצלת. ויותר מזה, כשהכותרות התחילו לרוץ והוא היה יכול בקלות לסגת, להכחיש, או לגלגל עיניים, הוא עמד מאחורי הדברים, הגביר ווליום, והסביר: יש לו חברות טרנסיות טובות, הוא רואה מה הן עוברות, כמה שיט הן חוטפות, ואילו מורכבויות הן נאלצות לשאת – רק כדי לחיות את האמת שלהן. אז כן, עוז, אולי אתה לא מלך הסטרייטים (ובינינו, למי אכפת? השנה היא 2026), אבל קח, נפל לך כתר של משהו אחר, חשוב הרבה יותר.

"נשים טרנסיות לא צריכות את האישורים של זהבי או שחר כדי להתקיים, שיהיה ברור – הן לא. אבל החשיפה הזאת שוברת את חומת ההסתרה והבושה, ופותחת מרחב של הכרה"

 

"רוצות וידוי? עוז זהבי הוא לא היחיד, שבת שלום", כתבה לינור אברג'ל, כוכבת "בואו לאכול איתי" ואישה טרנסית גאה. גם רון שחר, עוד שחקן גברי קלאסי, רמז על כך לא מזמן בשיחות עם בתו. השיח "המנרמל" (כן, סליחה על המילה השחוקה, אבל אין אחרת כרגע) הוא קריטי. נשים טרנסיות לא צריכות את האישורים של זהבי או שחר כדי להתקיים, שיהיה ברור – הן לא. אבל החשיפה הזאת שוברת את חומת ההסתרה והבושה, פותחת מרחב של הכרה – וממקמת אותן במקום שמתחיל סופסוף להכיל אותן, ולהבין שהן חלק בלתי נפרד וחשוב מהמרקם האנושי, החברתי, והתרבותי שלנו. זהבי לא זרק פה לאוויר סתם עוד מחווה, זו חובה בסיסית שלנו כחברה: להגן ולתקן. הלוואי שיום אחד גם נעמוד בזה באמת.

שגריר של חוסר בושה

גם ג'ייסון דנינו-הולט, חבר הקהילה הגאה, הצטרף לדיון והביא את השנקל הנכון שלו על מיניות, בושה וסלביות: "בתור מישהו שהיה מפורסם, אני מכיר את הבושה. ברגע שאתה מתפרסם והופך לפריט רכילותי, מיד מתווספת הבושה והדיסקרטיות. וזה מתיש ת'תחת. האם אתה נושא את הבושה, או אומר על הזין שלי? זה מה שאני אוהב, ידברו או לא – אני אתן לבושה לנהל לי את החיים? אני לא מזיק לאף אחד. כל אדם שמשחרר את הבושה, נהיה שגריר של חוסר בושה. וזה ניצחון פרטי, וניצחון קולקטיבי". 

הדור החדש של נשים טרנסיות, כמו אלאיה הוף, סתיו סטרשקו, אוריאן ספיבק ואחרות – מדבר ברשתות בגלוי ובאומץ על מה שהן עוברות: אפליה יומיומית, אלימות פיזית ומילולית, יחס עקום מהחברה, וגיבורי מקלדת דושים, שלא יודעים איך להתמודד עם מורכבות שהיא כבר מזמן חלק מהמציאות. פעם, בעשורים הקודמים של המאה שעברה, דמויות כמו זלמן שושי או גילה גולדשטיין חטפו גרזנים בגינות חשוכות בתל אביב, רק כי העזו להתקיים. היום, חשוב להגיד את זה בפה מלא: האלימות כלפי נשים טרנסיות היא תוצאה ישירה של יחס חברתי עיוור, שיפוטי ואדיש. את האלימות כמובן שצריך לגנות, את האפליה חובה עלינו לפרק, ואת מעגל השתיקה סביב זה, צריך לשבור. וכן, זה קרה עכשיו בזכות עוז זהבי. ברגע של אמת זעירה, הוא הדליק אור קטן לעבר עתיד ורוד יותר. כי זה כבר לא מספיק לא לשנוא, הגיע הזמן גם לאהוב בקול רם וצלול.