"הספורט תמיד במקום הראשון: לפני מערכות יחסים, לפני הבריאות הנפשית"

נאומי אוסקה במהלך ה-US Open, ספטמבר 2021 | צילום: Gettyimages
נאומי אוסקה במהלך ה-US Open, ספטמבר 2021 | צילום: Gettyimages

בעקבות ההצהרות של נאומי אוסקה וסימון ביילס: יוליה גלושקו, הטניסאית הישראלית שפרשה לאחרונה, מוטרדת מהמחיר שספורטאיות נאלצות לשלם ומסבירה שהניצחון הכי גדול הוא לבחור בעצמך

88 שיתופים | 132 צפיות

שנה וחצי מאז פרשתי מטניס, שנה וחצי מאתגרות בהן הכל היה (ואולי עדיין) זר לי. ״זה כמו להיוולד מחדש״ אמרו לי הספורטאים שפרשו לפניי, והם לא שיקרו – זאת בדיוק ההרגשה. לראשונה בחיי אני לומדת לתת מקום לעצמי. לא ליוליה הטניסאית, אלא ליוליה האישה שמנסה למצוא את המקום שלה בעולם מחוץ לספורט. אני נותנת לעצמי להסתכל פנימה אל כל אותם הדברים שלא היה להם מקום תוך כדי הקריירה, ואחד מהם (אם לא החשוב בהם) זו הבריאות הנפשית.

בחודשים האחרונים נאומי אוסקה, עם ארבעה תארי גראנד סלאם יוקרתיים המדורגת כרגע מספר 3 בעולם בטניס, וסימון ביילס, המתעמלת האולימפית הכי מעוטרת, עם שבע מדליות רק מאולימפיאדת לונדון וטוקיו, יצאו בהצהרות שאנחנו לא שומעות הרבה בקרב ספורטאים: הבריאות הנפשית יותר חשובה מהספורט ומהתחרות. אוסקה פרשה מהתחרות רולאן גארוס בפריז בשל התמודדות עם דיכאון, חזרה להתמודד בתחרות ה- US OPEN, הודחה ואז הודיעה שבנתיים היא לוקחת הפסקה מהתחרויות. סימון ביילס פרשה בשיא האולימפידה מהתחרויות וחזרה להתחרות רק בימים האחרונים של האולימפידה, גם זאת על רקע לחץ נפשי.

"אני יודעת מה נדרשתי כטניסאית, וכמה מעט דגש שמו על המצב הנפשי שלי. הציפייה ממני היתה תמיד להמשיך קדימה, כמעט ולא משנה מה עברתי"

בימים האחרונים שאלתי את עצמי למה זה כל כך מעסיק אותי, מטריד אותי וגורם לי אי נוחות. ואולי אני רק כואבת את ההזדהות שאני חשה לשתי הנשים החזקות האלה, שהיו מוכנות לחשוף את עצמן באומץ בפני כל העולם (ליטרלי) – ולא, זה לא בגלל שהגעתי למצבים קיצוניים של חוסר איזון נפשי, אלא שהיום אני יודעת עד כמה זה לא מובן מאליו שלא הגעתי. אני יודעת מה נדרשתי כטניסאית, וכמה מעט דגש שמו על המצב הנפשי שלי. הציפייה ממני היתה תמיד להמשיך קדימה, כמעט ולא משנה מה עברתי. במבט לאחור, הלחץ שהופעל עליי מגיל צעיר, לא מאפשר תנאים אידיאלים להתפתחות אישית ב'עולם האמיתי'. ההתמודדויות, התחרות, האנשים סביבי שעשו הכל כדי שאצליח – זה בהחלט מתכון שעלול היה להתפקשש. ואיך נמדדת הצלחה בחיים כאלה? פשוט מאוד – הצלחה יכולה להיות רק ניצחון.

