חור בבטן

דני התלונן על מועקה שאינה מרפה באזור רום הבטן. "יש לי חור בקיבה", הסביר. "החור" בקיבתו הביא אתו רמות חרדה גבוהות ודחף את דני לחפש מזור לכאביו במקומות רבים. הוא התנסה בסוגים רבים של תרופות סותרות חומצה, בצמחי מרפא וגם בדיאטות. כל אלו הקלו עליו תחילה, אך המועקה המשיכה להטריד את חייו. החרדה שהתלוותה לכאבים הקשתה עליו לעצור ולהתבונן ממרחק על משמעות כאביו.

חור ללא תחתית

החור בקיבתו של דני נתפס בעיניו תחילה כבור ללא תחתית, ששואב אליו את היציבות הרגשית, את היצירתיות, את הביטחון העצמי ואת המוטיבציה. באחת מפגישותינו ביקשתי מדני לעצום עיניים, לדמיין שהוא מחזיק את הבור בתוך שתי כפות ידיו ולנסות להיות הבור הזה המוחזק בין ידיו. הנחיתי אותו לדבר את הבור. הנה מה שהבור אמר:

"אני בור רך בעל דפנות מאוד עדינות ורכות. גודלי הוא כשל קערת מרק, העשויה מחומר רטוב שאינו מצליח להתייבש. אני סופג לתוכי כאב רב של האנשים הסובבים אותי, בעיקר של קרוביי.

"אתמול, למשל, הייתי אצל אמי. היא הייתה בודדה, עצובה ומרירה מאוד. היא שטחה בפניי את מצוקותיה ואת כאביה ודיברה על היעדר המשמעות בחייה. ישבתי מולה קשוב ואובד עצות, וספגתי לתוכי את כאבה. נזכרתי איך מילדות הייתה מושיבה אותי לידה ומשתפת אותי בקשייה. אני הייתי נרתם להצילה ומנסה לתת עצות, לנסוך בה תקווה, והיא הייתה מחזירה לי חיבוק אוהב, מתנחם. בתוכי ידעתי שזו עזרה רגעית בלבד.

"אני מחזיק בתוכי עצבות רבה וכאב. הנה, פתאום עולה בי גם כעס. מפתיע מאיפה מגיע הכעס הזה. זה חדש. אני כועס על אימא שלי שהשתמשה בי ואני לא יכולתי להגיד לה לא. מה, אני המטפל שלה? שתלך לטיפול. מאז שאבי עזב את הבית, אני הייתי שם בשבילה. עכשיו אני מבין שמאז היא כבר לא הייתה שם בשבילי. נותרתי בודד".

הבור הפך לבאר כשדני הקשיב למועקה בבטנו. צילום: shutterstock

באר מים חיים

בספרות הקבלית נהוג להגיד שאחת ממטרות המסע הפנימי של האדם היא להפוך את בורותיו הריקים לבארות מים חיים. נראה כי בטיפול ניצבת בפני המטופל והמטפל מטרה זהה: להפוך את תסמיניו המייסרים של המטופל לשער כניסה אל עולמו הפנימי ואל חוויות חדשות. פרויד אמר שהסימפטום סולל את דרך המלך אל הלא מודע.

קיבתו הפצועה של דני סיפרה על פצעיו הנפשיים שנפערו כבור במרוצת חייו, כתוצאה מהקונפליקט בין זיהוי רצונו האותנטי ובין ריצוי וסיפוק האחר במחיר של ביטול עצמי. בתחילת התהליך, הבור בקיבתו של דני עורר בו חרדה רבה ותחושת איבוד שליטה בגוף, אך עם הזמן הבין כי איבוד השליטה האמיתי היה בוויתור על הרצונות שלו. החרדה שעלתה מקיבתו הותמרה בהתבוננות פנימית מעמיקה. הרגשות החדשים שהגיעו מהבור של דני העידו על קיומה של "באר מים חיים" מתחתיו.

דני החל להתייחס אל אותו חור בבטן כאל ברומטר של גבולות ביחסיו עם קרוביו. כעת, כל פעם שהמועקה הפיזית התגברה, הוא ידע שהוא מתחיל לאבד את עצמו מולם. באחת מפגישותינו הקשיב דני למועקה בבטנו, וחשב על דימוי של אם השומרת על ילדה: אם ארכיטיפית שמגוננת על ילדה מפני סכנות האורבות בחוץ. האם הפנימית הפכה לקול חדש בין הקולות הפנימיים של דני, ונתיב חייו הפך לבטוח ולמעודד יותר. הבור הפך לבאר.

זיכרונות נאגרים בבטן

ה"חור" בקיבתו של דני אובחן ככיב פפטי והוא טופל בתרופות המקובלות, אך מחקרים קליניים מוצאים קשר ברור בין מצבי עקה (סטרס) ממושכים ובין התפרצות והחרפה של כיבים בקיבה. הפסיכואנליטיקאית האנגלייה מלאני קליין טענה כי הקיבה (ובכלל מערכת העיכול) שומרת זיכרונות של הקשרים הראשוניים שהיו לאדם עם אמו. התינוק מתקשר עם אמו דרך קיבתו – רעב ושובע הם דרכים שבאמצעותן הוא מדווח על סיפוקו או על תסכולו.

תסכול ממושך ויחסים לא מיטיבים בין אם לתינוקה יוכלו להתבטא, לטענתה של קליין, במצבים פתולוגיים בקיבה. רמות עקה גבוהות שאנחנו חווים בבגרותנו יכולות לגרום לנו לשחזר את חוויית הינקות ולהעביר את התקשורת הנפשית אל המישור הגופני. התזונאית אדל דייוויס ניסחה זאת יפה באמירתה: "לא רק מה שאתה אוכל גורם לכיבים בקיבה, אלא גם מה שאוכל אותך". כאשר דני פענח את עברו ותקשר עם הגורמים שאכלו אותו מבפנים, החלה קיבתו להחלים.