"במשך שנים פחדתי מנשים. היום אני יודעת שבזתי לעצמי"

במשך שנים לא צילמתי. עבדתי קשה רק כדי לקום בבוקר. היום אני יודעת שהצילום הציל אותי. הוא כלי קיומי עבורי.

>> הפרסומת של פוקס עם אנה זק מחזירה אותנו לניינטיז ולא בגלל העירום

התאהבתי בצילום בגיל צעיר אבל דווקא כשהגעתי ללימודי צילום במוסררה, המציאות הפכה למלחמה. מצאתי נחמה באלכוהול ושקט בסמים, עד שהנחמה הפכה לתלות ולתקופה חשוכת מרפא. לא היה בי אפילו הרצון הבסיסי ביותר – הרצון לחיות. ניסיתי להתאבד. יותר מפעם אחת. נאנסתי. יותר מפעם אחת.

אבל הסיפור התחיל הרבה קודם. בילדותי הייתי ילדה שסגרה את עצמה בחדר. העולם הפנימי שלי היה הרבה יותר ברור לי מהעולם שבחוץ. מצאתי נחמה בספרי שירה, במוזיקה ובסרטים. אימא שלי אהבה מאוד סרטים ועולם הקולנוע היה נוכח כל הזמן בבית.

יש לי זיכרון אחד שלא עוזב אותי. בכל ערב הייתי יושבת על גרם המדרגות בבית ומסתכלת על צילומי המשפחה שעל הקיר. בתוך הזכוכית שלהם השתקפו הסרטים שלא הרשו לי לראות. בדיעבד אני מבינה שכבר אז למדתי להסתכל דרך השתקפויות. גם היום אני מחפשת אותן בצילום. דרך כל תמונה אני מצלמת סרט. הוא לא זז, אבל הוא מצליח להקפיא את הזמן, להנציח רגע לנצח. בבית שלנו נשיות תמיד הייתה דבר קדוש. ובכל זאת, כילדה לא הצלחתי לראות את היופי בנשים. שנים חשבתי שבזתי להן. היום אני יודעת שבזתי לעצמי.

הטיול הפתאומי

במגמת קולנוע בבית הספר התבקשנו ליצור סדרת צילומים בהשראת סיפור קצר. בחרתי ב"הטיול הפתאומי" של קפקא. זאת הייתה הפעם הראשונה שנגעתי במצלמה. כבר בקליק הראשון הרגשתי שהטיול הפתאומי הפך להיות שלי. אחר כך הגעתי ללמוד צילום במוסררה. שם החיים שלי התפרקו. לא צילמתי. רק שרדתי. חיכיתי לצלם, אבל לא העזתי. כשהעזתי לחזור למצלמה, צילמתי רק את עצמי. לא מתוך אומץ, אלא מתוך חוסר ברירה. הכרתי את עצמי מספיק כדי לא לפחד להביא הכל. אבל אנשים הפחידו אותי. נשים הפחידו אותי אפילו יותר.

לאט לאט התחילו להגיע נשים לסטודיו שלי. עם כל אישה שנכנסה, גם אני השתניתי. הנשים שצילמתי צמחו להיות גדולות יותר. לא שייכות לזמן או למקום. עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. ובדרך, גם אני הפכתי לנוכחת יותר בתוך החיים של עצמי.

לאורך השנים גיבשתי שפה צילומית שהתעקשתי לדבוק בה, גם כשנדרשתי להתאים את עצמי למסגרת. בזמן שאנשים ראו את העולם בצבע, אני ראיתי שחור לבן. גם היום, אני לא רואה את העולם בצבע – אני מאמינה בהפשטה של הרעש ובדילול הצבעים, עד למציאת הצורה האמיתית.

מאז שחזרתי ליצור הצגתי שתי תערוכות יחיד, השתתפתי ב"צבע טרי", פתחתי סטודיו וצילמתי עשרות אנשים. לקח לי הרבה שנים לקום מהשולחן, כמו אותו אדם ב"הטיול הפתאומי" של קפקא. היום אני כבר לא מחכה. אני מוכנה לצאת אל הרחוב, להשאיר את מה שכבר לא שייך לי מאחור, ולהמשיך להיות בתנועה.

נועה צור מציגה בתערוכת "צבע טרי", עד ה-29.6, קרמניצקי 7, תל אביב