אתמול אמא של עדן ירושלמי קברה את הבת שלה ולא הפסיקה לבקש ממנה סליחה. הבוקר (שלישי) שחררה משפחתה קטע קצר ושובר לב מתוך סרטון שלה מהשבי, ומי שצריכים לבקש סליחה זה אנחנו
בכנות, קשה לי כבר למצוא את המילים. מאז מוצאי שבת, מהרגע שהתחיל גל השמועות הנוראי שהפך לשש אמיתות כואבות בראשון בבוקר, אני מתהלכת כמו סהרורית מרוב כאב. התמונות והסרטונים מהלוויותיהם שלכרמל גת,עדן ירושלמי,הירש גולדברג-פולין, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב ואורי דנינו הם כמו סיגריה בוערת ללב. הבוקר (שלישי) התירה משפחתה של עדן לשחרר את הסרטון שכפו עליה מחבלי חמאס השטניים להצטלם אליו.
>> נגמרה התקווה: כרמל גת נרצחה בשבי לפני ימים ספורים
>> הלב נשרף: עדן ירושלמי נחטפה בחיים ומצאה את מותה בשבי
>> היום שבו התקווה מתה: מכתב להוריו של הירש גולדברג-פולין ז"ל
בסרטון בשחור-לבן נראית עדן רזה, תשושה ומפוחדת, מביטה למצלמה ומצמידה את ידה אל החזה. קולה רועד, עיניה שקועות, כבויות ומבועתות במקביל.
"אני רוצה לפנות למשפחה היקרה שלי שאני כל כך אוהבת", אומרת עדן בסרטון, "אני מתגעגעת אליכם – אבא, אמא, שני ומאי, אני אוהבת אתכם כל כך כל כך כל כך, ואני מתגעגעת אליכם".
המחשבה שעדן הייתה יכולה לומר למשפחה שלה את המילים האלה פנים אל מול פנים, לחבק את אבא שלה, להיצמד לאמא שלה, להתפרק על האחיות שלה – לא מרפה. כך גם הידיעה כי היא הייתה בחיים במשך 11 חודשים – בהם לא ראתה אור יום ונשמה רק אוויר מזוהם של מנהרות – בזמן שהגוף והנפש שלה נאבקו כדי לשרוד מתוך אמונה שהמדינה שלה תעשה הכל בשביל להחזיר אותה הביתה.
שירית ירושלמי, אמא של עדן, כבר לא תזכה להתאחד עם בתה, להצמיד אותה חזק אל הגוף, להסניף אותה ולהגיד לה "זהו אהובה שלי, נגמר, עכשיו את בבית. עכשיו את מוגנת". היא קיבלה את מה שנשאר מהבת היפה ומלאת החיים שלה בתוך ארון. אתמול היא קברה את הבת שלה, והזעקות שלה מנסרות את הלב. "סליחה יפה שלי", היא ביקשה שוב ושוב ושוב בקול שבור. שירית היא לא מי שצריכה לבקש סליחה מהבת שלה. ראש הממשלה, הקבינט, השרים, חברי הכנסת וכולנו צריכים לבקש סליחה.
אז סליחה עדן שלא נלחמנו עלייך מספיק, סליחה שלא יצאנו לרחובות בהמונינו בשנה השחורה הזו ודרשנו שיחזירו אותך ואת כל שאר החטופות והחטופים הביתה. סליחה ששכחנו שהכח האמיתי נמצא בידיים שלנו ונתנו לממשלה האנוכית והאינטרסנטית הזו לעשות כל העולה על רוחה על חשבון החיים שלך. סליחה שהזיכרון שלנו כל כך קצר, שכח הרצון שלנו כעם אפסי כל כך ושהערבות ההדדית גוססת. סליחה על האדישות ועל קהות החושים. סליחה שלא היה לנו אכפת מספיק. סליחה שנקלעת לסיטואציה הכי איומה שיש בתקופה הכי חסרת מזל שיש, כי אולי אם הייתה כאן הנהגה עם לב ועם אומץ, כזו שיודעת לקחת אחריות ורואה את האזרחים והאזרחיות שלה – היית מזמן בבית, בחיים. סליחה שסבלת כל כך ואז מתת. סליחה.