דיור מוגן למשפחות – מתי כבר ימציאו את הסטארט-אפ הזה?

דודים שלי נרשמו לדיור מוגן. לא כזה עם אינפוזיות וטרנינגים מרובעים, אלא מגדל גדול, מפואר, עשיר במלוא הפסיליטיז שנועדו לפנק אותם עד יומם האחרון. בריכה, מרכז ספורט, גג לבילויים עד אור הבוקר (או עד צאת שלושה כוכבים, מה שהגוף מאפשר), אולם למופעים ותרבות, וכמובן דירת שלושה חדרים לא רעה בכלל, שיש להם את הזכות לתכנן כי המגדל חדש מהניילונים. 

אכן, דרך מפנקת להעביר את העשורים האחרונים שלהם, אחרי שעבדו, גידלו, עבדו עוד קצת, עשו בייביסיטר ועכשיו רוצים לנוח. עד כה, מובן בהחלט. אבל רגע, בואו נעצור. כשאני מסתכלת סביבי, מי באמת סובל יותר? הפנסיונרים, שיש להם את כל זמנם לעצמם ולחוג פסיפס, או הורים צעירים בשנות ה-30-40 לחייהם שתקועים בבית עם ילדים נוהמים עד שיחליטו שהם לא סובלים אותנו מספיק כדי לעזוב? המסקנה היא חד משמעית לטובתנו. 

>> אל תשאלו אותי אם אני בחרדה. תשאלו באיזו חרדה אני היום

הישועה תגיע מ"אחוזת ראשונים" 

להחליט לגדל ילדים ולהקדיש את חיינו למען זאטוטים שעד לפני שנייה לא הכרנו אותם בכלל, זו החלטה מספיק הזויה גם בלי להוסיף עליה מגיפה עולמית, מלחמות על גבי מלחמות, ומערכת חינוך כושלת מהבסיס במדינה לא מתפקדת. ובמיוחד עכשיו, אחרי מסיבות הסיום של הגנים, בתי הספר, החוגים ועשרות ימי ההולדת שמשום מה מפציעות בסוף השנה (מה עושה לכם כזה חשק באוקטובר, אנשים?), אני מוצאת את עצמי אדם חלול ומותש, שגורר את עצמו ממשימה למשימה ומחכה לישועה. כלומר מישהו שייקח אותם, או אותי. 

"להחליט לגדל ילדים ולהקדיש את חיינו למענם, זו החלטה מספיק הזויה גם בלי להוסיף עליה מגיפה עולמית, מלחמות על גבי מלחמות, ומערכת חינוך כושלת מבמדינה לא מתפקדת"

 

ואז נשאלת השאלה החשובה ביותר, שלא נדבר על סטארט-אפ שהמצאתי זה הרגע – למה מלכתחילה המציאו "בתי אבות" במקום "בתי משפחות"? תגידו, מה אני צריכה יותר בחיים ממגדל אחד שיכיל את כל מה שאני צריכה כדי לעבור את היום – אוכל, חוגים, בריכה וחללים רחוקים שאפשר להרעיש בהם שהם לא הסלון שלי?

ובכן, אני יודעת מה תענו לי: זה נקרא "קיבוץ" וחשבו על זה ממש מזמן. אבל במקרה הזה אפשר לסכם שהרחיקו לכת עם הקונספט של הסרת האחריות הזאת מדברים שהבאנו לעולם, כששלחו אותם לשינה משותפת ללא נוכחות הורים והסתובבות ברחבי הקיבוץ עם נוכחות פרות. סליחה, צלקת בין דורית אינה סיבה מספקת כדי להתעלם מרעיון שהוא לא פחות ממשנה חיים! בואו נמצא את האמצע: כל אחד יעבוד בשביל עצמו, הילדים כמובן יישארו אצלנו בלילות, אבל כל השאר – על חברת הבת של "אחוזת ראשונים" שהמצאתי הרגע. התשובה היא תמיד "כן" לחוגים, מועדון ילדים עם בייביסיטר צמודה, הופעות לילדים וגם לנו –ותמיד במרחק מעלית אחת מהבית והילדים. כשחושבים על זה אולי זה קצת פחות קיבוץ ויותר ריזורט אילתי הכל כלול, אבל למרות הכסאח של כיסאות הפלסטיק, יאללה תרשמו אותי!

ובחזרה למציאות, לאור העובדה שאני יודעת שמוצר זה איננו קיים ואם כן זו כנראה כת מפחידה, נשאר לי רק לשבת בשעתיים ביום שיש לי ללא הילדים ולהרהר: אולי הרעיון לחפש "דיור מוגן" למשפחה שלי, עלה לי מלכתחילה בגלל תחושת חוסר המוגנות שלי במדינה. 

"נשאר לי רק לשבת בשעתיים ביום שיש לי ללא הילדים ולהרהר: אולי הרעיון לחפש 'דיור מוגן' למשפחה שלי, עלה לי מלכתחילה בגלל תחושת חוסר המוגנות שלי במדינה"

 

לשלם על המחיה שלנו, על מסגרות וחוגים, למצוא עבודה במדינה כל כך קטנה (שאיכשהו בלתי אפשרי להגיע בה ממקום למקום), להילחם אל מול הרשויות על אינספור תחומים ועל חינוך נורמלי כשמסגרות החינוך קורסות, כשכל דבר כאן הוא מלחמת התשה או מלחמה ליטרלי – איך אפשר שלא לחפש מסגרת וקהילה תומכת? או חיבוקי? 

נכון שאני בת 42, אבל עמוק בפנים אני קצת ילדה שרק רוצה שיבוא מישהו, יסתכל לי בעיניים, ויגיד: "היי, את לא לבד. הנה שוקו ולחמניית מרקו. נוחי רגע, הכל יהיה בסדר", ואם אפשר, שילווה את הילד במעלית לחוג קפוארה, כי די, אני חייבת שנ"צ. ובינתיים, נמשיך לאחוז אחד בשנייה – כמו מטפסים על צוק, בלי חבל – במשפחה שלנו, בחברים. ובכלל, בכל מי שרק מרים טלפון, כדי לנסות להמשיך לחיות כאן עוד קצת, כנראה עד הבחירות הבאות, בתקווה שייתנו לנו קצת תקווה. ושלא נרגיש לבד. יאללה אתן באות? יש שירי מימון בלובי.