הקולנוענית שיצרה סרט על מחלת הנשירה שלה: "הייתי הילדה עם הפאה"

סרט הדוקו־אנימציה הקצר "דם יונים" (6 דקות בלבד!) יוקרן מחר (רביעי, 29.10) במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים (27–31.10). הסרט עוקב אחר אם ובת שמתמודדות עם אלופציה טוטאליס – מצב אוטואימוני שגורם לנשירת שיער מוחלטת – כל אחת בדרכה: האם, לריסה, בוחרת להסתיר מתחת לפאה; הבת, חיה, בוחרת ללכת חשופה וקרחת. אבל הסיפור רק מתחיל כאן. חיה מושייב, יוצרת ובמאית הסרט, נולדה למשפחה בוכרית דתית בקריית גת. כשהייתה תינוקת, נשר לה כל השיער בעקבות טראומה – מה שהוביל את הוריה לצאת למסע ריפוי אינטנסיבי שכלל קברי צדיקים, שינוי שם (מחנה לחיה), וטקס טיהור ביזארי עם יונים – לב הסרט. ביקשנו מחיה לכתוב טור אישי על הסרט, על המחלה, ועל המסע האינטימי שעברה עם אימא שלה. הנה מה שכתבה – סיפור על זהות, על גוף, על שורשים ועל הרצון לא להסתתר יותר.

>> "רק לא זה": הסדרה הכי ממכרת בנטפליקס חזרה לעונה שנייה

אוזבקיסטן, סוף שנות ה-80. הוריי מתחתנים בשידוך, ככה זה בקהילה יהודית קטנה. אחרי שנתיים של נישואים אני הגעתי לעולם, ואיתי הגיעו שינויים רבים. הם חשבו שהבת הבכורה שלהם היא הדבר הכי מושלם. כשחגגו לי יום הולדת שנה לא ויתרו על המנהג הסובייטי של גילוח הראש, הם האמינו שזה מחזק את השיער. אף אחד לא חשב שזה יגרום לתינוקת המושלמת שלהם לטראומה הראשונה של חייה. בעקבות הטראומה, שיערי התחיל לנשור. בגיל שנתיים עלינו לארץ, כשעל ראשי שערות בודדות שתכף יעלמו מפני השטח.

גדלתי בקריית גת בחינוך דתי-מסורתי. מהתינוקת עם הקרחת הפכתי לילדה עם הפאה. אני זוכרת את היום הזה שלקחו אותנו מבית הספר להצגה במתנ"ס העירוני, כל כיתה ישבה בשורה. שורה מעלינו ישבו ילדי כיתה ב' ואחת הילדות ניסתה לשכנע אותי שיש לי סרטן, ואני ידעתי שאין לי שיער, אבל שאני בריאה. בוקר אחד כשהייתי בת 14, אמי התעוררה עם חור ללא שיער בראשה. האלופציה התפרצה גם אצלה, והנה כבר לא יכלתי להכחיש, המשפחה הזאת שאני לא מרגישה שייכת אליה, היא שלי. אמנם פתאום הרגשתי שייכות ודמיון ביני לבין משפחתי, אבל המשכתי להתרחק אידיאולוגית. הורדתי את הפאה שהם הניחו על ראשי, יצאתי מהארון ומהדת וביקשתי להפסיק להסתיר.

"אחת הילדות ניסתה לשכנע אותי שיש לי סרטן, ואני ידעתי שאין לי שיער, אבל שאני בריאה. כשהייתי בת 14, אמי התעוררה עם חור ללא שיער בראשה"

 

במבחני הקבלה לסם שפיגל שאלו אותי באילו תמות אתעסק בקולנוע שלי, ויריתי שתי מילים: "נשים שונות". אז לא חשבתי שאני רוצה לדבר על עצמי, או לא הפנמתי אבל הלא-מודע נתן רמזים. בימי בית הספר היה ניסיון לגעת בסיפור שלי אבל נבהלתי והתרחקתי. חשבתי שאני יכולה לספר על הקהילה שממנה באתי אבל לא עליי. וכך היה בסרט הראשון שלי "פחזניות" – התעסקתי בשאלות שלי על זהות, תמיד חשבתי שאני הפריבילגית, יכולה לחקור ולשאול שאלות על מיניות ועל מגדר, אבל מה עם ההורים שלי, האם הם בארון? להם אין את הפריבילגיה. בסרט יצרתי אפשרות שבה דמות האב ההומפוב, במשפחה בוכרית מסורתית נמצא מת בעודו לבוש בשמלה. הילדים שלו מוצאים אותו ומאבק מתחיל בינהם – בעוד הבקשה של אלה האחות לשמור על המסורת וההסתרה, האח אדיק רק רוצה להוציא את אביו מהארון, ולא לשמור יותר דברים בבטן.

כישוף בוכרי מצלק

במהלך לימודיי בסם שפיגל הכרתי את שותפתי המלאה ליצירת הסרט "דם יונים", הוד אדלר, שהפכה לחברה טובה. שתינו היינו בעיצומם של הלימודים (היא במחלקה לאנימציה בבצלאל) וקבענו שיבוא יום וניצור יחד פרויקט משותף. בסיום הלימודים חזרתי להקלטות של שיחות עם אימי ושם שמתי לב לחזרתיות על אירוע שלא מרפה ממני. הוריי ניסו "לתקן" אותי שאראה כמו כולם. משימת חייהם הייתה שיצמח לי השיער, הם לקחו אותי לרופאים, מכשפים, רבנים, נומרולוגיות, החליפו לי את השם ומה לא.

"המכשפה הבוכרית שחטה את היונים מעל ראשי, משחה את ראשי בדם וניסתה להעביר את הקללה ליונים – הטקס הזה שעמדתי במרכזו, לא הרפה ממני"

 

אבל המפגש הספציפי הזה לא הרפה: הזיכרון מיום אחד שבו אימא שלי לקחה אותי למכשפה בשפירא. כל אחת מאיתנו זוכרת את היום הזה מנקודת מבט אחרת. הבנתי שזה הנושא שאני רוצה לעסוק בו ביצירה שלי. חשבתי רבות על הילדה שהייתי, ועל החוויה שלי כילדה מאותו אירוע: המכשפה הבוכרית שלוקחת שתי יונים ומברכת אותי, מנסה להסיר ממני את הקללה ולהעביר אותה ליונים. היא שוחטת את היונים מעל ראשי ומושחת את ראשי בדם, הטקס שאני עומדת במרכזו לא הרפה ממני – והאנימציה, במקרה הזה, היא הבחירה האולטימטיבית.

ההנפשה כמדיום מאפשרת לשחזר אקט כה אכזרי, באופן שבעיניי לא יכול להתקיים בקולנוע מצולם. מצד שני, היא מאפשרת, לדלג בין זמנים, משיחה בהווה לזיכרון ילדות שלא מרפה. יותר מכל, העבודה על הסרט יצרה לי אפשרות לריפוי בקשר עם אימי. אני מודה לה על שהסכימה לעבור איתי את התהליך היצירתי הזה – ולהכניס קהל בינינו. אני מאמינה שלקולנוע יש כוח רב ואחת המטרות שלי ביצירה וגם בעבודתי כעובדת סוציאלית היא לגרום לאנשים לשינוי תודעתי. כולי תקווה שהסרט שלנו יצליח לגעת בלבבות של א.נשים ולהוות תשתית לריפוי ושינוי.

הכותבת היא חיה מושייב, עובדת סוציאלית וקולנוענית. סרטה הקצר "דם יונים" יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים