איפה הילד? ההצגה שתופסת את הרווקות המאוחרת בביציות

קראתי באיזו קבוצה פוסט מתוק של מישהי שמחפשת אהבה. בת 38. מישהו כתב לה בתגובות: "נזכרה מאוחר". חחח, קודם כל באמת – אין על בני אדם. איזה טיפוס אתה צריך להיות כדי לכתוב תגובה כזאת. אבל נזכרתי שכשהייתי שם, וכל יום וכל שעה נראו לי דרמטיים, תגובה כזאת הייתה יכולה להדהד לי את הקול הפנימי הכי מרושע.

>> "הייתי חצופה והתקשרתי לתמיר מוסקט"

פחד מהאביב

גם ככה להסתובב בעולם בתחושה שלזמן המתבזבז ונוזל ממני היה יום רגיל במשרד. כל יום שנגמר ולא מצאתי בו את אהבת חיי הרגיש מבוזבז, והפחד התחיל להשתולל. זוכרת איך לקראת חגים כמו פסח, במקום לתת לגוף להתעורר בטבעיות אל האביב ואל התשוקה שהוא מביא איתו, הגוף היה מתמלא פחדים, התכווצויות ומגננות לקראת העונה הזאת. עוד ליל סדר שבו את רווקה, עוד חג שלא התקדמת למטרה – הפז"ם דופק והשעון מתקתק. וההורים שלך, והדודות, ומבטי הרחמים, ו"נורא חבל… היא כל כך טובה עם ילדים" – ובתוך כל הטרלול המשפחתי-ישראלי את עוד עלולה באמת להאמין שהאושר של אימא שלך או סבתא שלך נמצא עמוק ברחם שלך (ספוילר מהעתיד – הוא לא. נכד מביא הרבה שמחה, כמובן, אבל כל אדם נשאר אחראי לאושרו). ואת עם תווית של עלבון ברחובות העיר – ואז אולי, פתאום, האפס ההוא שכתב "נזכרה מאוחר"… צודק?

לא אשכח את היום ההוא בחנות האופטיקה. אני, שהגעתי עם זוג עדשות אחרונות שכפרה עליי – היו אמורות להספיק לשלושה חודשים, שמתי אותן איזה שנה – מבקשת בבהילות עוד עדשות. האופטומטריסט מסתכל עליי ואומר: "יעל, מה יהיה איתך?" ואני שומעת בזה את כל השכבות שיכולות להיות לשאלה הזאת. והאיש האומלל הזה בכלל לא מבין איזה תפקיד הוא קיבל בסרט של חיי. "יעל, מה יהיה איתך?" צועק לי בראש ובלב – והעיניים שורפות, ולא בגלל העדשות השחוקות.

"בתוך כל הטרלול המשפחתי-ישראלי את עוד עלולה באמת להאמין שהאושר של אימא שלך או של סבתא שלך נמצא עמוק ברחם שלך"

 

יש לי איזה זיכרון שלי בדיזנגוף סנטר, הולכת לאיבוד כמו בחיים. עם עיניים אדומות שורפות – לא ברור אם מעלבון או מהעדשות שבאמת עבר זמנן. ועם כל הכאב ותחושת האבדון, הייתה גם איזו ידיעה פנימית, מחייכת, שיום יבוא ויהיה לי סיפור לספר כאן. שיש לי איזו יצירה ליצור שיש בה תשובה אחרת לשאלת הרווקות, לשאלת הילד. שאפילו הסצנה הזאת תהיה חלק ממנה. שיום יבוא ותשב בקהל מישהי בקהל שאולי עוברת מסע דומה ואולי גם היא כמוני אז מרגישה שהיא לא מוצאת דמות להזדהות איתה. כי באמנות שמסביב הצגות סרטים סדרות – אין כמו רווקה נואשת לדמות קומית (אפילו חנוך לוין הגדול) ובין דמות קרייריסטית אומללה ובודדה בסדרת טלוויזיה שמזריקה הורמונים בשירותים לבין רווקה נואשת. וערימות של לעג לפחד האמיתי הזה לגבול הלא פייר הזה של גוף האישה, אולי גם היא מחפשת מילים להזדהות?

שיחות עם הנשמה

עברו כמה שנים, וחלק מהמסע שלי הושלם. את ההצגה "איפה הילד" כתבתי כמו סוג של מסע בזמן – כדי לחזור אחורה לשיחה עם הנשמה שלי אי שם. שיחה שמותר בה לצחוק, לבכות, לטעות, להעיז. שיחה שאפשר להזדהות איתה. הלוואי שההצגה תהיה שיחה טובה עם עוד נשמה או שתיים.

"בא לי להגיד לי – ואולי גם לך, מי שלא תהיי שם, בת כמה שלא תהיי – לכי זקופה ויפה באביב הזה. אף דודה, מחזאי, אמא, אופטומטריסט או מגיב בפייסבוק לא יודע יותר טוב ממך"

 

ובדיעבד, בא לי להגיד לי – ואולי גם לך, מי שלא תהיי שם, בת כמה שלא תהיי – לכי זקופה ויפה באביב הזה. אף דודה, מחזאי, אמא, אופטומטריסט או מגיב בפייסבוק לא יודע יותר טוב ממך. את אולי שוחה עכשיו בתוך ים השאלה הקיומית הכי סמיכה, מפחידה, מסעירה – אבל תזכרי: זו גם זכות אדירה לשאול את השאלות האלה. ובא לי שתעיפי את כל העלבון הזה, כי הוא מטשטש לך את הראייה. אפשר לבחור. אפשר אפילו לעשות ילד ולחכות לאהבה שלך עם קצת יותר מרחב בלב.

אני יודעת שראית מיליון סרטים של נשים אומללות וקרייריסטיות, שמזריקות הורמונים בשירותים ואז בוכות או מפטרות מישהי או משהו כזה… אלוהים יסלח לי כמה נהניתי וצחקתי בתקופת ההורמונים! (טוב, אבל זה כבר לפוסט אחר). דני הורוביץ, המחזאי והסופר שהיה מורה שלי, ולגמרי הסיבה שאני כותבת היום, אמר לי פעם משפט מדהים, ובא לי לתת לך אותו במתנה: "את צריכה להחליט אם הזמן בעדך או נגדך – זה ההבדל בין קומדיה לטרגדיה". זה דרופ דה מייק של העליונים. מה עוד יש להוסיף? "להזדקף, להזדקף שם, גברת" – זה כל מה שהייתי אומרת לעצמי אם הייתי יכולה לחזור קצת בזמן. אה, והכי חשוב: אפשר פשוט לעשות לייזר לעיניים! אין יותר עדשות, יא חביבי.

ההצגה "איפה הילד", בבימויה של יעל טל, תעלה ביום חמישי, ה-12.6, בשעה 21:00 בצוותא תל אביב. זוהי הפקה של תיאטרון האינקובטור – יצירה חצופה, אסוציאטיבית ונוגעת, שעוסקת בשאלה הכבדה והאישית: האם להביא ילד לעולם?