"הדרך אל האושר לא כוללת טבעת וטיולון": הצד האחר של רווקות ללא ילדים

ב־2019, הלשכה לסטטיסטיקה של בריטניה פרסמה ממצא מעניין במיוחד: נשים רווקות ללא ילדים הן הקבוצה המאושרת ביותר באוכלוסייה – לא רק מבין הנשים, אלא בכלל. הן גם חיות יותר שנים בממוצע. גם מחקר אמריקאי על חיי הפנאי מצא ממצא דומה: נשים רווקות ונטולות ילדים מדווחות באופן עקבי על רמות גבוהות יותר של אושר בהשוואה לנשים נשואות או אימהות. ומה עם נשים נשואות בגילאי 40 עד 60? הן דווקא דיווחו על יותר בעיות בריאות, בעיקר ביחס לבני זוגן – שנהנים, כך נראה, מחיים רגועים ונטולי מתח תודות להן.

>> דפנה לוסטיג: "אני חולמת לכתוב רומן סוער על כסף וסקס"

המחקרים האלה מציעים נקודת מבט חדשה לגמרי על רווקות ללא ילדים בישראל של 2025. הרי נשים חונכו על אותם נרטיבים שוב ושוב: אן שרלי מאוהבת בגילברט בלייט וזקוקה לו כדי להיות שלמה, ג’ו מארץ’ מתאהבת בלורי והוויתור עליו נחשב לוויתור כואב, וכל נסיכות דיסני – בסופו של דבר – מתגשמות דרך אהבה ונישואים. גם כשהן מוותרות על הקול שלהן כדי "לגלות את העולם", ההגשמה מתרחשת רק כשהנסיך מגיע. המסר חוזר על עצמו: אהבה וילדים = הגשמה עצמית. רוב הנשים בעולם המערבי גדלו על התסריט הזה, וגם בישראל – למרות שאנחנו מדינה מזרח תיכונית, מדברית ואסייתית – אנחנו לא באמת יוצאות דופן.

סיפורי דיסני במונו

גם בספר שכתבתי, "הספר על אמיל", הגיבורה נעמי מאמינה רק ברעיונות האידיליים שכולנו גדלנו עליהם לגבי אהבה וקשרים. אבל כשהיא פוגשת את החיים האמיתיים – את הקונפליקטים, הקשיים, היומיום – היא מוצאת את עצמה חסרת אונים. באגדות, שלגייה והנסיך מוצאים זה את זו, מתאהבים ומתחתנים. סוף. סיפור של הצלה וישועה. אבל במציאות, ההתאהבות היא רק ההתחלה. אחריה מגיעה העבודה האמיתית: להבין אחד את השנייה, להתמודד עם פערים, ולפעמים דווקא הדברים הקטנים – כמו הכלים בכיור או המגבת על הרצפה – הם אלה שכואבים באמת. והכי חשוב – להבין שזוגיות לא נועדה להציל. היא לא תחליף לחברויות, קריירה, הגשמה עצמית, סיפוק או דימוי עצמי בריא. היא יכולה להיות נדבך משמעותי בחיים – אבל אנחנו מחונכות לחשוב שהיא הדבר. שבלעדיה, אנחנו חצי בן אדם. וזה פשוט לא נכון.

"זוגיות לא נועדה להציל. היא יכולה להיות נדבך משמעותי בחיים – אבל אנחנו מחונכות לחשוב שהיא הדבר. שבלעדיה, אנחנו חצי בן אדם. וזה פשוט לא נכון"

 

ועל כל זה מתווסף גם הנרטיב המקומי: ישראל מעודדת נישואין וילודה יותר מרוב מדינות העולם. הממוצע הוא 2.9 ילדים לאישה, והגיל הממוצע לנישואין בקרב נשים עומד על 25. ובזמן שגבר רווק ללא ילדים כמעט לא סובל מסטיגמות – תחשבו על ג’ורג’ קלוני שהיה רווק עד גיל 52 ואף אחד לא ריחם עליו, או על ליאונרדו דיקפריו בן ה־50, שמעולם לא נישא – נשים רווקות זוכות לא פעם להרמות גבה, שאלות פולשניות או רחמים במסווה. האמונה הרווחת היא שנשים זקוקות לגברים וזקוקות לילדים. ואז מגיע המחקר הזה – ומציע פרספקטיבה אחרת לגמרי. כזו שמתקפת מחדש את הפתגם: "אישה זקוקה לגבר כמו שדג צריך אופניים".