אורח החיים של ספורטאית דורש המון תמיכה מהסביבה הקרובה. רק שעם התמיכה הזו, באות גם הציפיות הגבוהות מכולם מסביב ובעיקר הציפיות שלך מעצמך – לא לאכזב, ואיתן את כבר צריכה להתמודד לבד. זה לא בכוונה, אבל הסביבה כמו שוכחת שאת קודם כל בת אדם – לריב עם הבן זוג? להיות חולה? להיות עצובה? בכל הסיטואציות האלה, מצופה ממך לשים הכל בצד ולהמשיך לתפקד כאילו כלום לא קרה, ובסופו של דבר את עולה גם למגרש לבד ומקבלת החלטות לבד. טניס זה ספורט בודד, על היתרונות והחסרונות שבדבר.
התחרות תמיד היתה במקום הראשון – לפני שמחת החיים, לפני מערכות יחסים, ושוב, לפני הבריאות הנפשית. אף פעם לא שאלתי את עצמי אם אני בסדר. השאלה תמיד הייתה: האם אני מספיק בסדר בשביל לשחק את התחרות הבאה, להתמודד עם הלחץ הזה ולנצח.

גלושקו ואוסקה | צילום מתוך US OPEN 2018, האתר הרשמי של אליפות הטניס
גלושקו ואוסקה | צילום מתוך US OPEN 2018, האתר הרשמי של אליפות הטניס

"הסביבה שוכחת שאת קודם כל בת אדם – לריב עם הבן זוג? להיות חולה? להיות עצובה? מצופה ממך לשים הכל בצד ולהמשיך לתפקד כאילו כלום לא קרה"

בטניס, משחקים 25-30 תחרויות בשנה (25-30 שבועות) ומה שיש מול העיניים בזמן הזה, זה רק הכושר הכי טוב, הריכוז הכי גבוה והמצב המנטלי – להיות הכי חדורת מטרה שאפשר. היו פעמים שהייתי חוזרת לחדר במלון, אחרי משחק שהפסדתי בו, ולא היה לי כח אפילו לרדת ללובי לאכול ארוחת ערב. הייתי יכולה לשבת בחדר כל הלילה, להזמין רום סרוויס ולא להצליח להירדם גם עד 3-4 לפנות בוקר ממחשבות על המשחק. הייתי ממשיכה לשחק שוב ושוב את הנקודות של המשחק בראש שלי. כל החבילה הזו דורשת הרבה מאוד מחויבות למטרה, משמעת, צניעות ורצון להשתפר כל הזמן, אבל יותר מהכל נדרשת אהבה לספורט ולמה שאת עושה, כי אני באמת לא חושבת שמישהי יכולה לתת 300% למשהו אם היא לא אוהבת את זה. אני עדיין לוקחת פרוייקטים עם ערוץ הספורט ונהנת מכל רגע, כי מעולם לא הפסקתי לאהוב את העולם הזה. אבל היום, זו קודם כל אני – ורק אחר כך הספורט.

התכונות שרכשתי מהטניס ילוו אותי כל חיי, אני רואה את זה גם בעבודה החדשה שלי. אני מנהלת פרויקטים בחברת יזמות לנדל"ן, ככה שאני מלווה את שלבי הקנייה של הפרויקט עד לתכנון, הוצאת היתר ובנייה – וכשיש מצבי לחץ או עומס של ריבוי משימות, אני דווקא פורחת. אני אולי לא אוחזת את מחבט הטניס, אבל אני יודעת לכוון את הכדורים. כנראה שאני מרגישה נוח מאחרים לתפקד באינטנסיביות גבוהה, יש לי עור עבה. שיהיה ברור, אני מרגישה שהייתה לי פריבילגיה ענקית. זו זכות גדולה להיות ספורטאית בינלאומית. זה עדיין מאוד מיוחד ונדיר, ואני מבינה שאחוז מאוד קטן מגיעות לשם. אני גאה בקריירה שלי, ובמקומות אליהם הגעתי (בשיא, מספר 79 בעולם) – אבל היה לזה מחיר גדול. והשאלה היא מתי את מחליטה להפסיק לשלם אותו. בשבילי, מהצד, מתוך התהליך שאני עוברת עכשיו, אני מאמינה שנאומי אוסקה קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שהיא יכלה. מבחינתי היא ניצחה, ברגע שהיא שמה את עצמה במקום הראשון.

"קודם כל אני, רק אחר כך הספורט". יוליה גלושקו | צילום: באדיבות הכותבת
"קודם כל אני, רק אחר כך הספורט". יוליה גלושקו | צילום: באדיבות הכותבת

>> למה ישראל חייבת לתת העדפה לספורטאיות?