"המחט הפסיקה את פעימות ליבם": האם שילדה תאומים ולא זכתה לגדל אותם

עמדתי במקלחת, מתחת לזרם של מים חמים. לפני רגע, מחט חדרה את דפנות הבטן הענקית שלי, פעמיים, כדי להפסיק את פעימות ליבם. מים חמימים וריח השמפו שהבאתי מהבית היו נעימים.

בדיקת מי שפיר נגמרה בלידה שקטה: השחקנית שירה לוי בווידוי כואב

עמדתי מתחת לדוש בחדר המקלחת שבבית היולדות, אחרי כמעט שבועיים שבהם הפכתי רשמית לאינקובטור. שבועיים שביליתי בשכיבה מוחלטת במחלקה להריון בסיכון, בלי יכולת ללכת לשירותים, להגיע לחדר האוכל שבמחלקה או להתקלח, אבל החזקתי תקווה שאולי בסוף, איכשהו, הכל יסתדר. חיכינו לבת ובן. הריון תקין ושמח, את כל הבדיקות עברנו בהצלחה יתרה. חיבקתי את הבטן הענקית שלי, לא מאמינה שלפני רגע היו בה כל הרגעים שחלמתי לאחוז בהם, ועכשיו יש בה מוות.

"חיבקתי את הבטן הענקית שלי, לא מאמינה שלפני רגע היו בה כל הרגעים שחלמתי לאחוז בהם, ועכשיו יש בה מוות"

 

יצאתי חזרה למשפחה האוהבת שחיכתה לי, ומשם המשכתי לחדר הלידה, כדי ללדת בפעם הראשונה בחיי. "היו שלום, אימא אוהבת אתכם, אימא תמיד תאהב אתכם, לכו באהבה". זה היה ההיריון הראשון שלי, הלידה הראשונה שלי, ההחלטה הראשונה שלי כאימא. יצאתי מבית היולדות בידיים ריקות.

חושך על פני תהום

הרבה אנשים שאלו אותי אחר כך מה שלומי ופשוט לא ידעתי איך לענות להם. עצב או יגון לא תיארו את מה שהתחולל אצלי, זה היה הרבה יותר מזה. תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. ובחוץ, עסקים כרגיל. כדי להרגיש שוב נורמלית, קיצרתי את חופשת הלידה שקיבלתי, וחזרתי לעבוד כעו"ד ומנהלת חוזה בתעשייה הביטחונית. דווקא שם מצאתי את עצמי בשיחות עם נשים אחרות שחוו אובדן דומה.

התחלתי לדבר גם עם משפחה וחברות, שמעתי סיפורים על עוד אובדנים. נשים אמיצות ניגשו אליי ושיתפו שגם להן זה קרה. ואני בכלל לא ידעתי, כי "לא מדברים על זה", "התביישתי", "נשארנו לבד", "אמרו לי לשכוח". הבנתי כמה נשים נושאות את הכאב הזה בשקט, וכמה מעט מקום יש להן להניח בו את כל מה שהן מרגישות, גם שנים אחרי שזה קרה. הזמן המשיך לנוע, ילדתי את ילדי הקשת שלי, למדתי, פתחתי קליניקה, ליוויתי אנשים בתוך הרגעים הריקים שלהם, פילסתי יחד איתם דרך, במקביל לתוהו ובוהו הפרטי שלי.

ברגע אמיץ פתחתי קבוצה בווטסאפ והזמנתי ברשת נשים שחוו לידה שקטה או אובדן תינוק רך להצטרף. קראתי לה "יש לך 8 דקות?". רציתי ליצור מרחב בטוח, לקבל תמיכה בלי הצורך להסביר, לשאול שאלות שרק מי שעברה יכולה להבין, לקבל השראה ולתת תקווה. הקבוצה צמחה לקהילה של נשים, מכל הגילים, שתומכות זו בזו. הקהילה צמחה למיזם תמיכה קהילתי ארצי, בשם "8 דקות", מיזם שמבקש לשנות את הדרך שבה החברה הישראלית רואה, מבינה ומלווה לידות שקטות ואובדני תינוקות רכים.

בשנה האחרונה הזמנתי אנשי ונשות מקצוע, למפגשי זום, שבהם השתתפו עשרות נשים, ללא עלות, כדי לקבל כלים פרקטיים להתמודדות עם האובדן הייחודי הזה. בקרוב, עם הצטרפות של שתי נשים מופלאות לצוות, יעלה המיזם לשלב הבא. השיחות והתמיכה בקהילה עוזרות לי לזכור שאהבה אמיתית אף פעם לא נעלמת. היא רק משנה צורה.

עם אותה שליחות ובידיעה שיש לצידי קהילה שלמה, הפקתי גם את תערוכת "הרגעים הריקים", תערוכת אמנות קבוצתית שבה מציגות נשים מקהילת "8 דקות", לצד יוצרות נוספות שחוו את האובדן, כל אחת בדרכה. התערוכה מבקשת לתת מקום למה שלרוב נשאר בלתי נראה: לכאב, לגעגוע, לאהבה ולחיים שממשיכים לצד הרגעים הריקים. ולאובדן הפרטי שלי אני רוצה לומר: היו שלום. אימא אוהבת אתכם, אימא תמיד תאהב אתכם. תודה על האהבה שהשארתם לנו".

הכותבת היא עו"ד נאורה קנובלר, מייסדת מיזם "8 דקות". התערוכה "הרגעים הריקים" תיפתח היום (15.10) בגלריית ZOA ע"ש דבורה פישר בבית ציוני אמריקה בתל אביב, לרגל יום המודעות הבינלאומי ללידות שקטות ולאובדן תינוקות רכים. התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב במהלך אוקטובר ונובמבר 2026. הכניסה חופשית.