חופש שאין לו תחליף

ברמה האישית, אני יכולה להתוודות: הרווקות העניקה לי חופש שאין לו תחליף. טיילתי לבד – בסיני, סלובניה, יוון, הודו, סרי לנקה, גרמניה, אוסטריה, בולגריה, ספרד ופורטוגל – בלי להתחשב באף אחד. יצאתי לעמקים הנידחים של ספיטי וקינור, שוטטתי במקדשים בצ'יטקול ונאקו, הבטתי בפסגות המושלגות של המדבר, וצעדתי לבדי אל הגבול בין הודו לסין, מנופפת בחיוך לחייל הודי עליז. ישנתי במנזר בסרהאן, שוטטתי במלונות נטושים שהרגישו כמו ארמונות בחופי נואיבה. לא הייתי צריכה להסביר, לתאם או להתאים את עצמי. אם רציתי שבוע של שקט מול החוף הלבן של וויסקי פוינט – ישבתי שם בשתיקה, כתבתי, והתענגתי על הלבד שלי. כשחלמתי לגלות את הכפרים הנידחים של לאדאק – ארגנתי לבד טיול ג’יפים והגעתי לאדמות קפואות שלא צמח בהן דבר, מלבד מומו (וכמה מנות חמות). החופש הזה התאפשר רק בזכות העצמאות שלי. אין לי כבלים. ובכל רגע נתון – הבחירה היא שלי. גם כשזה נוגע לתעסוקה ולמגורים – הכל מתחיל ונגמר ברצון שלי. אני בוחרת איפה לעבוד ואיפה לגור לפי מה שמתאים לי – לא לפי נגישות לגני ילדים, משרה של מישהו אחר או הצורך לפרנס משפחה. הבחירות שלי הן באמת שלי.

"אני מזמינה כל אחת לשאול את עצמה – דרך איזה סדק היא מתגלה? הדימוי העצמי שלנו נבנה לא רק על זוגיות, אלא על הקריירה, על ההישגים שלנו, על החלומות שאנחנו מגשימות. לכל אחת יש את ההר הפרטי שהיא רוצה לכבוש"

 

המחקרים האלה מאפשרים לנו, נשים בישראל של 2025, להסתכל על עצמנו בעיניים חדשות. להעריך מחדש מה באמת גורם לנו לאושר – ומה רק נאמר לנו שהוא אמור. מאיר אריאל כתב: "טוב, אני לא יכול להקיף אישה / שלוש מאות שישים וחמש מעלות / תמיד נשאר לה סדק דרכו / היא יכולה פתאום להתגלות". ואני מזמינה כל אחת לשאול את עצמה – דרך איזה סדק היא מתגלה? הרבה מהאושר, הביטחון והסיפוק שלנו כנשים מגיע מחברויות. פשוט חברויות. הדימוי העצמי שלנו נבנה לא רק על זוגיות, אלא על הקריירה שאנחנו בונות, על ההישגים שלנו, על החלומות שאנחנו מגשימות. לכל אחת יש את ההר הפרטי שהיא רוצה לכבוש – בין אם זה טרק בהימלאיה, לכתוב ספר, לביים סרט, למכור תסריט, להציג תערוכת יחיד או להיות שופטת כדורגל. וחלק מהבריאות והאושר שלנו מגיע מדברים בסיסיים כמו – פשוט לישון מספיק. שבע עד תשע שעות בלילה. משהו שרבים מההורים, ובעיקר הורים לילדים קטנים, לא תמיד זוכים לו.

שמחה ממבט אחר

אולי הגיע הזמן להביט אחרת על שמחה, אושר, סיפוק והגשמה עצמית. לשאול את עצמנו מה באמת ממלא אותנו – ואולי להבין שהדרך לשם לא תמיד כוללת טבעת וטיולון. אולי האושר נמצא דווקא בתואר שתמיד חלמנו לעשות, בהסבה המקצועית שלא העזנו, במסע חובק עולם בוואן, בקורס סקיפריות, או במנזר בקצה העולם, בתרגול שתיקה. יכול להיות שהסיפור שסיפרו לנו כל השנים על אושר נשי פשוט לא היה הסיפור שלנו. ואם נשחרר את הנרטיב הזה – נהיה פחות כמו דג שמתייגע על אופניים, ויותר כמו דג במים. חופשיות באמת, לגלות עולם ומלואו.

הכותבת היא מאיה בנבנישתי, מורה בשנתה השמינית, מחנכת כיתה ה׳ בבית הספר הדו-לשוני ע"ש מקס ריין ("יד ביד") – מוסד שמקדם חיים משותפים בין יהודים וערבים. בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית מאוניברסיטת תל אביב. פעילה חברתית בתחומי הפמיניזם, חינוך מיני, זכויות נשים, פליטים וזכויות אדם. מחברת "הספר על אמיל", שיצא לאחרונה בהוצאת פטל.