"אני חירשת, בת להורים חירשים ואימא לילדים חירשים: זה כוח העל שלי"

אתן יודעות, כמעט בכל יום אני נעה בין שלושה עולמות: אימא לשני ילדים חירשים, בת להורים חירשים (כשאימא שלי גם חירשת וגם עיוורת), ומובילה מאבק לקידום אנשים עם מוגבלויות כחברת כנסת לשעבר וכפעילה חברתית. אני לא יודעת כמה זה נשמע מוכר או ידוע, אבל כשמוסיפים לכל זה גם את החירשות שלי, שמלווה אותי בכל צעד ובכל נשימה – הכל מקבל מימד אחר.

>> "חוסר ברזל היה הסימן הראשון, ואז אובחנתי עם שני סוגי סרטן"
>> ילדה הותקפה כי ההורים שלה חירשים – גם לי זה קרה
>> שירלי פינטו: "אם אצטרך – אדפוק על שולחנות". הכירו את הח"כית החירשת הראשונה

העולם הלא שומע

בכל פגישה או אינטראקציה עם העולם השומע אני נדרשת להשקיע אנרגיה כפולה כדי לצמצם פערים ולהרגיש שווה. אני שואלת את עצמי לפני כל פגישה: האם סודר מתורגמן לשפת הסימנים? מי מממן אותו? איפה הוא יעמוד? האם תהיה תאורה מתאימה? אני גם זו שצריכה ליידע את המארגנים. ואם אין, אני לא מגיעה. כי אני יודעת שלא אצליח להבין מילה, וגם לא לבטא את עצמי כאדם. וזה רק החלק הטכני לפני שמתחילים בכלל לדבר. עבודה קשה והמון אחריות.

גם כאמא לשני ילדים חירשים, אני עושה הכל כדי לא לחזור על הטעויות שההורים שלי עשו. הילדות שלי לא הייתה פשוטה ההורים שלי, שניהם חירשים, התגרשו כשהייתי בת 16, וכל המשבר שלהם עבר דרכי. הייתי ה"שק חבטות". היום אני מנסה להיות לילדים שלי דוגמה אחרת. ללמד אותם להיות גאים במי שהם, גם אם הם משתמשים בשתל קוכליארי, הם תמיד יהיו חירשים. לא אסתיר, יש לי חששות ופחדים: שאולי יתנכלו להם בבית הספר, שיצחקו עליהם בגלל המכשירים, בגלל שפת הסימנים, בגלל הקול. זה כואב לי, כי אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש. זה חץ בלב.

"היום אני מנסה ללמד את הילדים שלי להיות גאים במי שהם, גם אם הם משתמשים בשתל קוכליארי, הם תמיד יהיו חירשים"

 

המציאות היומיומית לא פוסחת עליי. כאמא, כחברת כנסת לשעבר וכפעילה עצמאית. אני מתמודדת עם סביבה לא נגישה כל יום. מתקשרים אליי ממספרים לא מזוהים ואני לא יכולה לענות. אני מגיעה לגוף ציבורי שמחויב על פי חוק לספק תרגום – ואין. אפילו בדברים הכי פשוטים: לנסות לדבר עם אדם שומע, לא להבין אותו והוא לא אותי, ואז השיחה נגמרת מהר מדי. בלב אני חושבת – איזה מבאס, יכולנו לפתח שיחה משמעותית אם זה היה נגיש, או אם הוא היה יודע שפת סימנים. ובואו נדבר גם על אזעקות (!) הן לא נגישות בכלל. האפליקציה נותנת מענה חלקי בלבד, ובטח שלא בזמן מקלחת, שינה או נהיגה.

ועדיין, דווקא מתוך הקושי צומח כוח. אני חיה בעולם שמכריח אותי להיות יצירתית, לחבר בין עולמות השומעים והחירשים. לחשוף, לקרב, להראות שהשד לא כזה נורא. למדתי שהנחישות משתלמת, כלפי אחרים וכלפי עצמי. מה שנחשב פעם "חיסרון" הפך לכלי בונה, כשאת גאה ובטוחה במי שאת. אנשים מרגישים את הביטחון הזה – הם לא רואים בך מסכנה. ואני מקווה שהילדים שלי גם רואים בי מודל לחיקוי.

זו הסיבה שאני בוחרת להמשיך להיאבק, כי אני לא רוצה שיתייחסו אלינו כמו שהתייחסו להורים שלי, לסבא וסבתא שלי שהם גם בעצמם חירשים, אני רוצה להביא את ישראל למדינה מתקדמת, מדינה שתדע לתת הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות. לא ממקום של מסכנות אלא ממקום שיודע שהם יכולים, שהם מוכשרים ושהמוגבלות לא מגדירה אותם. ואני יודעת שאנחנו בדרך לשם.

אני כותבת את הדברים האלה כדי לומר לכל אישה עם מוגבלות או בלי: את לא צריכה להיות מושלמת, ולא צריכה להוכיח שאת "יותר". את מספיקה. בדיוק כמו שאת!

הכותבת היא שירלי פינטו, חברת כנסת לשעבר, מובילת מיזם "החמ"ל הסגול".