אל תשאלו אותי אם אני בחרדה. תשאלו באיזו חרדה אני היום

זו תקופה של נס. של הרבה נסים למען האמת. נס עם השכנה במרפסת כשהילדים ברקע מחרבים את הסלון, נס עם שכן מתוסכל שאשתו נתקעה בפאפוס עד להודעה חדשה (תחזיקי מעמד, אתי!), שוב חזרנו לנוהל קורונה/מלחמה: להיתקע בבית מחורפנים, להעמיד פנים מול הילדים שהכול בסדר, ושבעצם הבעיה הכי גדולה שלנו היא שפאזל ספיידרמן הזה פאקינג קשה מדי! יש מצב שתואר מ"בית צבי" קטן עליי אחרי חמש שנים של הורות בזמני מגפה עולמית פלוס מלחמה קיומית. נוספת.

>> ליהנות בחו"ל? מירי רגב, אני רוצה לחזור לילדים שלי עכשיו! טור אישי של אזרחית ישראלית מיואשת

בתקופה כזו מטורללת, אני כבר לא חושבת שהשאלה הנכונה היא האם אנחנו בחרדה היום. השאלה הנכונה היא באיזו חרדה אנחנו היום.
בניסיון לתת לעצמי ולרגשות שלי קצת תשומת לב (או כמו שזה נקרא בימינו – "ארבע דקות במקלחת"), הבנתי שבכל בוקר מחדש אני צריכה להתמקד. גם היום, כמו בכל אחד מיותר מ-600 הימים מאז התחיל הטירוף הזה, אני פוקחת עיניים ואומרת לעצמי: WTF. כל המחשבות צפות בבת אחת, ואני צריכה להחליט – על מה אני שמה את הדגש היום? איך אני מפרקת את בליל התחושות הזה לתיקיות במוח? מאיפה בכלל מתחילים להתמודד?

כשהיום מסתיים, אני מבינה שטיילתי על ציר חרדות אינסופי – נעה בין "מה הילדים יאכלו היום" לבין המחשבה המצמיתה: "מה יהיה עם הנכדים שלי? איזו מדינה אנחנו משאירים להם? והאם בכלל יהיה מה להשאיר?"

 

>> נא לא לגעת: העור שלך בסטרס מהמצב? כך תטפלי בו נכון

השאלה הראשונה שעלתה לי כל בוקר, עד לפני שבוע, הייתה – האם נהרגו חיילים או חזרו חטופים? מהשבוע זה הפך ללבדוק כמה מתו הלילה. להגיד לכן שיש לי פאנץ' להקליל את הפסקה הזאת? לא, אין לי. ליבי יוצא אל כל האזרחים/ות (וכוחות החילוץ) שעוברים לילות של טירוף, חלקים מתמודדים עם אובדן היקרים להם – במיוחד כשכולנו יודעות שזה רק עניין של מזל. ומי יודעת – אולי מחר זו אני.

כשאני מסיימת להתאושש – או להדחיק (תלוי מה הקפאין מזרים קודם) – אני מבינה שצריך לגבש אסטרטגיה כדי לשרוד את היממה הקרובה. המשימה: לסיים את היום כאשר שלושת ילדיי מחייכים, צוהלים, ולא מבינים שהעולם סביבם כרגע קורס. הווייב באוויר הוא של "היום השלישי" – כשהאיראנים בתפקיד החייזרים, ואני וויל סמית' שמצילה את הדירה הזאת ברחוב הדוגית ביבנה.

אני מגלה את עצמי עומדת ליד המזווה, מושיטה יד לעבר האויב הכי גדול שלי – חבילת עוגיות. זו אולי נשמעת דאגה קטנה – לצאת ממלחמה שמנמנה אבל בחיים. אבל השאלה היא כמה אני אזהה את עצמי ביום שאחרי המלחמה?

 

רק שלצערי, מר סמית' ואני לא בדיוק באותו מעמד סוציו-אקונומי. ודווקא אז – בום! החרדה הכלכלית כעצמאית שוב צפה לה, והנה, כבר הודיעו שהפרויקט הגדול שעבדנו עליו במשך שבועיים נדחה לאוקטובר. וגם הפרויקט הקטן לעירייה? הלך.

כמה זמן עוד יקח עד שיכנס פרויקט חדש? האם התחום שלי – פרסום וקריאייטיב – והנפח שהיה לי לפני המלחמה יחזרו אי פעם למה שהיו? הקטע הזה, שבו אני אוכלת את החסכונות שלי ואוכלת מרוב פאניקה, כדי איכשהו להתעודד מהעובדה שאני אוכלת את החסכונות שלי – חייב להיגמר. זה הלופ שלא נגמר, עד שהגברת השמנה – שמנה יותר.

זה מביא אותי לנקודה הבאה – האימה מהמראה. ברגעים של חוסר תשומת לב לגוף ולרצונות שלו, אני חווה סוג של "בלאק-אאוט", שלאחריו אני מגלה את עצמי עומדת ליד המזווה, מושיטה יד לעבר האויב הכי גדול שלי – חבילת עוגיות שלא טרחו לארוז באריזות קטנות פנימיות, ושאפשר לחסל עד הסוף בלי הפרעה.

>> שיט, שוב אכילה רגשית: איך להשתלט על הדחף לנשנש כל מה שיש

זו אולי נשמעת דאגה קטנה – לצאת ממלחמה שמנמנה אבל בחיים. וביקום הפרופורציונלי, זה אכן נכון. אבל השאלה היא כמה אני אזהה את עצמי ביום שאחרי המלחמה? כמה כולנו נצליח לזהות את עצמנו – עם יותר קמטים וקפלים, פחות שיער, תחושת אשמה שלא תעבור לעולם על החטופים שלא הצלחנו להציל, ועם הרבה פחות מצפון על חיי בני אדם שאינם "משלנו" – מצפון שהתקשח במלחמה ואין צפי לשובו. לכו תדעו כמה נשתנה – כבני אדם. כאומה.

כשהיום מסתיים, אני מבינה שטיילתי על ציר חרדות אינסופי – נעה בין "מה הילדים יאכלו היום" לבין המחשבה המצמיתה: "מה יהיה עם הנכדים שלי? איזו מדינה אנחנו משאירים להם? והאם בכלל יהיה מה להשאיר?".

אבל אני רוצה לסיים במשהו חיובי. כמו בכל סרט אימה טוב – אנחנו נגלה בסוף מי החברים האמיתיים שלנו. זה זמן טוב לזהות את אנשי ונשות האמת – האנשים שתמיד תוכלו לסמוך עליהם. כי כשאנחנו עוברות את כל קשת הרגשות, מצחוק במצב כפית ועד "אלוהים, מתי זה נגמר", עם שכנים, קולגות, חברות ובני זוג – בסוף הזיופים נעלמים, המגננות יורדות והקשר בינינו מתחזק.

אז תהיו חשופות. כנות. ואולי ככה אנשים שנמצאים בחרדה, ידעו גם הם לפנות אליכן.